תוכן העניינים

הדלקת נרות חנוכה באמצעות שליח                          4

הדלקת נרות חנוכה לחייל נשוי שאינו בביתו          11

ברכת הרואה נר   חנוכה                                            18

הדלקת נרות חנוכה בשמן הקדוש בקדושת  שביעית 27

 

 

הדלקת נרות חנוכה באמצעות שליח

הקדמה:

אמרו חז"ל 'מצוה בו יותר מבשלוחו', מצוה על האדם לקיים את המצוות המוטלות עליו בעצמו,  אף אם הוא יכול לקיימן על ידי אחר,  בשביל לחבב את המצווה ושקדושתה תחול גם על גופו ומחשבתו. אמנם, במקום צורך מותר לאדם למנות שליח שיקיים את המצוה בעבורו.

שאלה: חיילים שיגיעו לחדרם בשעת לילה מאוחרת, האם ימנו שליח שידליק עבורם את הנרות בזמן הראוי להדלקה, או שידליקו בעצמם כאשר יחזרו? שליח שמינוהו להדליק נרות חנוכה, האם יברך על הדלקה זו?

א. מקור הדין

הגמרא במסכת קידושין מביאה שלשה מקורות לכך שניתן לקיים מצווה באמצעות שליח:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מא עמוד א:

שליחות מנלן? דתניא )לגבי גט(: 'ושלח' - מלמד שהוא עושה שליח, 'ושלחה' - מלמד שהיא עושה שליח... אמר קרא )לגבי הפרשת תרומה(: 'אתם', 'גם אתם', לרבות את השליח... דאמר רבי יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר )לגבי קרבן פסח(: 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים', וכי כל הקהל כולן שוחטין? והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן, ששלוחו של אדם כמותו.

עם זאת, סייגו הראשונים, שלא לכל מצווה ניתן למנות שליח:

תוספות רי"ד מסכת קידושין דף מב עמוד ב:

יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח, ויאמר אדם לחבירו: 'שב בסוכה בעבורי', 'הנח תפילין בעבורי'. ולאו מילתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום. בודאי בגירושין ובקדושין מהני )מועיל למנות שליח( כי הוא המגרש ולא השליח... וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח )קרבן פסח( הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם. אבל בסוכה, הכי נמי יכול לומר לשליחו 'עשה לי סוכה' והוא יושב בה. אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וציצית וכל המצות.

 מדוע לדברי התוספות רי"ד ניתן למנות שליח דווקא לקידושין או גירושין ולא להנחת תפילין או ישיבה בסוכה?

           חווה דעתך, האם לדבריו ניתן למנות שליח להדלקת נרות חנוכה?

ב. שליחות בהדלקת נרות חנוכה

הגמרא במסכת שבת דנה לגבי אדם שמתארח בבית חברו בחנוכה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א:

אמר רב ששת:  אכסנאי )אורח(  חייב בנר חנוכה.  אמר רבי זירא:  מריש )לפני שהתחתנתי( כי הוינא בי רב )כשהייתי בבית רבי( משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא )הייתי משתתף בפרוטה עם המארח שלי. וכך יצאתי ידי חובתי, בהדלקת נרות החנוכה שלו(. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי. )לאחר שנשאתי אישה, ופעמים שהייתי אכסנאי לללמוד תורה, הפסקתי לנהוג כך, כיון שאשתי מדליקה עלי בביתי(.

 מהם שני האופנים המוזכרים בגמרא לקיום מצוות הדלקת נרות חנוכה באמצעות אדם אחר?

           חווה דעתך, מהו ההבדל העקרוני שביניהם?

ג. נוסח ברכת הדלקת נרות חנוכה – האם עולה ממנו שלא ניתן לקיים המצווה באמצעות שליח?

הרא"ש ביאר את ההבדל שבין מצווה שמברכים עליהם 'על' )כמו 'על המילה'( לבין מצוות שמברכים עליהם בלמ"ד )כמו 'להניח תפילין' ועוד(:

רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י:

וריב"א היה מחלק, דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח מברך 'על', אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד. וזו היא קצת סברת הש"ס ד'למול' משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל )שהרי ניתן למול על ידי שליח(, ועל שופר אנו מברכים 'לשמוע קול שופר' דלא סגי דלאו איהו שומע )שעליו לשמוע את קול השופר בעצמו(... ו'להדליק נר של חנוכה', אף על גב דאפשר לעשות ע"י שליח, אורחא דמילתא הוא )הרגילות היא( שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס. וכן נר של שבת. ו'על ספירת העומר' לפי שנהגו ששליח ציבור מברך להוציא את מי שאינו יודע לברך, לכך מברכין 'על'.

          מדוע מברכים 'להדליק נר של חנוכה' ולא 'על הדלקת נר חנוכה'?

ר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ד עמוד א בדפי הרי"ף:

ומיהו איכא למידק בהאי כללא, דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה מברכין עליה להדליק? ואיכא למימר, דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין )דף כג א( דצריך לאשתתופי בפריטי, כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר.

          האם למסקנת הר"ן ישנה לשליחות בנר חנוכה?

המאירי הביא את הסבר הראשונים הנ"ל לנוסח הברכה, וכתב:

בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף ז עמוד ב:

וקשה לי בדבריהם, נר חנוכה שאף היא נעשית על ידי שליח הבא מאליו. אלא שהם דוחקים שמאחר שצריך שיהא השמן שלו הרי הוא כגופו. וכמה חלוש טעם זה, ומה ענין כשהשמן צריך שיהא שלו שיהא נידון כאלו צריך ליעשות בגופו. והרי שחיטת פסחו וקדשיו הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו צריך שיהו שלו.

           במה חולק המאירי על דברי הר"ן ?

ד. מי המברך על הדלקת השליח?

אף שלמדנו לעיל, שניתן לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה באמצעות שליח, כתב המהר"ח אור זרוע, שאין לשליח לברך על מצווה זו אלא בנוכחות המשלח:

שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח:

וכן בהדלקת נר חנוכה, אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון. כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית, אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם. סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו.

וכן פסק המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרעה ס"ק ט:

אשה מדלקת - פירוש בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו, אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה. ובדיעבד, אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו. וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בענין אחר.

בטעמו של דבר כתב הגרש"ז אויערבך:

שו"ת מנחת שלמה תניינא סימן נח:

ונראה פשוט, דבכל המצוות הנעשות על ידי שליח השליח מברך מפני שהוא עושה המצוה בשביל משלחו, ואף על פי שאינו מצווה. וכגון במזוזה... אולם במצות נר חנוכה, כיון שהחיוב הוא דוקא על מי שהבית שלו, הרי זה דומה למי שמניח תפילין לחבירו שרק אותו שהתפילין על ידו מברך ולא המניח לו, שהוא הלא אינו עושה שום מצוה כשמניח התפילין על יד חבירו, ורק כשחברו שומע מברך כדי להוציאו. והוא הדין בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליקו בבית המשלח דוקא והדלקה בבית של אחר אינה כלום, ולכן אף כשעשהו שליח ומדליק בביתו של בעל הבית אינו מברך אלא שהלה שומע את הברכה ומוציאו.

 על פי דברי הגרש"ז זצ"ל, במה שונה מצות הדלקת נר חנוכה משאר מצוות הנעשות ע"י שליח?

הגר"מ פיינשטיין ביאר את שיטת המהר"ח אור זרוע באופן אחר:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קצ:

ויהיה נכון מה שקשה קצת מ"ט נקטו באיש עבור אשה ולהיפוך ולא נקטו הדין בשני אנשים.

ואקדים לזה דהנה ברא"ש וברבנו יונה ברכות דף כ' איתא דנשים אין להם ערבות, והישועות יעקב או"ח סי' קפ"ו סק"ג הוסיף שאף אנשים אין להם ערבות דנשים. והנה תירוץ המג"א  בסימן תל"ב, דזה שהשליח מברך משום דמכל מקום מצוה קעביד, מסתבר לומר שהוא מטעם דכל ישראל ערבין זה בזה ונחשב גם למצוה דיליה )שלו(... ולכן הכא שאיירי במדליק איש עבור אשה ולהיפוך, סובר שפיר הפמ"ג דאין יכול השליח לברך אלא כשבעל הבית ישמע הברכות והוא כמו שמברך בעל הבית בעצמו דשומע כעונה.

          במה חולק האגר"מ על הגרש"ז?

לעומת זאת, כתב הילקוט יוסף:

ילקוט יוסף מועדים סדר הברכות וההדלקה סעיף יב:

כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו, וממנה שליח להדליק בשבילו נרות חנוכה בביתו, יש לשליח לברך כנוסח הרגיל 'להדליק נר חנוכה', ואם השליח בירך על הדלקת נרות חנוכה, יש לו על מה לסמוך, שהרי אפילו בעל הבית שטעה ובירך 'על הדלקת נרות חנוכה' יוצא ידי חובתו.

ה. עדיפות ההדלקה ע"י שליח בזמן מהדלקה מאוחרת

פוסקי דורנו הסתפקו כיצד יש לנהוג במידה ויכול להדליק הנרות בעצמו בשעה מאוחרת, כך שלא תתקיים המצווה כראוי בפרסום הנס, או להדליק על ידי שליח בזמן:

שו"ת באהלה של תורה ח"ב סימן צט:

וממילא עולה, שאם אדם יכול להדליק בזמן על ידי שליח, או בעצמו בשעה מאוחרת יותר, קיום המצוה ע"י שליח עדיף, כי אז מתקיימת המצוה בצורתה העיקרית, בחוץ, כשבני אדם רואים את הנר, בעוד שההדלקה בשעה מאוחרת יותר היא גדר אחר של המצוה, שהוא פחות מערכו מהגדר הראשון, כי אז בני אדם כבר אינם רואים את הנר, וההדלקה גם אם תיעשה בחוץ, יש לה גדר של שעת הסכנה שמדליקה על שולחנו ודיו. ומכיון ששני גדרים נפרדים הם לא שייך לומר שעדיף לקים את המצוה בו מבשלוחו, כי המצוה שיקיים בעצמו היא בגדר אחר, פחות מהמצוה שיקיים על ידי שלוחו, ועדיף לקיים את המצוה כהלכתה על ידי שליחו מאשר לקיימה בגדר אחר בעצמו.

אולם הגר"ש וואזנר הסתפק בדבר:

שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן סו:

ובספק הראשון, אי זריז ע"י שליח עדיף או מצוה בו, יראה בפשיטות דמצוה בו עדיף. ובספק השני, אם מה שהוא עושה אינו מובחר כ"כ כהאי דהכא צ"ע, ומכל שכן כאן דליש אומרים בראשונים לא יצא כלל אחרי הזמן. מכל מקום יראה דסוגיא דעלמא יותר נוטה לדלוק על ידי עצמו אפילו אח"כ, כל שהוא עדיין בגדר ברכה.

ו. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו תורת המחנה פרק נד תשובה ח:

מי שלא יתאפשר לו או לבני ביתו להדליק נרות בפרסום בביתו )כגון שיגיע לשם בשעה מאוחרת מאוד בלילה(,  רשאי למנות שליח שידליק עבורו,  אך למנהג האשכנזים אין השליח רשאי לברך על ההדלקה )אלא אם כן מדליק בנוכחות המשלח(, ונכון שכשמברך השליח על נרותיו יכוון גם עבור חברו, ואחר כך ילך להדליקם בלא ברכה.

הדלקת נרות חנוכה לחייל נשוי שאינו בביתו

הקדמה:

מיוחדת היא מצוות הדלקת נר חנוכה שמתקיימת בביתו של האדם, ויש בכך משום תיקון לגזירת היוונים שביקשו לפגוע בקדושת המשפחה היהודית. עם זאת, לעיתים חיילים נמצאים בפעילויות שונות מחוץ לביתם בעת הדלקת נרות חנוכה. דף זה יעסוק בהלכות הקשורות להדלקת נרות חנוכה לחייל נשוי שאינו נמצא בביתו בעת ההדלקה.

שאלה: האם חייל נשוי שאשתו מדלקת עליו את הנרות בביתם, צריך להדליק נרות בבסיס? וכיצד יש לנהוג כשאשתו אינה שוהה בביתם אלא נסעה לבית הוריה?

א. מקור הדין

הגמרא במסכת שבת דנה כיצד ינהג אורח לגבי הדלקת נרות חנוכה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א:

אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב )בהתחלה, כשלמדתי בישיבה( משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא )יצאתי בהדלקת מי שהתארחתי אצלו, בכך שנתתי לו פרוטה והוא זיכה לי חלק בשמן שאותו הוא מדליק(. בתר דנסיבי איתתא )אחר שנשאתי אישה( אמינא )אמרתי(: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי )אין לי צורך להשתתף בפרוטה כיוון שמדליקים עלי בתוך ביתי(.

הראשונים נחלקו מהו החידוש שבדברי רב ששת:

רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן ח:

אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה ואינו יוצא בנרו של בעל הבית דלא הוי בכלל איש ואשתו.

ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף י עמוד א:

אמר רב ששת אכסניא. אורח, אף על פי שאין לו בית, דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה.

          מהו החידוש שבדברי רב ששת על פי הרא"ש ועל פי הר"ן?

בדברי הגמרא מבואר שאכסנאי אינו מדליק בעצמו אלא משתתף בפרוטה בהדלקת בעל הבית. העירו האחרונים, שלמנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, עדיף שהאורח ידליק בעצמו ולא ישתתף בהדלקת בעל הבית:

אליה רבה סימן תרעז ס"ק א:

היינו לדידהו )לדעת הפוסקים כשולחן ערוך( אבל לדידן )לדעת הפוסקים כרמ"א( לא,.. דהא כתב מהרי"ל למאי דנהוג האידנא להדליק כל אחד ואחד אם כן אתא למיחשדיה )יבואו לחשוד שלא הדליק(, וכל אורחים מדליקים, דמי מפיס להכיר אם הוא נשוי שאשתו מדליק עליו או בחור.

ב. נשוי שאינו בביתו ואשתו מדליקה עליו – האם רשאי להדליק בעצמו?

נחלקו  הפוסקים האם אדם שמדליקים עליו בביתו רשאי להדר ולהדליק במקומו:

בית יוסף אורח חיים סימן תרעז:

כתוב בתרומת הדשן דאכסנאי שהוא נשוי אם רצה להדליק ולברך משום הידור שפיר דמי, ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה.

אולם הרמ"א פסק כדברי תרומת הדשן:

הג"ה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעז סעיף ג:

אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין.

את טעמו של תרומת הדשן ביאר הט"ז:

טורי זהב אורח חיים סימן תרעז ס"ק א:

דשפיר נקרא בכלל המהדרין, דכי היכי שיש הידור בנר לכל אחד בבית אחד, הכי נמי יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות... וכל שכן הוא, כיון שאינו אצל אשתו ואינו שומע הברכה, שיוכל לומר איני יוצא בברכת אשתי שלא בפני, דהא דעת שומע ומשמיע בעינן.

לעומת זאת החיד"א ביאר את שיטת הבית יוסף:

ברכי יוסף סימן תרעז:

ובאמת שסברת מרן ז"ל בזה צריכה ישוב, דאם זה אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו ורוצה לקיים המצוה בעצמו, למה לא יברך מאחר דמקיים המצוה, והוא אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ומי חייבו לזה להיות כפוף לצאת בהדלקת אשתו... ואפשר לחלק... הכא שאין תלוי בכוונתו כלל, ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא ולא שבקי רווחא לדידיה דלבעי כוונה לצאת, בכי הא סבר מרן דהוי ברכה שאינה צריכה.

           מהו יסוד המחלוקת שבין הבית יוסף לבית תרומת הדשן?

 האם מחלוקתם קשורה להבדל שבין האשכנזים לספרדים לגבי הדלקת נרות חנוכה לשאר בני הבית?

הראשונים נחלקו לגבי אדם שאשתו מדליקה עליו, האם עליו לברך ברכת 'הרואה'.

המגן אברהם ביאר את יסוד מחלוקת כך:

מגן אברהם סימן תרעו סעיף קטן ב:

אבל אם אשתו הדליקה עליו בראשון צריך לברך בליל שני 'שהחיינו', דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו ]ב"ח[ ולי נראה פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו אין צריך לברך על הראיה, אם כן הוא הדין דאין צריך לברך 'שהחיינו' כשמדליק, וכן משמע ברבי זירא דסמך על אשתו, ואי סלקא דעתך לא לפטר גופו, אם כן הוה ליה להשתתף ליפטור גופו, אלא על כרחך נפטר לגמרי.

           מהי נקודת המחלוקת שבין הראשונינם?

 חווה דעתך, האם ניתן לתלות במחלוקת זו גם את מחלוקת הבית יוסף ותרומת הדשן?

למעשה כתבו האחרונים:

משנה ברורה סימן תרעז סעיף קטן טז:

והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך, אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מכל מקום טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן ]ויכוין לצאת בהן[ וידליק נרותיו, או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו.

ג. הסמוך על שלחן בעל הבית

נחלקו הראשונים, האם גם אדם הסמוך על שלחנו של בעל הבית חייב להשתתף בפרוטה, או שמא במקרה כזה הוא נעשה טפל ויוצא ממילא בהדלקתו של בעל הבית:

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקמב:

גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. ולא דמי לאכסנאי שמדליק בתוך ביתו, דהתם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר דצריך לאשתתופי בפריטי .

האורחות חיים הביא מחלוקת בדבר:

אורחות חיים חלק א הלכות חנוכה אות יד:

וכן הדר בעליה פטור ממזוזה וחייב בנר חנוכה, וכן גדול בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו הרי הוא כאכסנאי. ויש אומרים דאפילו סומך הרי הוא כאכסנאי דאין ידו כיד אבי.

בטעמם של הפוטרים את הסמוך מלהשתתף בפרוטה, כתב בספר גן המלך:

גן המלך סימן מא:

זה שאמרו אכסנאי צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק בפני עצמו, הני מילי באכסנאי שמשלם לבעל הבית כל הוצאות אכילה ושתיה ושאר דברים, אבל אם האכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעל הבית, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, אין צריך לזה כלל, כי בעל הבית שמהנה את אורחו לכל צרכיו, וכל מחסורו עליו, הלא הוא גם הוא יזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה, וגם אין בזה חשדא כלל במה שאינו מדליק בפתח חדרו המיוחד לו, כיון שידוע הוא לכל שהוא סמוך על שלחן בעל הבית.

טעם אחר עולה מדברי המגן אברהם:

מגן אברהם הקדמה לסימן תרעז:

ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו אבל אם סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ומדינא אין צריך להדליק אלא אם רוצה להיות ממהדרין.

 הסבר מהו טעמם של הפוטרים את הסמוך על שלחן בעל הבית מלהשתתף בפרוטה, לפי גן המלך ולפי המגן אברהם?

 לאור זאת, חווה דעתך האם יהיה הבדל בין בן שנמצא אצל אביו, לאדם נשוי שנמצא בבית חמיו?

כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן תרעז:

מכל מקום צריך לתת טעם מה בין בן הסמוך על שלחן אביו שנהגו העולם שלא להצריכם להדליק בפני עצמם, ובחתן הסמוך על שלחן חמיו מדליקין בפני עצמם. ויראה לי הטעם, דבשלמא בן הסמוך על שלחן אביו דלענין מציאה ועירוב ידו כיד אביו, וכל מה שזוכה הוא לאביו, אין צורך להדליק בפני עצמו, דהכל רשות אחת והוי ליה כאשתו דאינה מדלקת בפני עצמה אף אם תהיה לה חדר מיוחד לשינה, אבל בחתן דאפילו בהיותו סמוך על שלחן חמיו מציאתו לו ולא לחמיו, הוי ליה כשני רשויות, וצריך להדליק בפני עצמו. ומזה הטעם הצריכו הרא"ש ז"ל לבן שאינו סמוך על שלחן אביו להדליק בפני עצמו... ולענין מעשה נראה לי, דלצאת ידי ספק בין בחתן הסמוך על שלחן חמיו בין בבן היושב בבית אביו בין בסמוך על שלחנו בין כשאינו סמוך על שלחנו, אם ירצה להדליק בפני עצמו, אם אפשר לסמוך על ברכת אביו או חמיו יסמוך, ואם לאו ידליקו בלא ברכה.

          כיצד הכריע כנסת הגדולה למעשה? מדוע?

להלכה כתב המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרעז סעיף קטן ד:

להשתתף עמו - היינו אפילו אם אוכל על שולחן בעל הבית לא אמרינן דכבני ביתו דמי ומדינא די בנר אחד לכולם, כיון דאורח הוא ואינו סמוך על שולחנו בקביעות צריך להשתתף עמו.

לעומת זאת כתב הילקוט יוסף:

ילקוט יוסף מועדים פרק מד סעיף ד:

חתן שבא להתארח מספר ימים אצל חמיו ואוכל ושותה ולן אצלו יוצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקת חמיו, ואינו רשאי להדליק עם ברכה בחדרו המיוחד לו ללינה... והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי חנוכה ולן בביתו לילה אחד או יותר ואוכל ושותה על חשבון בעל הבית ואינו עושה עמו חשבון כלל, אינו צריך להשתתף עמו בפרוטות, שהרי הוא יוצא בהדלקת בעל הבית.

ד. חייל נשוי שאינו בביתו ואשתו מתארחת בבית הוריה

כפי שהתבאר לעיל, חייל אשכנזי שאינו בביתו, אף שהוא נשוי, ראוי שידליק נרות בעצמו בבסיס. אולם לחיילים מבני עדות המזרח, וכן כשאין לו כל אפשרות להדליק בעצמו, יוצא הוא בהדלקת אשתו בביתם. נחלקו הפוסקים בדין חייל שאיננו בביתו, ואשתו מתארחת בבית חמיה. הרב יעקב אריאל הורה:

שו"ת באהלה של תורה ח"ב סימן ק:

מסתבר שאביה לא יכול להוציאו ידי חובה כי אין הוא נחשב כרגע לאחד מבני הבית, שהרי הוא כבר כמה חודשים מגוייס, אך אולי תדליק בחדרה נר חנוכה יחשב הדבר כאילו היא הדליקה בביתו ומוציאה אותו, ומכל מקום עדיף שתדליק בלא ברכה.

לעומת זאת מובא בשם הגר"ע יוסף:

מעין האומר הלכות חנוכה חלק ג פרק ז סימן ז:

שאלתי את רבינו )הגר"ע יוסף( לגבי אדם הנמצא בשירות מילואים ואשתו מתארחת אצל אביה ומוציאה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה האם זה מוציא גם את בעלה ידי חובה או לא. ואמר מו"ר אין הכי נמי שהאב מוציא ידי חובה את הבעל.

           נסה לבאר, מהו יסוד המחלוקת בין הפוסקים?

מעין האומר הערות שם:

כאן למעשה צדדי הספק הם שאשתו יוצאת ידי חובה, ואם כן כמו שהיא יוצאת גם הוא בכלל שאשתו כגופו. או שמא נאמר מילא אם היה מדובר בביתו הוא יוצא ממילא, בהדלקת אשתו אבל כשחמיו מדליק והוא ממילא יוצא מנלן.

עיין בדברי המגן אברהם שהובאו לעיל. האם ספק זה תלוי במחלוקת הראשונים שהביא ?

ה. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו תורת המחנה:

• חייל נשוי יוצא בהדלקה של אשתו בביתם.
• מכל מקום חייל אשכנזי נשוי ראוי שיתכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו, ולברך על הדלקת חנוכיה במקום לינתו, אך ראוי שידליק זמן מה קודם הדלקת אשתו, או שישמע את הברכות מאחר.
• ברם אם אשתו אינה שוהה בבית, כגון שנסעה לבית הוריה למנהג הספרדים יוצא הבעל בהדלקת חמיו.

ברכת הרואה נר חנוכה

הקדמה:

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. בימי החשמונאים עמדו היהודים בפרץ מול היוונים, אמנם מעטים מול רבים היו, אך בזכות אמונתם בה’, זכו להאיר את אורם של ישראל בעולם, וגברו המעטים על המרובים. לזכר נס הניצחון במלחמה ולזכר נס פך השמן שדלק שמונה ימים, אנו מדליקים שמונה ימים נרות חנוכה על פתח ביתנו ומפרסמים את אותם הניסים. כחלק ממצוות פרסום הנס תיקנו חכמים שאף הרואה נר חנוכה מברך, בלא שידליק את הנר בעצמו.

שאלה: חייל שאין לו כלל אפשרות להדליק נרות חנוכה, האם יברך ברכת ‘שעשה ניסים’ על ראיית נרות חנוכה שהדליקו אחרים? חייל נשוי שאשתו מדליקה עליו בביתו, האם יברך על ראיית נרות חנוכה?

א. מקור הדין

הגמרא במסכת שבת דנה בברכות שמברכים על נרות החנוכה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א:

אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך - מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט )איזו ברכה אינו מברך(?  ממעט זמן )'שהחיינו'(.  ונימעוט נס )'שעשה ניסים'(! נס כל יומי איתיה )כל יום היה נס(.

ב. טעם תקנת הברכה

בטעם התקנה כתבו התוספות:

 תוספות מסכת סוכה דף מו עמוד א ד"ה הרואה:

בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה.

ובתוספת ביאור כתב השדי חמד:

שדי חמד מערכת חנוכה סימן ט אות ג:

והא דמברך על הראייה היינו משום דעיקר מצות נר חנוכה הוא משום פירסומי ניסא, ולפיכך צריך להדליק על פתח ביתו מבחוץ, כדי שיהיה הכל רואין ומשבחין להקב"ה, וכיון שהוא גם כן מן הרואין יש לו חלק במצוה, ולפיכך שפיר מברך שעשה ניסים ושהחיינו.

           מדוע תיקנו לברך על ראיית נר חנוכה?

           האם יש נפקא מינה בין הטעמים?

ג. ברכת הרואה למי שמקיים את מצוות ההדלקה

הראשונים נחלקו על מי מוטל לברך ברכת הרואה:

רש"י מסכת שבת דף כג עמוד א ד”ה הרואה:

העובר בשוק ורואה באחד החצרות )נר חנוכה( דולק. ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה.

ובמקום אחר כתב רש"י:

רש"י מסכת סוכה דף מו עמוד א ד"ה הרואה:

קאי על שלא הדליק בביתו, ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל, שמצוה להניח בפתח - צריך לברך על הראשונה.

           דייק בדברי רש”י כיצד ינהג אדם הרואה נר חנוכה ועתיד להדליק?

בדברי הר”ן נוספו שני תנאים נוספים בשביל להתחייב בברכת הרואה:

ר"ן )על הרי"ף( מסכת שבת דף כג עמוד א:

...ומסתברא דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה, הא לאו הכי לא, שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראיה.

 האם דברי הר”ן תלויים בשני דברי התוספות שהובאו לעיל בטעם תקנת ברכת הרואה?

לעומת זאת כתב המאירי:

מאירי מסכת שבת דף כג עמוד א:

...ומכל מקום מי שלא בירך ואינו עתיד לברך אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו יש פוטרין אותו מלברך ולא יראה לי כן.

בדומה לכך דייק הב”ח מלשונם של ראשונים רבים, שאף מי שמדליקין עליו בתוך ביתו מברך ברכת הרואה:

ב"ח אורח חיים סימן תרע"ו:

כתב הסמ"ג ...דאילו היה נשוי אף על פי שהולך בדרך אינו צריך לברך על הראייה כיון דאשתו מדלקת עליו ותימה דמה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו, אם לא שעמד שם בשעת ברכה וענה אמן. וכך מבואר ממה שכתב המרדכי בשם רש"י דבסמוך שלא בא למעט אלא למי שכבר הדליק בביתו או עתיד להדליק בעצמו בביתו באותו לילה, אבל מלבד זה חייב לברך על הראייה אף על פי שמדליקין עליו בביתו. והכי משמע מלשון הרא"ש )סי' ח( והסמ"ק והאגודה, שכתבו בסתם דהמהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק, מברך על הראייה, אלמא דכיון שהוא עצמו אינו מדליק אף על פי שאשתו מדלקת עליו בביתו, צריך לברך על הראייה והא דנקטו ספינה משום דבלא ספינה יכול להדליק באושפיזו מקום שלן שם.

           מדוע לדעת הב"ח אף שמדליקין עליו בביתו חייב בברכת הראייה?

 כיצד מדייק הב"ח מדברי הרא"ש שגם אם מדליקין עליו בביתו בכל זאת עליו לברך על ראיית הנרות?

ד. ביאור שיטת הרמב”ם

כתב הרמב"ם:

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד:

כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן: 'להדליק נר שלחנוכה', 'שעשה נסים' ו'שהחיינו'. וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים, 'שעשה נסים' ו'שהחיינו'.

וכתב עליו ההגהות מימוניות:

הגהות מיימוניות על הרמב"ם הנ"ל:

וכן כתב רש"י שמענו בשם ר"י בר יהודה שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה. וכתב בספר התרומה דדוקא אם אינו נשוי. וכתב רבינו שמחה דאם דעתו להדליק בביתו נראה דאין צריך לברך על הראיה עד שיסדר כולן על ההדלקה בביתו, וכן כתב ראבי"ה מידי דהוה אסוכה דמסדר להו כולהו אכסא )כמו ברכת 'ליישב בסוכה' שלא מברכה מיד בעת כניסתו לסוכה אלא מברכה בעת הקידוש שעל הכוס(, ע"כ.

           כיצד הבין ההגהות מיימוניות את הרמב"ם? ומה למד מברכת 'ליישב בסוכה'?

המגיד משנה הוסיף לדייק בדברי הרמב"ם, שאף אם הדליקו עליו בביתו, מברך:

מגיד משנה על הרמב"ם הנ"ל:

ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך. דעתו ז"ל שאף על פי שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז"ל. וראיתי לבעל העיטור שכתב ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו וכן פירשו מפרשים  אחרים ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו.

לעומת זאת הגר"ש קלוגר כתב:

בנין שלמה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד:

ולפענ"ד אין מלשון 'וכל הרואה' מוכרח לפרש דכולל אף שכבר הדליקו עליו רק יש לומר דבא לרבות היכא דעדיין לא הדליק אבל עתיד הוא להדליק אחר כך דזה קמ"ל דאף על פי כן חייב לברך כיון דאין מעבירין על המצות לכך כיון דעתה פגע בראשונה בדרך ראיה חייב לברך ולא מצי להפקיע נפשי' במה שאח"כ ידליק אבל אם כבר הדליקו עליו י"ל דמודה הרמב"ם דפטור מלברך.

מתשובת הרמב"ם עולה הגדרה נוספת לגבי ברכת הרואה:

שו"ת הרמב"ם סימן רכב:

שאלה: ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק )נר( חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו?

התשובה: דבר זה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות,  אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות, וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה.

למד מכך הרב קאפח הבנה חדשה בשיטת הרמב"ם:

הרב יוסף קאפח רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג' הלכה ד' הערה י"ג:

בנדפס "הרואה אותה ולא בירך", וכן היה לפני המגיד משנה כדלקמן. ברם בכל כתבי יד שברשותי לא גרסי "ולא בירך", וזה תואם את תשובתו כאשר נשאל במי שהדליק ובירך ושוב הדליק או ראה אותה, האם יחזור ויברך על ההדלקה או על הראייה וכו'.

          עיין היטב בתשובת הרמב"ם, האם ניתן להציע פירוש נוסף לדבריו?

סיכום השיטות בדין ברכת הרואה נר חנוכה:

רמב”ם	מאירי	רש”י	ר”ן
מגיד משנה – יברך. בנין שלמה, הרב קאפח – לא יברך.	יברך	לא התייחס לדין זה	לא יברך	לא ידליק ומדליקין עליו בביתו
יברך	יברך	יברך	יברך	לא ידליק ולא מדליקין עליו בביתו
הגהות מיימוניות – יברך כשידליק בביתו. בנין שלמה, הרב קאפח – יברך כשרואה.	לא יברך	לא יברך	לא יברך	לא הדליק אבל ידליק בהמשך
מגיד משנה, בנין שלמה, הגהות מיימוניות – לא יברך. הרב קאפח – יברך.	לא יברך	לא יברך	לא יברך	הדליק בעצמו

ה. פסיקת ההלכה

פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעו סעיף ג:

מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם שהחיינו וכו'.

אולם בסימן שלאחר מכן כתב השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעז סעיף ג:

יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: כי חייב לראות הנרות, וכן נוהגין, ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין.

           האם דברי השו"ע כאן סותרים לדבריו בסימן תרעו?

כתב על כך המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרעז סעיף קטן יד:

זה סותר לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם דכשמדליקין בביתו אין צריך לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר כשארי פוסקים שחולקין עליו. ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה אלא אם כן שיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכו'.

וכן הכריע למעשה במקום אחר:

משנה ברורה סימן תרעו סעיף קטן ו:

ויש פוסקים דסברי דאפילו יודע שמדליקין עליו בביתו כיון דהוא בעצמו אינו מדליק וגם אינו משתתף עם אחרים בפריטי צריך לברך על הראיה להודות על הנס וגם לברך אז שהחיינו ומכל מקום אינו כדאי לעשות כן למעשה דספק ברכות להקל.

ו. ברכה הראייה על נר שדלק יותר מחצי שעה ועל נרות בית הכנסת

נחלקו האחרונים האם ניתן לברך ברכת הרואה על נר שדולק מעבר לזמן החיוב )חצי שעה(:

שדי חמד מערכת חנוכה סימן ט אות ג:

...ולפיכך נראה לי דאם רואה נר חנוכה לאחר שדלק חצי שעה, דכבר נעשית מצוותה אינו מברך, ועוד דכיון דאם רוצים הבעלים לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידם – לא נחשב אז הנרות כנר מצוה רק כנר הרשות בעלמא ולא שייך לברך עליהם.

גליוני הש"ס מסכת שבת דף כא עמוד ב:

ואולם אף דיש שיעור למצוותו מכל מקום יש לומר דאם דולק יותר גם כן הוי מצוה.

          מהו יסוד המחלוקת בין הפוסקים?

כמו כן, נחלקו הפוסקים לגבי ברכת הרואה על נרות בית הכנסת:

פסקי תשובות אורח חיים סימן תרעו אות ד:

וכן על נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת מצינו דעות באחרונים אם אפשר לברך על ראייתם למי שאינו מדליק בעצמו ואין מדליקים עליו בביתו ואינו משתתף עם בעל האכסניה שלו בפרוטה.

ילקוט יוסף קיצור שולחן ערוך ברכת הרואה נר חנוכה סעיף ו:

הרואה נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת, בתוך חצי שעה של זמן הדלקתם, יברך ברכות הראיה, היינו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון של חנוכה, וברכת שעשה נסים בשאר הלילות. שכיון שמנהג הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת 'בברכה' הביאו מרן בשולחן ערוך, ופסק כן לדינא, הוה ליה בכלל 'מנהג ישראל תורה הוא'.

וממילא יש לברך על הראיה של נרות החנוכה שהודלקו בבית הכנסת.

           חווה דעתך, האם יש קשר בין שתי מחלוקות אלו?

ז. ברכה על ראיית נר חנוכה דרך משקפת

מאמר מרדכי )הרב מרדכי אליהו( מועדים פרק נח סעיף טו:

חייל שלא הדליק ואין מי שמדליק עליו וגם אין באפשרותו להדליק באותו לילה כגון שהוא בשמירה, ורואה נרות חנוכה דולקות אפילו במשקפת – יברך על הראייה.

ח. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו תורת המחנה פרק נד סעיף יב:

• חייל שלא מתאפשר לו כלל להדליק נרות חנוכה, ואף אינו יוצא בהדלקת אחרים )כגון חייל מילואים השוהה באימון בשדה, והוא רווק שאינו סמוך על שולחן הוריו, או נשוי שאשתו נסעה לבית הוריה, כך שאין מדליקים עליהם בביתם(, צריך להשתדל לראות נרות חנוכה, ולברך עליהם 'שעשה ניסים' )וביום הראשון גם 'שהחיינו'(, ואם בכל זאת התאפשר לו לאחר מכן להדליק נרות, נראה שיברך עליהם רק את ברכת 'להדליק נר של חנוכה'.
• לעומת זאת, היוצא בהדלקת בני ביתו,  או היוצא בהדלקת החנוכיה בחדר האוכל,  צריך אמנם להשתדל לראות נרות חנוכה,  אך לא יברך עליהם.
• הרואה נרות חנוכה שכבר עבר חצי שעה מאז הדלקתם נחלקו האחרונים האם יברך עליהם או לא.
• הרואה נרות חנוכה דולקים בבית הכנסת לא יברך עליהם.
• הרואה נרות חנוכה דרך משקפת יברך עליהם.

הדלקת נרות חנוכה בשמן הקדוש בקדושת שביעית

הקדמה:

מעלה מיוחדת יש בפירות שביעית שיש בהם קדושה, ועל כן יש לנהוג בהם באופן הראוי להם, ובדרך המקובלת. אף נרות חנוכה ‘קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותן בלבד’, אולם בשונה מפירות שביעית שמצווה להשתמש בהם, בנרות החנוכה מקיימים את מצוות ההדלקה ופרסום הנס, בלא ליהנות מהם. בדף זה נדון האם מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך הדלקת נרות חנוכה.

יודגש שבשלב זה של השנה לא מצוי עדיין שמן הקדוש בקדושת שביעית, והשאלה תישאל למעשה בעיקר בשנה הבאה.

שאלה: האם מותר להשתמש בשמן הקדוש בקדושת שביעית לקיום מצוות הדלקת נרות חנוכה?

א. הדלקת נר משמן של שביעית

המשנה מלמדת באלו אופנים מותר להשתמש בפירות שביעית:

משנה מסכת שביעית פרק ח משנה ב:

שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה. לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני.

קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר.

הרמב”ם מביא את המקור להיתר להדליק את הנר בשמן שביעית:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה א:

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה,  מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.

הגמרא מגבילה את היתר השימוש בפירות שביעית:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מ עמוד א:

שאני התם, דאמר קרא 'לכם' 'לאכלה', לכם דומיא דלאכלה - מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן.

ומסביר רש”י:

רש"י על הגמרא הנ"ל:

שהנאתו וביעורו שוה - כלומר, שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד, כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר, ומהך דרשה נמי ילפינן )למדנו( שאין שביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו, דהכי נמי מידרש קרא: והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה, שהנאתו דומה לאכילה.

יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן - משנעשו גחלים אופין בהן.

          הסבר מה הכלל הקובע אלו שימושים והנאות מותרים בפירות שביעית?

          מדוע דווקא הנאות אלו הותרו?

ב. שימוש בנר חנוכה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה.

ומסביר הרי”ף,  שאף שאת נרות השבת יש להדליק בשמן איכותי שנמשך אחר הפתילה, כדי שלא יבוא להטות את הנר, את נרות החנוכה מותר להדליק בכל שמן, אף לקראת שבת חנוכה, כיוון שסור לו להינות מהם וממילא לא יבוא להטות את הנר:

רי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א:

מדקאמר מדליקין בהם בחנוכה בשבת שמע מינה אסור להשתמש לאורה, דכיון דאסור להשתמש לאורה לא אתי לאטויי )להטות את הנר(.

בהמשך הסוגיא, הגמרא חוזרת על האיסור להשתמש לאור נרות החנוכה, ומבארת את טעם האיסור:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כב עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב אסי )אמר רב(: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה... הכא נמי - שלא יהו מצות בזויות עליו.

בעל המאור סבר שהסוגיות חולקות בגדר איסור ההנאה מנרות החנוכה:

בעל המאור מסכת שבת דף ט עמוד א:

למאן דאמר אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע, אפילו תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה, משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפילו לסעודת שבת ולסעודת מצוה.  ולמאן דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה,  דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהיא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצוה, אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה.

 מהי נקודת המחלוקת שבין הסוגיות על פי דברי בעל המאור, ומה המשמעות המעשית למחלוקת זו?

אבל ראשונים אחרים כתבו שאין מחלוקת בין הסוגיות:

ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א:

שמע מינה אסור להשתמש לאורה. פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל... והא דאמר רב לקמן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי אלא לומר דאפילו ריצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור.

האבני נזר העלה מתוך דברי הראשונים דרכים נוספות לגבי איסור ההנאה מנרות החנוכה:

שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצו:

דעת הרמב"ן דלמאן דאמר אסור להשתמש לאורה אפילו תשמיש דמצוה אסור משום היכר דהרואה אומר לצורכה הוא דאדליק דפעמים שאדם מדליק כמה נרות. ותשמיש דמצוה שיש בו הנאה גם כן אסור משום ביזוי מצוה גם כן שתשמישי מצווה בשעת מצוותם נוהגים בו כדברים שבקדושה לאסור הנאה ואם אינו נוהג בו כדברים שבקדושה הוי ביזוי מצוה. והכי קיימא לן. אך להרצות מעות שאינו תשמיש אלא הנאה בעלמא... ומסקנא דאף בזה אסור משום ביזוי מצוה עד כאן תוכן דבריו. ולפי זה עיון בעלמא של מצוה שאין בו הנאה ואינו תשמיש מותר. דבזה אזדו שני הטעמים.

דעת הרא"ש גם כן כהרמב"ן אך הוסיף דאין אסור משום ביזוי מצוה אלא כעין הרצאת מעות שצריך לעיין בקרוב לנר. אבל בשאר תשמישים שמשתמש ברחוק ליכא משום ביזוי מצוה ואינו אסור אלא משום היכר. ויצא מזה קולא גם כן דתשמיש עראי שמשתמשים מרחוק מותר. דבזה לא שייכי שני הטעמים.

          סכם את מחלוקת הראשונים אם מותר להשתמש בנר חנוכה ובאיזה אופן.

למעשה פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעג סעיף א:

לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפי' לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, אפי' תשמיש של קדושה, כגון ללמוד לאורה, אסור; ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה.

ג. הדלקת נר חנוכה משמן של שביעית

כיוון שאסור ליהנות מנרות חנוכה, יש מהאחרונים שאסרו להדליקו בשמן שביעית:

בית רידב"ז הלכות שביעית פרק ה הלכה ט:

וכן אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה דאסור להשתמש לאורה.

והסביר הגר"ח קנייבסקי את הטעם לאסור:

דרך אמונה ביאור ההלכה הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ח:

שאסור להדליק נר חנוכה בשמן שביעית כיון שאין נהנין לאורה הוי הפסד... בסוף פרק קמא דבכורות מבואר דבהמת שביעית פטורה מבכורה משום שאי אפשר לשרוף האימורים דכתיב לאכלה ולא לשרפה.

           במה שונה הדלקת נרות חנוכה מהדלקת נר של חול בשמן שביעית?

לעומתם כתב הרב עזרא אלטשולר )הובא במנחת שלמה(:

שו"ת מנחת שלמה תניינא )ב - ג( סימן קכב:

אבל לעניות דעתי כיון שכתב הט"ז באורח חיים סימן תרעג סק"ה, אהא דאיתא שם בשולחן ערוך ונוהגים להדליק נר נוסף )'שמש'( כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף, וזה לשון הט"ז: אין להקשות הא אכתי הוה ליה הנאה מנר חנוכה דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות, דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה או משום בזוי כדלעיל, וכאן לא שייכי תרוויהו כיון שיש נר של חול אצלם, עד כאן לשונו. ואם כן אין שום סברא לאסור להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, כן נראה לעניות דעתי ברור לפי מנהגינו להדליק תמיד נר נוסף.

הגרש"ז אויערבך כתב טעם אחר להתיר שימוש בשמן שביעית להדלקת נרות חנוכה:

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מב:

וכמו שמותר להדליק בשביל פרסומת הרבה נרות משמן של שביעית מסביב לחנותו כדי למשוך בכך את עיני הרואים ולפרסם בכך את בית מסחרו כיון שהוא דרך הדלקה וחשיב כנהנה כל הזמן מהאור, ואין מתחשבין כלל אם ההדלקה היא כדי לאכול ולקרוא לאור הנר או בשביל פרסומת, וכיון שכן מהיכא תיתי נימא דפרסום בית מסחרו עדיף טפי מפירסומי ניסא של חנוכה, אף בכהאי גוונא דהוי דרך הדלקה ולא כנותן לתוך מדורה או מקטיר ע"ג מזבח, שהרי הוא נהנה כל הזמן שדולק ואיכא פרסומי ניסא כמו שנהנה מפרסום בית מסחרו, ובפרט דאמרן קודם שגם המדליק שמן של שביעית כדי לקלקל איזה דבר לא חשיב כמפסיד שמן של שביעית וכל שכן הכא.

          מדוע מותר להדליק נר בשמן שביעית לצורך פרסום?

          כיצד למד מכך הגרש"ז אויערבך לעניין הדלקת נרות חנוכה?

בדומה לכך כתב הראשל"צ הגר"ש עמאר, ודחה את ראיית האוסרים:

הרב שלמה משה עמאר,  תנובות שדה-גליון 15 הדלקת נר חנוכה בשמן שביעית:

ובעניותי כתבתי שם דלא קשיא מידי, דלעולם דבר מצוה חשיב צרככם )שימוש בשמן לצורך מצוה הוא בכלל ההיתר להשתמש בפירות שביעית לכלל צרכי האדם(, אלא דאין זה עדיף מאכילה גופה, דדבר העומד לאכילה אסור לשנותו שאפילו דבר שדרכו ליאכל חי אסור לאוכלו מבושל, וק”ו דאסור להקטירו. וה”נ אימורים אלו שמיועדים לאכילה אסור להקטירן, ואע”ג דזו מצוה מ”מ זהו שינוי ואסור, דדבר מצוה בודאי לא עדיף מאכילה גופה )הגמרא אסרה להקטיר איברים של בהמת שביעית, כיוון שהם עומדים לאכילה, והקרבתן מהווה שינוי מדרך השימוש הרגיל בהם(... אבל בנר חנוכה לא הוי שינוי מדרך השימוש של השמן, כי הוא מיועד גם למאור כידוע. אלא שזה מאיר כדי לקיים מצוה ולא לצרכי גופו, אך אין שינוי בייעודו של השמן.

          האם יש הבדל בין סברת הרב אויערבך לסברת הרב עמאר?

ד. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו הלכה כסדרה שביעית:

אין להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית )ויש מתירים(.