157

הקדמה:
מצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות כולם, ומזכירה לנו את כל המצוות, כמו שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". לכן ראוי ללבוש תמיד בגד החייב בציצית וחובה להקפיד על כשרות הציצית, במהלך הפעילות הצבאית מצוי שחוטי הציצית עלולים להקרע, וחשוב לדעת באילו מקרים הציצית נחשבת פסולה ויש להסירה מייד, ומתי אין קריעת החוטים פוסלת אותם.

⦁ מקור הדין
במשנה במסכת מנחות נאמר:
משנה מנחות פרק ד משנה א:
התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.
רש"י שם:
ואף על גב דמצוה לתת תכלת שני חוטין ולבן שני חוטין בציצית כדמפרש לקמן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד (אם עשה) ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא.

הגמרא דנה האם דין זה שנוי במחלוקת בין רבי לחכמים:
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לח עמוד א-ב:
לימא מתניתין דלא כרבי (שמא המשנה אינה כדעת רבי); דתניא: וראיתם אותו - מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי, וחכמים אומרים: אין מעכבין... אמר רבא: לא נצרכה (המשנה תתבאר גם על פי דרכו של רבי) אלא לגרדומין (לציצית שנקרעה), דאי איגרדם (נקרע) תכלת וקאי (עומד) לבן, ואי איגרדם לבן וקאי תכלת - לית לן בה (איננה פסולה), דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרין, וגרדומי אזוב כשרין. וכמה שיעור גרדומין? אמר בר המדורי אמר שמואל: כדי לענבן...אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט מעיקרו (שלא נשאר כדי עניבה) - פסולה.
⦁ חווה דעתך, האם דברי רבא ובני רבי חייא נכונים להלכה אף שאין הלכה כרבי?
⦁ האם כוונת הגמרא שמכל הציצית מספיק שישאר כדי עניבה, או שצריך שאחד המינים (תכלת או לבן) יישאר שלם?

תוספות מסכת מנחות דף לח עמוד ב:
ויש לדקדק קצת דסוגיא זו כרבי אתיא דהשתא הוי מצוה אחת והלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו (עירובין דף מו:) וכל שכן מרבו, ורבי יוסי הגלילי רבו היה, ואהא סומכין שאין לנו תכלת [ומטילין לבן] ולרבנן אפי' בחד מיפסיל דהא תרי מצות נינהו ולא תועיל האחת לחבירתה דהוי כאילו איגרדם תכלת ומקצת לבן... ומיהו לא מיסתבר דסוגיין לא הוי כרבנן דהא דאמרי בני ר' חייא הוי דלא כהלכתא.
⦁ מדוע סברו התוספות בתחילה שרק לדעת רבי ניתן להכשיר ציצית שנחתכו לה פתילי התכלת או פתילי הלבן בלבד?
⦁ מדוע דחו התוספות הבנה זו?

⦁ כמה פתילים יקרעו ותהיה הציצית כשרה?
הראשנים נחלקו כיצד יש לפרש את דברי בני רבי חייא לשיטת חכמים שהלכה כמותם:
הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ציצית סימן ז:
אי איגרדום תכלת וקאי אלבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר בו אלא כל שהוא. לרבי דסבירא ליה (שסובר) מעכבין זה את זה מצוה אחת הן, ומועיל השלם לחבירו, אבל לרבנן דסברי (שסוברים) דאין מעכבין זה את זה הא בין יש לו תכלת בין יש לו לבן צריך שיתן ד' חוטין, אם נפסק החוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף ולא נשאר כי אם ג' חוטין. אבל אם נפסק מכל ארבעתן ונשתייר בהן כדי עניבה כשר.
⦁ כמה חוטים יכולים להפסק להלכה על פי שיטת הרא"ש? כמה צריך להישאר מכל חוט?

לעומת זאת תוספות הביאו את שיטת רבנו תם:
תוספות מסכת מנחות דף לח עמוד ב:
משמע דאי אגרדום כולהו (אם נחתכו כולם, הלבן והתכלת) מיפסלי. ואומר רבינו תם דעכשיו (כשאין תכלת) שנותנין ד' חוטין (לבנים) – ב' משום לבן וב' משום תכלת – וכופלן לשמונה, צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטין (מתוך 8), שמא הם משלשה חוטין ונמצא שלא נשארו שני חוטין שלמים.
⦁ הסבר, מדוע לדעת ר"ת חובה שלפחות שני חוטים ישארו שלמים? (היעזר במילים המודגשות)

להלכה פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף א:
אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד, כשר. ואם לא נשאר כדי עניבה, אפילו בחוט אחד שנפסק כולו, פסול. הלכך, כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים, פסול, שמא נפסק חוט אחד. ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים, בענין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר והד' ראשים מצד האחר, אם נפסקו שני ראשים מצד אחד, כשר, דודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה.
ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטין שלימים, דהיינו ארבעה ראשים, שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה, פסולים. ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים, אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד' ראשים שמצד אחד של הקשר, חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחר, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם, הילכך מספיקא פסול. אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים, מכשרינן בכדי עניבה.
והלכה כסברא ראשונה. מיהו היכא דאפשר, טוב לחוש לסברת רבינו תם.

והוסיף המשנה ברורה, שניתן אף לברך על ציצית הכשרה רק על פי הרא"ש:
משנה ברורה סימן יב ס"ק יא:
פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בביאור הלכה.

אך מאידך ציינו האחרונים, שנכון להחליף בציצית שלימה בהקדם:
ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן יב סעיף ג:
היכא דאפשר טוב ונכון לחוש ולהחליף את הציציות שנקרעו, אף אם הן כשרות לפי ההלכה, דודאי מנין החוטים יש בו ענין וסוד נשגב.

⦁ שיעור הפתיל הקרוע שנותר כשר
למדנו שצריך שישאר בציצית הקרועה שיעור 'כדי עניבה', נחלקו הראשונים מאיזו נקודה יש למדוד את שיעור זה:
תוספות מסכת מנחות דף לח עמוד ב:
מתוך פי' הקונטרס... משמע דסבירא ליה דעניבה חוץ לקשר אחרון שבציצית, ויתכן יותר לפרש דשיעור עניבה סמוך לכנף.
⦁ הסבר, מהיכן מודדים את שיעור 'כדי עניבה' לדעת רש"י ומהיכן לדעת תוספות.

להלכה פסק השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ג:
כדי עניבה - לרש"י, מן הענף; ולר"י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל, כשר. ומנהג העולם כרש"י, והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י.

הגמרא דנה בשיעור 'כדי עניבה' בחוטים עבים:
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לח עמוד ב:
בעי רב אשי: אלימי (עבים) דלא מיענבי, ואי הוו קטיני (דקים) מיענבי, מאי? אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן דמינכר מצותייהו.

רש"י שם:
אלימי - עבים.
דאי הוו קטיני - דקים הוו מיענבי דארוכין הן כ"כ אבל מפני עוביין הוו קטנים לענוב.
כל שכן - דכשרין דהואיל ואילו הוו דקים כל כך כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כל שכן כשהם עבים דמינכרא מצותיהן טפי.
⦁ באילו חוטים צריך לשער אם יש בהם כדי עניבה?

הראשונים נחלקו בכוונת הגמרא:
בית יוסף אורח חיים סימן יב:
וכתב העיטור (הל' ציצית שער ראשון ח"ד) שמע מינה דאפילו לא נשתייר בו אלא כדי לכרוך בו שמנה שערות כפולות כשר עכ"ל. ולי נראה דאלימי וקטיני בערך שאר ציציות שנוהגים העולם קאמר, ולא לשער בשערות כפולים כדברי בעל העיטור.
⦁ באר במה נחלקו הבית יוסף ובעל העיטור.

ופסקו השולחן ערוך והרמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן יב סעיף ב:
היכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם, ואלו היו דקים היה בהם כדי עניבה, כשר. הגה: ומשערין בחוטין בינונים.

ולמעשה כתב הביאור הלכה:
ביאור הלכה סימן יב סעיף א:
נראה דעל כל פנים די בשני גודלין (4 ס"מ) לרש"י, ולא מצינו לשאר פוסקים שיפלגו (שיחלקו) עליו בענין כדי עניבה.

⦁ הלכה למעשה
כך נפסק להלכה בספרנו תורת המחנה:
א. ציצית שנקרע אחד מחוטיה במקום תליית החוטים בבגד, או בגדיל (במקום הקשרים והכריכות), פסולה, היה הקרע בענף (במקום החוטים), כשרה, ואפילו לא נותר מהחוט כלל במקום זה.
ב. נקרעו שני חוטים בענף (במקום החוטים שמעבר למקום הקשרים והכריכות), והיו שני הקרועים בצידו האחד של הענף (חוטי הענף נחלקים ע"י הקשרים לשני צדדים שבכל אחד מהם ארבעה ראשי חוטים), כשרה, ואפילו לא נותר מהם דבר. היו שני הקרועים משני צידי הענף, פסולה, אלא אם כן נותר מאחד מהם 'כדי עניבה' (כארבעה ס"מ).
ג. נקרעו שלושה חוטים ויותר, כל שנותרו ארבעה חוטים בצד אחד של הענף שלכל אחד מהם שיעור 'כדי עניבה' (כארבעה ס"מ), ואפילו לא נותר דבר מארבעת החוטים שבצידו השני של הענף, כשרה, אלא שהואיל ונפחת אורכם (כלומר, אורך הגדיל והענף יחד) משיעור 'י"ב אגודלים' (כ-25 ס"מ), כשרותה רק בדוחק, ויש להחליפה בהקדם.
ד. אם לא דקדק בשעת תליית הציצית שיהיו תמיד אותם ארבעה ראשי חוטים בצד אחד של הענף, וארבעת הראשים הנוספים בצידו השני, אין חילוק בין אם הקרועים הינם בצד אחד של הענף או בשני הצדדים, ולעולם: אם נקרעו שני חוטים, פסולה, אלא אם כן נותר מאחד מהם 'כדי עניבה' (כארבעה ס"מ). ואם נקרעו שלושה חוטים ויותר, כל שנותרו שבעה חוטים בשיעור 'כדי עניבה', כשרה, אלא שהואיל ונפחת אורכם משיעור 'י"ב אגודלים' (כ-25 ס"מ), כשרותה רק בדוחק, ויש להחליפה בהקדם.