156

הקדמה:
בגיליון הקודם למדנו על גדר קביעות שיעור סעודה באכילה מרובה של פת הבאה בכיסנין. בגיליון זה נדון במי שקובע סעודתו על מאכלים שונים, שביניהם גם פת הבאה בכסנין, האם מצטרפים כל המאכלים למיני המזונות להתחייב בברכת המזון.
שאלה: אדם שהשתתף ב'קידוש' ואכל שם קרקרים, קיגל, חמין, דג מלוח ועוד, כיצד עליו לברך לבסוף?

⦁ צירוף מאכלים נוספים למיני המזונות
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א:
רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! (אכילה מרובה כזאת נאכלת לרעבון) אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך (ברכת המזון).

וכן פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ו:
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון.

על פי לשון הגמרא חידש המגן אברהם:
מגן אברהם סימן קסח סעיף קטן יג:
לקבוע עליו. נראה לי דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפילו הכי מברך המוציא וג' ברכות וכן משמע הלשון בגמרא: 'כל שאחרים קובעין עליו' וכן משמע קצת בתוספות שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם.
מחצית השקל על המגן אברהם הנ"ל:
דהא פירוש קובעים עליו הוא שהוא שיעור שביעה, ולכך קובעים עליו, א"כ למה נקט לשון קובעים, הוי ליה למימר כל שאחרים רגילים לשבוע ממנו. אלא על כרחך דאי הוי אמר הכי הוי משמע דצריך להיות שבעים מן הפת בכסנין לבד, ובאמת אפילו אינן שבעים ממנו לבד כי אם ע"י הדבר שמלפתים עמו מיקרי קבע, ולכן נקט לשון שקובעים עליו דיש לפרשו ששבעים ע"י צירוף מה שמלפתים אלא שהקביעות העיקרי הוא הפת כסנין
⦁ מה חידש המג"א בעניין צירוף מאכלים אחרים לאכילת מיני מזונות? וכיצד למד זאת?

וכן פסק המשנה ברורה:
משנה ברורה סימן קסח ס"ק כד:
כתבו האחרונים, דאם אכלו לבדו (את הפת הבאה בכסנין) צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו, ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין גם כן עם דברים אחרים.

אולם כמה אחרונים חלקו על דברי המגן אברהם:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף יז:
ואני תמה על כל הדברים האלה שהרי אפילו בעירוב שהולכין הרבה להקל לעניין שתי סעודות לעירובי תחומין ור"מ ור"י סוברים כן במשנה דעירובין [פג, ב] דמשערים בפת מועט הנאכל בלפתן ועם כל זה לא קיימא לן כן, אלא כתנאי דפליגי עלייהו, וסבירא להו דמשערין בפת בלבד. כל שכן דלהחמיר לעניין זה לא אמרינן כן, דאם כן הם דברים שאין להם שיעור, וכמה עשירים שמאכלם הרבה תבשילין טובים ואוכלים פת כל שהוא, ומאי שיעורא דד' ביצים לזה? ואי משום שהוא שבע, הרי זה כמי ששבע בפירות, ואיזה עניין הוא להמוציא וברכת המזון. ולכן נראה לעניות דעתי דצריכים לשער בהפת בלבד, ובראשונים לא נמצא דבר זה. והמג"א הביא ראיה מתוס' וסמ"ק שכתבו על לחמניות דקבעו עלייהו כמו בפורים ודייק מזה דפורים אין אוכלין פת בלבד. תמיהני, דאטו לעניין זה קאמרי, הם אמרו רק דבפורים הדרך לקבוע סעודה על לחמניות מפני שבכל השנה אין מדרך לקבוע עליהם, ומה עניין זה לזה וכו'.

וכן הורו למעשה רבים מהפוסקים הספרדים:
שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן כב אות כא:
והרה"ג ר' יעקב סופר בכף החיים (סימן קסח ס"ק מז) כתב, שאף על פי שיש פוסקים שכתבו כדברי המג"א, אין העולם נוהגים כן, אלא כמו שמשמע מדברי הטור והשולחן ערוך שאם לא אכל שיעור כשלש ביצים אפילו אכל עמו בשר ושבע אין לברך אלא מעין שלש, ודלא כהרב בית מנוחה אות יד שהכריע לברך ברכת המזון. עד כאן. גם הרה"ג רבי בן ציון ליכטמן בס' בני ציון (סימן קסח סק"ט) הביא דברי המג"א, וכתב לחלוק עליו, דבעינן שיהיה שבע מהפת עצמו, שכן כתבו כמה פוסקים שהוא כדי שביעה, ושכן מוכח בספר האשכול... הילכך נראה שלא יברך המוציא וברכת המזון בפחות משיעור ע"ב דרהם מפת הבאה בכסנין בלבד, ואין לצרף עמו מאכלים אחרים.
⦁ מהו טעמם העיקרי של החולקים על המגן אברהם?

⦁ מאכלים שאינם מלפתים את מיני המזונות
יש מהאחרונים שסייגו את דברי המגן אברהם, למי שאוכל מאכלים שנהוג לאכלם כטפלים לפת הבאה בכסנין:
שו"ת להורות נתן חלק ז סימן ט:
הנה כבר כתבנו להכריח, דהמג"א מיירי רק היכי שאוכל את הבשר ושאר דברים כדי ללפת את הפת ולכן נעשין כולן בטלין להפת, אבל בסעודת נישואין וכדומה שאוכלין בשר ודגים לחשיבות עצמם ולא נטפלו לפת, בזה בעינן שיעור קביעות דוקא בפת עצמו.
⦁ כיצד העמיד בעל השו"ת להורות נתן את דברי המג"א? ומה הנפק"מ המעשית היוצאת מכך?

וכן הביא הגר"א נבנצל בשם הגרש"ז אויערבך:
ביצחק יקרא על המשנה ברורה הנ"ל ס"ק כד:
ואדמו"ר זללה"ה (הגרש"ז אויערבך) אמר דוקא שאכלם יחד, באופן שהדברים האחרים באמת מלפתים.
⦁ נסה למצוא רמז לשיטה זו בדברי המשנה ברורה שהובאו בפרק הקודם.

אולם בשו"ת אגרות משה, סבר שגם באופן זה מתחייב בברכת המזון:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן נו:
ומה שכתב כתר"ה שהרוצה לילך קודם הז' ברכות לא יקבע סעודתו על הפת, הוא רק כשלא יאכל ממיני הסעודה אלא יטעום משהו, אבל כשיאכל ממיני הסעודה רק שבמקום הפת יאכל פת הבאה בכיסנין, הוא לע"ד כקבע סעודתו שיש לו לברך המוציא ובהמ"ז אף שיאכל מעט ממנו ועיקר השביעה והקביעות ע"ז הוא רק משום הדגים והבשר והמטעמים שאוכלין הרבה בסעודת חתונה, וכמפורש כן במג"א סי' קס"ח סע"ק י"ג.

בספר וזאת הברכה הביא את מחלוקת האחרונים הנ"ל, וכתב:
וזאת הברכה, עמוד 33-34:
אפילו לדעה האומרת שכל המאכלים מצטרפים לעוגה וכדומה, אף שלא נאכלו יחד עמה, אם אכל עוגה ובירך עליה ברכה אחרונה ולאחר מכן אכל דברים אחרים, נחשב כסילוק סעודה, ואין המאכלים שאכל לאחר שבירך הברכה האחרונה מצטרפים לשיעור קביעת סעודה. עצה זו טובה אם אין בדעת האדם לאכול אחר כך מאכל שברכתו מזונות, אך בדעתו לאכול אחר כך מאכל שברכתו מזונות, ראוי להימנע מעצה זו.

עוד כתב בספר וזאת הברכה, לגבי מי שאוכל מיני מזונות כמנה ראשונה:
וזאת הברכה שם:
נראה לומר עוד, שאם אכל פת הבאה בכיסנין כמנה ראשונה לעורר את התאבון (כגון אכל תחילה מאכל המוכן מבצק עלים עם מילוי מתובל – קונכיות בצק פריכות), אין שאר המאכלים מצטרפים אליו לקביעת סעודה, כיון שהוא לא מוגש בתור מנה עיקרית ולא קבע סעודתו.
⦁ חווה דעתך, האם לדברי המגן אברהם יהיה הבדל הלכתי בין אדם שאכל קודם מיני מזונות ואחר כך מאכלים אחרים, לבין אדם שאכל קודם מאכלים אחרים ולאחר מכן אכל מיני מזונות? מדוע?

⦁ שיעור מיני המזונות שמצטרפים על גביהם שאר מאכלים
הגר"ש וואזנר דן בשיעור מיני המזונות שעליהם מצטרפים שאר המאכלים לקביעת סעודה:
שבט הלוי חלק ז סימן כה:
ואומר בקיצור דדבר זה הוא פלוגתת גדולי אחרונים בשיעור שאחרים קובעים עליה סעודה - דאם שיעור שקובעים עליו סעודה הוא ד' ביצים כשיעור סעודה... ואם כן אם רוצים לקיים פסק המגן אברהם דאם אכלו עם לפתן חייב בפחות מזה, על כרחך דלא בעינן אז שיעור בפת כיסנין, אבל אם נאמר כדעת הגן המלך סי' ל"ו .. והרבה אחרונים דאינו תולה בזה, והשיעור (של קביעת סעודה על מיני מזונות לבדם) הוא הרבה יותר מזה, ואם כן כשאכלו עם ליפתן וכיוצא בזה, יתכן דעל כל פנים בעינן שיעור ד' ביצים כדי לברך ברכת המזון. ואם כן להלכה נהי דכדאי מאד לחשוש לכתחילה לשיעור ד' או ג' ביצים, אבל אם כבר אכל יותר מזה, או אם כבר אכל גם לפתן וכיוצא בזה ולא היה בו שיעור ד' ביצים על כל פנים אין לברך ברכת המזון מספק.

אולם בשו"ת אגרות משה הסיק, ששיעור פת הבאה בכסנין לעניין זה, תלוי בכמות הלחם שרגילים לאכול בסעודה עם מאכלים כאלה:
אגרות משה או"ח ח"ד סימן מא:
וכן מסתבר לעניות דעתי, דקביעות סעודה על פת הבא בכיסנין כשיש לו תוריתא דנהמא אם אוכל זה לבד הוא שיעור גדול שאפשר לשבוע מזה הרבה בני אדם, אבל אם אוכל גם בשר ודגים וכל המינים שאוכלין בסעודה הוי קביעות הסעודה במדת הפת שאוכל בסעודה כזו.
⦁ מהי סברתו של האגרות משה?

⦁ הלכה למעשה
א. למנהג הספרדים, האוכל מיני מזונות מועטים, אינו מברך עליהם ברכת המזון, אף אם צרף אליהם מאכלים נוספים בכדי קביעות סעודה (שיעור קביעת סעודה התבאר בגיליון הקודם).
ב. לעומת זאת, מרבית האשכנזים נוהגים לצרף למיני המזונות את שאר המאכלים לשיעור קביעת סעודה.
ג. נחלקו האחרונים אם לדעת המחמירים, יש לצרף גם מאכלים שאינם מלפתים את הפת. עוד נחלקו האחרונים לדעת המחמירים, מהו שיעור מיני המזונות שצריך לאכול בשביל לצרף אליהם את שאר המאכלים, יש אומרים שדי בכזית, ויש אומרים שצריך לאכול שיעור ג'-ד' ביצים.
ד. למעשה, למנהג האשכנזים נכון להחמיר לכתחילה בספקות אלו. בדיעבד אם אכל פחות מד' ביצים ממיני מזונות והשלים עליהם לקביעת סעודה משאר מאכלים, או שאכל עם הפת הבאה בכסנין מאכלים שאינם מלפתים את הפת, יברך 'על המחיה' בלבד.