פרק יח

שאלה:חייל כהן שפניו וידיו צבועות בצבעי הסוואה, או שידיו מלוכלכות בגריז וכד', ונבצר ממנו להסירם קודם התפילה, האם יהיה רשאי לעלות כך לדוכן?

תשובה:חז"ל[1] אסרו לכהן בעל מום בפניו או בידיו, או שהיו ידיו צבועות וכד', לשאת את כפיו, הואיל ועובדת היותו שונה מהציבור גורמת היסח דעת מהברכה, אכן מבואר בגמרא[2] שאם אותו כהן שוהה בקביעות בקהילה, הרי שהציבור הורגל בו ויותר אינו גורם להם היסח דעת. כמו כן כתבו הפוסקים[3] שאם רגילים הכהנים באותו מקום לכסות פניהם וידיהם בטלית הרי שמעתה אין לחוש להיסח דעת ומותר אותו כהן לעלות לדוכן[4].

לפיכך, חייל כהן שפניו וידיו צבועים בצבעי הסוואה רשאי לעלות לדוכן, שכן בזמננו הכל נוהגים להתכסות בטלית. כמו כן ישנן יחידות שמציאות זו שיגרתית עד כדי שאין בכך היסח דעת.

(יש להעיר שאף שמצינו שחז"ל השוו בין דיני עבודת המקדש לדיני נשיאת כפיים מ"מ אינה השוואה מוחלטת, לפיכך, אף שבעבודת המקדש חציצה המצויה על ידי הכהן פוסלת, מ"מ לענין נשיאת כפיים אין פסול בחציצה[5], לפיכך אם הכהן מנוע מלהסיר את ממשות הצבע, רשאי לשאת כפיו בכך, וממילא גם אין פסול כשנוטל ידיו קודם הברכה בידיים אלו).

סיכום: כהן שפניו או ידיו צבועות, רשאי לשאת כפיו, הואיל וכיום כולם מתכסים בטלית.

[1] מגילה כד ע"ב:

[2] שם:

[3] שו"ע סימן קכח סעיף לא:

[4] ואם אין הכהנים שם נוהגים להתכסות, לא יוכל אותו כהן להתכסות בטלית, שכן היא גופא גורמת היסח דעת. ב"י שם:

[5] עיין שו"ת יביע אומר ח"ח סוף סימן יג, ולענין חציצה בנט"י לנשי"כ עיין בפסקי תשובות סימן קכח אות כא: