דפי והגית

 

 

תוכן עניינים:

המוצא חמץ בפסח

כתיבה בחול המועד      

כיבוס בחול המועד      

עירוב תבשילין

חמץ שעבר עליו הפסח

המוצא חמץ בפסח

 

הקדמה: 

התורה אסרה להשהות חמץ ברשותינו בפסח, שנאמר: "ולא יראה לך חמץ... בכל גבוליך" (שמות פרק יג פסוק יז). משום כך, לפני כניסת החג, עלינו להוציא ולשרוף את כל החמץ שנותר ברשותינו. נוסף על כך, בכדי שלא יווצר מצב שבעיצומם של ימי החג, נמצא חמץ ששכחנו או לא ידענו על קיומו, אנו מבטלים את החמץ, באמצעות אמירת נוסח מיוחד, בו אנו מגלים את דעתנו שאין לחמץ שישנו ברשותנו שום חשיבות והרי הוא כמו עפר הארץ והפקר. 

 

שאלה: כיצד ינהג חייל המוצא חמץ בארון שלו בחג הפסח או בחול המועד, וכיצד ינהג אם מוצא חמץ בשטחים הציבוריים בבסיס?

 

1. אופן ביעור חמץ בערב פסח

משנה פסחים פרק ב משנה א:

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. 

 

השולחן ערוך פסק כדעת חכמים, אך הרמ"א מציין שהמנהג למעשה כדעת רבי יהודה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמה סעיף א:

כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. 

הגה: והמנהג לשורפו.

 

1. חמץ הנמצא ביום טוב

במקרה בו החמץ נמצא ביום טוב של פסח, הדין שונה:

תלמוד בבלי פסחים דף ו עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב – כופה עליו את הכלי.

 

• 'המוצא חמץ בביתו' - חווה דעתך, מדוע רב מתייחס דווקא לחמץ שמצא בביתו, ולא לחמץ הנמצא ברשות הרבים?

 

למדנו, שביום טוב אין שורפים את החמץ ואף אין מבערים אותו בדרכים שנזכרו בדעת חכמים במשנה.

 

הריב"ש מבאר את הטעם לכך, שבשבת ויום טוב אין מבערים את החמץ באמצעות פיזורו ברוח וכדומה:

שו"ת הריב"ש סימן תא:

דבר ברור הוא שאסור לטלטלו (את החמץ) בשבת או ביום טוב, לפי שכל הדברים האסורים באכילה אסור לטלטלן בשבת, ואפילו לא יהיו אסורין כי אם מדרבנן... וכן ביום טוב, דשבת ויום טוב שוין הן באיסור טלטול, כיון שאין בו צורך אוכל נפש.

 

• הדין הרגיל של מוקצה הוא שמותר לטלטלו בגופו, כלומר שהרוצה לטלטל מוקצה ברגליו (בדבר שאין דרכו להיטלטל ברגל) מותר לו לעשות כן. לדעתך, האם מותר להזיז את החמץ בפסח ברגליו? מדוע?

 

מלבד זאת, נאסר גם לשרוף את החמץ מבלי לטלטלו:

רמ"א אורח חיים סימן תמו סעיף א:

גם לשורפו במקומו אסור.

 

הר"ן ביאר טעמו של איסור זה:

ר"ן פסחים דף ב עמוד ב (מדפי הרי"ף) ד"ה המוצא:

וביום טוב לא מצי למישרפיה (לא יכול לשורפו), אף על גב דקיימא לן, מתוך שהותרה הבערה לצורך (מותר להבעיר אש לצורך יום טוב על ידי העברה מאש הדולקת כבר) הותרה שלא לצורך (מותר להעביר גם אם אין זה לצורך יום טוב), הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת, אבל הכא (בשריפת החמץ) ליכא, דהא נפק ידי חובתו בביטול (מכיוון שביטל את החמץ בליבו מערב יום טוב, כבר יצא ידי חובתו).

 

הר"ן מסביר ששריפת החמץ ביום טוב אינה נחשבת כלל כצורך, כיוון שכבר ביטל את החמץ מערב יום טוב.

טעם אחר כתב הביאור הלכה:

ביאור הלכה סימן תקיח ד"ה וספר תורה:

דלא הותר משום 'מתוך' אלא מצוה השיכא ליום זה, אבל דבר שהיה יכול לעשות מקודם, אף דהוא מצוה הוי כמילה שלא בזמנה דאינה דוחה יום טוב.

 

טעם נוסף, כתב שולחן ערוך הרב:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תמו קונטרס אחרון ג:

היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב... ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למישרי לשורפו, מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה, בקום ועשה.

(כלומר: מותר להבעיר ביום טוב רק במידה ואין אפשרות אחרת. לכן, כיוון שמן התורה מותר לטלטל את החמץ ולהשליכו, אסור לשרוף אותו. ואף שחכמים אסרו את הטלטול – אין בכוחם להתיר את השריפה).

 

• סכם את הנימוקים לכך שהמוצא חמץ ביום טוב אינו שורפו במקומו.

 

1. כפיית כלי על חמץ שביטלו

מדברי הר"ן אנו למדים שכשאשר ביטל את החמץ, אינו עובר באיסור 'בל יראה ובל ימצא' על החמץ שנמצא ברשותו. בדומה לכך כתב רש"י:

רש"י פסחים דף ו עמוד א:

כופה עליו את הכלי - ומיהו, בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן: הבודק צריך שיבטל בלבו. 

 

אף על פי כן, צריך לכפות כלי על החמץ, שמא ישכח ויאכלנו:

המשך רש"י:

אלא משום שלא ישכח ויאכלנו, צריך כפית כלי.

 

• חווה דעתך, אדם הבטוח שלא יבוא לאכול את החמץ גם אם לא יכפה עליו כלי (למשל שמאכל זה אינו ערב לחיכו כלל), האם חייב לכפות כלי?
• חשוב, האם צריך כלי שדפנותיו אטומות על מנת שלא יראו את החמץ דרכו, או שאפשר גם לכפות כלי זכוכית?

 

1. אמירה לאינו יהודי לבער את החמץ ביום טוב

הפוסקים הביאו אפשרות נוספת לטיפול בחמץ (מלבד כפיית כלי):

משנה ברורה סימן תמו סעיף קטן ז:

וכתבו האחרונים, דאם יש נכרי לפניו, יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו... משום דטלטול על ידי נכרי הוא שבות דשבות (אמירה לגוי זהו איסור דרבנן, טלטול מוקצה הוא גם איסור דרבנן. כשאומרים לגוי לעשות איסור דרבנן, נחשב הדבר ל'שבות דשבות') ומותר במקום מצוה... ומכל מקום אין העולם נוהגין כן, ובכל גוני כופין עליו כלי.

 

• חווה דעתך, מהו הטעם למנהג העולם?

 

1. חמץ הנמצא בחול המועד

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמו סעיף א:

המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד.

 

כאשר החמץ מונח ברשות הרבים ואין הוא שלו, כתב הביאור הלכה בשם הריב"ש:

ביאור הלכה סימן תמו ד"ה בביתו:

כתב הריב"ש בסימן תא, מצא חמץ ברשות הרבים אסור לו להגביהו, דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה, ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו, נמי אסור. 

 

• לפי דברי הריב"ש, מה יהיה הדין בחייל שמוצא חמץ הפקר ברחבי הבסיס?

 

על אף דברי הריב"ש, הורו פוסקי דורנו, שישנם מצבים שצריך לסלק מרשות הרבים חמץ שאינו שלו:

תורת המחנה פסח פרק נו הערה 173:

ואף שלדעת הריב"ש מותר לטלטל חמץ רק לצורך ביעורו, ואין היתר לטלטלו בכדי לסלקו שלא ייכשלו בו, מכל מקום הגר"א נבנצל והגר"ד כהן הקלו בכך אם קיים חשש אמיתי שייכשלו בו, ואילו הגר"י זילברשטיין הורה לנו שתחילה ירסקו ברגליו או ישפוך עליו חומר פוגם, ואז יהיה רשאי לטלטלו לאשפה.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. המוצא חמץ ברשותו בחול המועד, יבערנו מיד (בלא ברכה). 

ב. ואם מצאו ביום טוב או בשבת חול המועד, יכסה את החמץ בכלי עד שיתאפשר לבערו (אך לא ניתן לסלקו מפני שחל עליו איסור מוקצה. ומכל מקום כשכפיית הכלי אינה פיתרון טוב, ניתן לומר לגוי להשליכו לשירותים). 

ג. המוצא חמץ נטוש במקום שחיילים מצויים בו, ראוי שיבערו, ואף שאין לו אחריות אישית עליו, יבערנו כדי לשמור על ציביון המחנה, וכדי שלא יכשל אחר באכילתו.

כתיבה בחול המועד

הקדמה:

ימי חול המועד הם ימי שמחה וקדושה, שנועדו להרבות בהם בתורה מתוך הרחבת הדעת. בתוך כך, נאסרה עשיית מלאכות שונות, וביניהן מלאכת כתיבה.

 

שאלה: האם מותר לכתוב בחול המועד את רשימת השומרים? האם מותר לכתוב במחשב דברים שאינם קשורים לחג?

 

1. איסור מלאכה בחול המועד

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה א:

חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא 'מקרא קדש' והרי הוא זמן חגיגה במקדש - אסור בעשיית מלאכה. כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל... ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.

 

• הראשונים נחלקו אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה או מדרבנן. עיין בלשון הרמב"ם, כאיזו שיטה הוא סובר?

 

משנה ברורה סימן תקל סעיף קטן א:

מלאכות המותרות בחול המועד הם חמשה:

א. דבר האבד אם לא יעשנו עתה. ב. וצרכי המועד. ג. ובשביל פועל שאין לו מה יאכל. ד. וצרכי רבים. ה. ומעשה הדיוט (לצורך המועד) אפילו ליחיד.

 

• חווה דעתך, אילו היתרים שכיחים במערכת הצבאית?

 

1. מקור איסור כתיבה

משנה מועד קטן פרק ג משנה ד:

אין כותבין שטרי חוב במועד. ואם אינו מאמינו (להלוותו בלי שטר), או שאין לו (לסופר, כותב השטרות) מה יאכל - הרי זה יכתוב.
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה (שאינו צורך המועד).

• מהם ההיתרים והאיסורים העקרוניים העולים מן המשנה לכתיבה בחול המועד (השווה לדברי המשנה ברורה)?

 

1. גדר האיסור

מותר לעשות מלאכה 'מעשה הדיוט' לצורך המועד או לצורך רבים, ואילו 'מעשה אומן' מותר לעשות רק לצורך אוכל נפש או לצורך רבים במועד, וכן לצורך דבר האבד.

הראשונים נחלקו אם כתיבה האסורה במועד היא מעשה אומן או מעשה הדיוט:

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה יד:

ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו, שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.

שו"ת הרשב"א חלק ג סימן רעג:

מסתברא לי שלא אמרו אלא ביציאותיו וחשבונות שבינו לבין אחרים שהכל תלוי בזכרון ושמא לא יזכור ויאבד ממונו.

 

• מהו יסוד ההיתר של כתיבת חשבונותיו, לדעת הרמב"ם ולדעת הרשב"א?

 

בדברי הרמ"א נזכרו שתי דעות באילו אופנים הותר לכתוב בחול המועד:

רמ"א אורח חיים סימן תקמה סעיף א:

ולצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד (תרומת הדשן), ויש מתירין (כל בו ובית יוסף). 

משנה ברורה סימן תקמה ס"ק ד:

יש אוסרין – סבירא להו דסתם כתיבה מעשה אומן הוא. והיש מתירין סבירא להו דכל כתיבה זולת ספרים תפילין ומזוזות אפילו כתיבה מרובע - הוי כמעשה הדיוט שאין אדם מקפיד לכתוב אותן כתיקונן כל כך.

 

• באר איזו שיטה מתאימה לדעת הרמב"ם ואיזו לדעת הרשב"א.

 

בדברי הבית יוסף הוזכרה נפקא מינה נוספת בין השיטות:

בית יוסף אורח חיים סימן תקמה:

ונראה לי שלדעת הרמב"ם צריך לומר שאם אינם לצורך המועד אף על פי שמעשה הדיוט הוא - לא היו מתירין חכמים... ומיהו לדברי הרשב"א דמפרש טעמא משום דבר האבד אפילו אינם לצורך המועד שרי.

 

1. פסיקת ההלכה

למעשה, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם לפסוק כדעת הרמב"ם או כדעת הרשב"א:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקמה סעיף ה:

מותר לכתוב... ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. 

הגה: ויש אוסרין בשאלת שלום, ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א (כתב יד).

 

אולם, כתב המשנה ברורה, שלמעשה נהגו להקל בכתיבה בכתב יד רגיל:

משנה ברורה סימן תקמה סעיף קטן לה:

וכמה אחרונים כתבו דבמדינתינו נהגו להקל בכתב משיט"א וכן בכתב שלנו דאינו מעשה אומן, ויש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר יחמיר לעצמו. ונוהגין לשנות קצת לעשות שורה עליונה עקומה.

 

• הסבר את הטעם הכתוב במשנה ברורה.
• חווה דעתך, לפי טעם זה האם מותרת כתיבה רגילה גם שלא לצורך המועד? דייק בלשון המשנה ברורה!

 

1. כתיבה במחשב

חזון עובדיה יום טוב, מהלכות חול המועד הערה צט:

ובדורינו שהתחדשה כתיבה באמצעות המחשב, בודאי שיש להתיר... שכאשר מקישים על מקשי האותיות לא נרשמות האותיות אלא בזכרון המחשב, שאין זה נחשב כתיבה כלל.

מאמר מרדכי למועדים ולימים פרק יט הלכה נד:

כתיבה במחשב תוך כדי משחקים – מותרת. הקלדה של מכתב במחשב הרי היא כמו כתיבה רגילה, מה שמותר לכתוב, מותר גם להקליד. ומה שאסור לכתוב – אסור גם להקליד.

 

• באר מהי נקודת המחלוקת שבין הרב עובדיה יוסף לבין הרב מרדכי אליהו לגבי כתיבה במחשב?

1. הדפסה

הפוסקים דנו לגבי כתיבה במכונת כתיבה:

שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן מח:

לענין השאלה אם מותר לכתוב בחול המועד חידושי תורה ואגרת שלום במכונת כתיבה, כי יש מקום לומר שהואיל והפעולה נעשית על ידי לחיצת אצבע בלבד חשיבא מעשה הדיוט, שכל אחד יוכל להתרגל לכתיבה זו, או שמא יש לומר שכיון שהתוצאה המתקבלת מכך, אותיות אשוריות המודפסות באותיות מרובעות כעין כתיבת ספר תורה, חשיבא מעשה אומן. ובחפשי ראיתי שכבר נחלקו בזה רבני דורינו... ולפי עניות דעתי נראה שצדקו המתירים בזה.

 

בדומה לכך כתב הגר"ע יוסף לגבי הדפסה במדפסת:

חזון עובדיה יום טוב, מהלכות חול המועד הערה צט:

ההדפסה מתבצעת על ידי הקשת מקש אחד, שזהו בודאי מעשה הדיוט.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. כתיבה מדוקדקת (ככתב סופר סת"ם, או כתיבת אותיות מרובעות בצורה מסודרת כמו במודעות) נחשבת ל'מעשה אומן' ומותרת בחול המועד רק לצורך דבר האבד. 

ב. כתיבה ידנית רגילה ופשוטה שאין מדקדקים לעצבה בצורה מדויקת נחשבת ל'מעשה הדיוט' ומותרת אף לצורך המועד ולצרכי רבים (כמו בקורס צבאי), אם כי יש מקפידים לכתוב עקום את השורה הראשונה, כדי לשנות מאופן הכתיבה הרגיל. כמו כן, מותר לכתוב בכתב פשוט כל דבר שעלול לשכוח אם ימתין מלכותבו.

ג. הקלדה במחשב אינה נחשבת כלל לכתיבה, ורק הדפסה על נייר באמצעות מחשב נחשבת מעשה כתיבה. עם זאת, במקום צורך ניתן להסתמך על חלק מפוסקי דורנו שנקטו שאף הדפסה באמצעות מחשב, או צילום מסמכים וחתימה בחותמת וכד', נחשבים ל'מעשה הדיוט', ומותר לעשותם לצורך המועד או לצרכי רבים.

כיבוס בחול המועד

הקדמה:

ימי החגים, וחול המועד בכללם, קדושים הם ואינם כשאר ימות השנה. לפיכך נצטווינו לכבדם במאכל ובמשתה ובכסות נקייה. חכמים אסרו להסתפר ולכבס בימי חול המועד, על מנת שנזדרז ונכין את עצמינו מראש, כך שנקבל את החג בהופעה מכובדת.

 

שאלה: חייל השתחרר לביתו במהלך ימי חול המועד פסח ועליו לשוב ליחידתו לפני שביעי של פסח, האם מותר לו לכבס את המדים?

 

1. מקור הדין 

תלמוד בבלי מועד קטן דף יג עמוד ב – דף יד עמוד א:

מתניתין:... ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם (שנדר שלא לכבס) והותר...

גמרא: ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין?... כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין.

רש"י על הגמרא:

ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו'. במועד, לפי שהיה אנוס שלא היה יכול לגלח קודם.

 

• מדוע יש צורך בטעם מיוחד לאסור כיבוס בחול המועד, האם מלאכה זאת אינה בכלל איסור מלאכה בחול המועד? 

 

תלמוד בבלי מועד קטן דף יד עמוד א:

בעי רבי זירא, אבדה לו אבידה ערב הרגל, כיון דאניס, מותר, או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא, לא? אמר אביי: יאמרו, 'כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין'? (ביטוי ממסכת פסחים דף לז ע"א, שמשמעו שאין להתיר כאשר הרואה יחשוב שנעשה באופן האסור).

רש"י על הגמרא:

אבדה לו אבידה – שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל.

דלא מוכחא מילתא - דלא ידעי כולי עלמא דאנוס היה, אלא יאמרו: הוא מכוין להשהות עד המועד.

 

• למי התירו לכבס את בגדיו בחול המועד?
• חשוב, מה הדין לגבי אונסים אחרים שלא הוזכרו במשנה, אך הם מפורסמים?

 

1. חולה שנתרפא

נחלקו הראשונים לגבי חולה שנתרפא במועד, אם מותר לו לכבס ולהסתפר בחול המועד.

שו"ת הרשב"א חלק ג סימן רעה:

ולענין חולה שנתרפא במועד, שאמרת אם מותר לגלח במועד, מפני שלא היה יכול לגלח קודם המועד, לפי שאמרו שהגלוח קשה לחולה ומחזירו לחליו. מסתברא לי שאסור לגלח, שאם כן ליתנייה בהדי הנך דמתניתין מאלו מגלחין, ובהדיא אמרו בגמרא הא שאר כל אדם אסורין. ועוד נראה לי ראיה שלא כל מי שלא היה יכול לגלח קודם המועד מותר כאותן השנוין במשנתינו, מדאמרינן התם: 'קטן שנולד במועד מותר לגלח שאין לך יוצא מן האסורין גדול מזה', למימר, משום דהא דיוצא מבית האסורין דוקא הוא שבאין להתיר, ומשום דבכלל השנויין במשנתינו הוא זה, הא משום שלא היה יכול לגלח קודם המועד לא.

בית הבחירה (מאירי) מסכת מועד קטן דף יג עמוד ב:

ומבית השביה... אף בשהיה חבוש על ידי ישראל נאמר כן, ואף על פי שאין שבאי ישראל מוחה בידו (מלהתגלח) מפני כבוד הרגל, מכל מקום אין דרכו של אדם לגלח לא בשבי ולא בבית האסורין. ומכאן התירו חכמי הדורות לספר לחולה שנתרפא במועד, ואף על פי שקצת חולים יכולים לספר אין דרכו בכך, אלא שאין ראוי להקל ראש בזו, אלא לפי מה שעיני דיין רואות.

 

• מהי נקודת המחלוקת שבין הרשב"א לבין המאירי בדין חולה שנתרפא?

הכרעת השלחן ערוך: 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקלא סעיף ג:

אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בערב יום טוב, אינו מגלח במועד; והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד.

 

• חשוב, האם חייל שיצא לחופשה בימי חול המועד, שווה בדינו לחולה שנתרפא?

 

1. כיבוס בגדים שרגילים להתלכלך

תלמוד בבלי מועד קטן דף יד עמוד א:

מטפחות הידים... הרי אלו מותרין.

רש"י מועד קטן דף יח עמוד א:

מטפחות ידים - שמנגבין בהן ידים, משום דמאיס.

חידושי הר"ן מועד קטן דף יח עמוד א:

מטפחות הידים וכו' – פירוש: לפי שהן מזוהמות תדיר, שמנגבים בהן בשעת אכילה, הילכך מותר לכבסן במועד.

• מהו טעם ההיתר לכבס בטפחות ידיים במועד?
• לאור נימוקים אלו, מה יהיה הדין במטפחות שאינן מתלכלות תדיר?

 

משנה ברורה סימן תקלד ס"ק ד:

הטעם שדרכן להתלכלך תיכף, ואם כן אפילו אם היה מכבסן מערב יום טוב היו חוזרין ומתלכלכין... אכן לפי מה שנהגו כעת שמחליפין רק משבת לשבת, על כן אפילו יש לו רק שנים, אין לכבסן בחול המועד שדי להם בכביסה שמערב יום טוב.

 

• כמו מי פסק המשנה ברורה?
• חשוב, האם יהיה הבדל בין מדי א' למדי ב'?

1. כיבוס כשיש לו רק סט אחד של בגדים

לעומת המוצא אבידה במועד, שלא הותר לו לכבס כיוון שאונסו אינו מפורסם, הותר למי שאין לו אלא סט אחד של בגדים לכבסם במועד:

תלמוד בבלי מועד קטן דף יג עמוד ב:

ולטעמיך, הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן כל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד, התם נמי יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין? הא אתמר עלה: אמר מר בר רב אשי איזורו מוכיח עליו (ניכר הדבר שאין לו אלא חלוק אחד, בכך שלובש את חגורתו על בגדיו בשעת הכיבוס).

תלמוד בבלי מועד קטן דף יח עמוד א:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד. מתיב ר' ירמיה: אלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים וכו'; הני אין (כן), מי שאין לו אלא חלוק אחד לא? אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה: אסברה לך, מתני' אף על גב דאית ליה תרי ומטנפי.

טור אורח חיים סימן תקלד:

ספר המצות קטן אסר (לכבס במועד, כשיש לו חלוק אחד בלבד) אלא אם כן אזורו מוכיח עליו. והרב רבנו פרץ הוסיף לאסור בכל חלוקים שלנו, שאין לנו אזור מוכיח עליו. וכל שכן מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו לכבסו, דליכא הוכחה כלל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא מימרא דר' יוחנן שאין לו אלא חלוק א' וכו', ולא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו.

כמו הרא"ש גם הרמב"ם, הרי"ף וראשונים נוספים נמנעו מלהביא את דינו של מר בר רב אשי.

 

• מה המחלוקת בין הרא"ש (וסיעתו) לבין רבינו פרץ והסמ"ק?
• האם תוכל ליישב את שיטת הרא"ש עם פשט הגמרא?

הוספת בגדים למכונת כביסה

שלחן ערוך אורח חיים סימן תקלד סעיף א:

ואלו שמכבסין: הבא ממדינת הים... ומי שאין לו אלא חלוק אחד...
הגה: מיהו, לא יכבסו רק הצריך להן, דהיינו חלוק אחד.

 

נחלקו האחרונים מה הדין בימינו שאין תוספת טירחה בכיבוס בגדים נוספים במכונת כביסה:

שו"ת אור לציון חלק ג פרק כד אות ב:

אין להכניס למכונת הכביסה דברים האסורים בכיבוס אף שלא נוספת טירחה בהוספת הבגדים.

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן נ אות ב:

ועל דבר אשר נתווכחו... אי במכונת כביסה גם כן צריך להקפיד על שיעור זה, או נימא כיון דהי טירחא אחת יוכל להוסיף, דהוי ריבוי שיעורים בטיחא אחת, דשרי... לעניות דעתי אם ממלאים המכונה קודם שחיברו להזרם יש להתיר.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. חיילים שמפאת אילוצים שונים לא התאפשר להם לכבס את בגדיהם לפני החג אינם רשאים לכבסם בחול המועד (וכל שכן שאינם רשאים לכבס בחול המועד לצורך הימים שלאחר המועד). 

ב. חיילים שהיו אנוסים באונס מפורסם, עד שברור לכל שבמצב אונס כזה לא היה ניתן לכבס קודם החג, מותרים לכבס לצורך המועד. 

ג. חייל שבגדו התלכלך מאד במהלך החג, עד שהינו בוש ללכת בו, אם אין באפשרותו להשיג בגד אחר נקי רשאי לכבסו.

ד. חייל שהתלכלכו כל בגדיו (מזעה מרובה, חול, גריז וכד') במהלך האימונים וכל שכן במהלך פעילות ביטחון שוטף, והדבר מקשה עליו במילוי תפקידו, אם אין באפשרותו להשיג בגדים אחרים, רשאי לכבסם לצורך המועד. 

ה. בשעת הדחק, (כגון חייל ששב לביתו בחול המועד ובגדיו מלוכלכים, כנ"ל) אם לא יהיה לו פנאי לכבסם אחר המועד, ואף לא להשיג בגדים נקיים, מותר לכבסם, וטוב להחמיר לכבסם על ידי הפעלת מכונת כביסה באמצעות שעון שבת (כך שהכיבוס יהיה מאליו לאחר זמן) בכדי שייחשב לכיבוס בגרמא. 

ו. מותר לנקות כתמים בודדים בחול המועד, ואף בחומרי ניקוי, ובמצבים שבהם מותר לחייל לכבס את בגדיו במועד, אם מכבסם בידיו, עליו לכבס בצינעא בגד אחד בכל פעם, ואם מכבסם במכונת כביסה, רשאי לכבס את כל הבגדים שהותר לו לכבסם כאחד.

 

עירוב תבשילין

הקדמה:

אסרו חכמים לבשל או לאפות ביום טוב שחל בערב שבת לצורך השבת. עם זאת, תקנו חכמים, שמצווה לעשות תבשיל בערב יום טוב לצורך שבת, שעל ידו נתיר את הבישול ביום טוב לשבת. תבשיל זה נקרא 'עירוב תבשלין', כלומר שמערבבים בערב יום טוב את התבשילים של יום טוב ושל שבת לעשותם כאחד.

 

שאלה: חיילים שעתידים להיות במשך כל ערב יום טוב בפעילות מבצעית, האם יועיל שיניחו 'עירוב תבשילין' לפני ערב יום טוב?

 

1. מקור הדין

המשנה בביצה מלמדת, שאם אדם עשה תבשיל לשם 'עירוב תבשילין' בערב יום טוב, יוכל לבשל ביום טוב לכתחילה לצורך שבת.

משנה ביצה פרק ב משנה א:

יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת.

רש"י על המשנה:

לא יבשל בתחלה - להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת, אלא לשם יום טוב יהא תחלת בשולו, והמשויר יהא לשבת.

עושה תבשיל - לשם ערוב.

 

הגמרא מבארת, מהיכן נלמד שצריך לעשות 'עירוב תבשילין':

תלמוד בבלי ביצה דף טו עמוד ב:

מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) - זכרהו מֵאַחֵר שבא להשכיחו...

ותנא מייתי לה מהכא: 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (שמות טז,כג) - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין (מיום טוב לשבת) אלא (רק כתוספת) על האפוי (מערב יום טוב לשבת), ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

 

רש"י על הגמרא:

מנא הני מילי - לאו דוקא מקראי יליף, דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?

זכרהו מאחר שבא להשכיחו - כשבא יום טוב בערב שבת - קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו, וכשמערב ערובי תבשילין - נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת.

את אשר תאפו אפו - הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו, אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר.

 

• האם 'עירוב תבשילין' הוא מדין דאורייתא או דרבנן?
• מהם שני הלימודים שהביאה הגמרא ל'עירוב תבשילין'?

 

1. טעם תקנת 'עירוב תבשילין'

תלמוד בבלי ביצה דף טו עמוד ב:

מאי טעמא (שתקנו חכמים עירוב תבשילין)? - אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול.

 

רש"י על הגמרא:

אמר רבא כדי שיברור כו' - מתוך שמערב זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה.

רב אשי אמר - לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב.

כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת - אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי - לא.

קל וחומר דמיום טוב לחול - לגמרי לא.

 

• מהם שני הטעמים ל'עירוב תבשלין'?
• מהו ההבדל העקרוני בין טעמו של רבא לטעמו של רב אשי?
• חווה דעתך, האם יש נפקא מינה בין הטעמים?

 

1. הנחת 'עירוב תבשילין' על ידי אחר

השולחן ערוך כתב שמצווה על כל אדם לערב, אמנם יש אפשרות שאדם יצא בעירוב שנעשה על ידי אחרים:

 

א. מי שסמוך על שולחנו

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקכז סעיף יח:

בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו, אין צריך לזכות להם, והן מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת על ידי עירובו של בעל הבית, לפי שהן טפלים לבעל הבית ונגררים אחריו, כיון שהן אוכלים מאכליו.

 

ב. גדול העיר המניח עירוב עבור כל בני העיר

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף ז:

ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב)... המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר.

 

כף החיים מבאר, שלאו דווקא גדול העיר יכול להקנות עירובו לבני העיר:

כף החיים אורח חיים סימן תקכז סעיף קטן מז:

ומצוה על כל גדול וכו' – והוא הדין, אם אינו גדול העיר גם כן יכול לערב על כל בני עירו וכו', ולא נקט גדול העיר אלא מפני שהוא מפורסם, והשוכח יודע אותו וילך אצלו ביום טוב ויודיעהו קודם שיתחיל לבשל.

 

הרמ"א הוסיף שעירוב זה מועיל רק בתוך התחום:

רמ"א אורח חיים סימן תקכז סעיף ח:

אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבא לכאן, אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא.

 

• על פי מה שלמדנו, האם הרב הצבאי או הרכז מו"ר יכולים לעשות עירוב תבשילין בערב החג עבור כל חיילי הבסיס?
• האם העירוב חל גם על החיילים שנמצאים בפילבוקסים בגיזרה?

 

1. הנחת 'עירוב תבשילין' קודם ערב יום טוב

הרא"ש דן בשאלה אם ניתן להניח 'עירוב תבשילין' לפני ערב יום טוב, ותולה זאת בטעמים שנאמרו בגמרא למצוות 'עירוב תבשילין':

רא"ש ביצה פרק ב סימן א:

ויראה, דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב, ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יום טוב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה.

 

הרא"ש לא כתב בפירוש מהי ההלכה בשאלה זו, אולם הבית יוסף (אורח חיים סימן תקכז) דייק בלשונו, שניתן לערב קודם יום טוב.

מאידך, יש מהראשונים שכתבו ש'עירוב תבשילין' שהונח קודם ערב יום טוב אינו מועיל:

ספר כלבו סימן נט:

ויש לעיין, אם יניח ערובי תבשילין קודם יום טוב, שני ימים או יותר אם יועיל לו, ועל זה כתב הרב רבי נתנאל ז"ל לחומרא, וזה לשונו: ועל ערובי תבשילין אין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה, ואין לנו אלא לשון משנתינו, עושה אדם ערובי תבשלין מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, וגם הברייתות והתלמוד כך הוא. ועוד, כיון דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, אין כבוד יום טוב בתבשיל שכבר עברה צורתו, ואין באותו תבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו.

 

בדברי ההגהות מימוניות הוזכרה שיטה אמצעית:

הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ו אות ב:

ופירש ראבי"ה... ושמעינן נמי מן הירושלמי, דכשחל יום טוב של סוכות בחמישי, שישי, דעתה יום טוב של שמיני עצרת גם הוא כן, דעירובי תבשילין דיום טוב ראשון יועיל גם לאחרונים... אבל, להניח ליום טוב אחר לא יועיל בכל יום טוב של אותה שנה... דהכא, כיון דטעמא משום 'זכור' זכרהו מאחר שבא להשכיחו, וכן מפרש רבא טעמא כדי שיבור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, ואי מקדים עירובו כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו.

 

למעשה פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכז סעיף יד:

אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר, לכתחלה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. ביום טוב שחל בערב שבת, אסור מדרבנן לבשל בקדרה בפני עצמה לצורך שבת, אלא על ידי 'עירוב תבשילין'.

ב. הנחת העירוב בבסיס צבאי, נעשית בערב החג באמצעות נציג הרבנות (אפילו אם הוא עצמו כלל לא אמור לשהות שם בחג) הנוטל מהמזון הציבורי פת כביצה וכזית תבשיל הראוי להיאכל כתוספת לפת, ומייחדם לסעודות השבת. 

ג. החיילים סועדים בחדר אוכל אחד, רשאים להסתפק בעירוב אחד, ואף אין צריך לזכות להם את המזון לפני שמערב עבורם. לעומת זאת, המניח עירוב תבשילין עבור חיילים שאוכלים במטבחים אחרים בבסיס או מחוץ לבסיס (כגון, בפילבוקסים שבטווח של עד 38 ק"מ ממקום העירוב) יתנה בפירוש שדעתו לערב עבורם, ולכתחילה יזכה להם חלק בעירוב על ידי שיגביה את העירוב, ולכתחילה טוב שחיילים אלה יניחו עירוב תבשילין עבור עצמם. 

ד. בשעת הדחק יניח את העירוב אף קודם ערב יום טוב, ויתנה שאם יניח אחד החיילים במקום עירוב בערב יום טוב, לא יחול עירוב זה. 

ה. יש להקפיד ליידע את החיילים במקום שהונח עבורם עירוב תבשילין, שכן בלא ידיעתם ייאסר עליהם לבשל.

ו. חשוב לשמור על העירוב, שכן אם העירוב נאכל או נאבד לפני שבישל לשבת (ולא נשתייר כזית מהתבשיל) לא ניתן עוד להסתמך עליו. (נהוג לאכול את העירוב באחת מסעודות השבת).

חמץ שעבר עליו הפסח

הקדמה:

איסור חמץ בפסח הינו מהאיסורים החמורים בתורה. התורה לא רק אסרה עלינו לאכול חמץ אלא אף את החזקתו ברשותנו, ומשום כך החמירו חכמים ואסרו ליהנות מחמץ שהיה ברשותנו בפסח. 

 

שאלה: חייל שבשל עיסוק אינטנסיבי בפעילות מבצעית, נבצר ממנו לבער את החמץ קודם הפסח, אלא רק למוכרו או לבטלו, ולאחר הפסח מצאו ברשותו, רשאי לאוכלו? כיצד ינהג חייל שחברו מכבדו בוופלים, והוא חושש שמדובר ב'חמץ שעבר עליו הפסח'?

 

1. מקור הדין 

משנה פסחים פרק ב משנה ב:

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר: 'לא יראה לך שאור' (שמות פרק יג פסוק ז).

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ד:

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.

 

• מה הם שני הטעמים שהרמב"ם נותן לאיסור זה?

 

1. האם ניתן ליהנות אחר הפסח מחמץ שהפקיר או ביטל

תלמוד ירושלמי (וילנא) פסחים פרק ב הלכה ב:

הבקיר (הפקיר) חמצו ביג' (קודם זמן איסור חמץ), לאחר הפסח מהו? ר' יוחנן אמר אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר מותר... ר' יוחנן חשש להערמה ורבי שמעון בן לקיש לא חשש להערמה.

 

השולחן ערוך פסק כדעת ר' יוחנן:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף ה:

חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אף על פי שביטל.

משנה ברורה סימן תמח סעיף קטן כה:

אסור אף על פי שביטלו – או הפקירו, ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואף על גב דכשביטלו אינו עובר ב'בל יראה', מכל מקום, חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו, יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח, כדי שנתיר לו.

 

הסבר אחר לכך, מובא בשו"ת חתם סופר:

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קיד:

הענין הוא כך, כי עיקור ביטולו (של החמץ) מן התורה הוא בלב, 'לא יראה לך' – בטל בלבך (ספרי דברים ט"ז - ד'), שיהיה נחשב בעיניו כאילו הוא עפר ואיננו שלו כלל, וזה יהיה מוסכם בלבו בהסכמה גמורה שרירא וקיימא, ואז אפילו החמץ כמוס באוצרותיו חתום במרתפו אינו עובר עליו, וממילא דמותר אחר הפסח. ואלו הם דברים המסורים ללבו של אדם שנאמר בהם 'ויראת', אך חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהיה מותר לו באכילה או אפילו בהנאה, ממילא אינו נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל, אעפ"י שאמר בפיו 'כל חמירא ליבטל וליהוי הפקר כעפרא', מכל מקום לבו בל עמו, שהרי יודע הוא שיהיה שלו אחר שבעה ימים, ועתה הוא שמור אצלו ליום מועד עד יעבור החג, נמצא ממילא עובר עליו ב'בל יראה'.

 

• חווה דעתך, האם יש הבדל הלכתי בין הטעם שכתב הביאור הלכה לבין הטעם שכתב החתם סופר?

 

כל זאת, כאשר הותיר את החמץ ברשותו והסתמך על 'ביטול חמץ'. נחלקו האחרונים, בדין מי שבדק וביער את החמץ לפני פסח, ובכל זאת מצא ברשותו חמץ אחר הפסח: 

משנה ברורה סימן תמח סעיף קטן כה:

ודע, דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק גם כן כמנהגנו, ונמצא חמץ לאחר הפסח, גם כן אסור בהנאה, דלא חילקו בדבר. ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אחר כך, דמאי הוי ליה למעבד, הרי עשה הכל כדין, ודעתם דעל כל פנים בהנאה אין לאסור, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן.

 

• לדעתך, מדוע השיטה המקילה התירה את החמץ בהנאה אך אסרה אותו באכילה?

 

1. האם ניתן ליהנות אחר הפסח מחמץ שנמכר לגוי

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמח סעיף ג:

ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.

 

• לפי מה שלמדנו, מדוע אדם שביטל חמצו אסור לאכולו אחר הפסח, ואולם אדם שמכרו או נתנו במתנה רשאי לאוכלו אחר הפסח?

 

1. מה דין חמץ שספק אם עבר עליו הפסח?

משנה ברורה סימן תמט סעיף קטן ה:

חמץ שנמצא אחר הפסח, ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא, יש דעות בין אחרונים: יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה, ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר, כשאר ספיקא דרבנן דלקולא אזלינן. ואם באותו מקום רוב ישראל מצויים אסור בהנאה, דודאי מישראל נפל. וכל זה, כשנמצא מיד אחר הפסח או שהפת ישן שאי אפשר לומר שנאפה אחר הפסח, אבל אם אפשר לתלות שנפל אחר הפסח מותר אפילו באכילה בכל ענין.

 

• הסבר את נקודת המחלוקת בין האחרונים לגבי חמץ שספק עם עבר עליו הפסח.

 

1. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו 'תורת המחנה':

א. חמץ שהיה בפסח ברשות ישראל, אסור לאוכלו אחר הפסח ואפילו בדק, ביטל וביער חמצו בערב הפסח.
ב. חמץ שהיה מכור לגוי בזמן הפסח, לא נאסר כלל.
ג. חמץ שספק אם עבר עליו הפסח נמצא במחלוקת הפוסקים, אולם אם ניתן לתלות שיוצר לאחר הפסח או שהיה מכור בידי גוי במהלך הפסח- מותר לכוליה עלמא.

'והגית בו'

דפי מקורות בהלכה צבאית ללימוד עצמי לחיילי צה"ל

 

יוצא לאור ע"י הרבנות הצבאית הראשית – ענף ההלכה – בית המדרש להלכה צבאית

 

צוות 'והגית בו' – חוברת פסח התשע"ט:

סמל ר' אליה כלף, טור' ר' דוד חדאד, טור' ר' שלום פרידמן, טור' ר' יצחק ענתבי, טור' ר' רון גרינברג

 

מערכת: 

סא"ל הרב ישי איתן רע"ן הלכה, 

רס"ן הרב דב ברקוביץ רמ"ד הלכה,

סרן הרב דודי גרינפלד קמ"ד כתיבה, 

אע"צ הרב חנניה שפרן

 

עריכה: 

טור' ר' יצחק ענתבי, ביהמ"ד להלכה צבאית

 

נשמח לשאלות ולתגובות: bmlhalacha@gmail.com

הקו הפתוח: 052-9414414.