ההתחלה

"כשהתחלתי לקרוא אותו לראשונה מאז המלחמה - חזרתי בבת אחת 44 שנה אחורה", משחזר איתמר חצור. יותר מארבעה עשורים נשכח היומן הזה, שדפיו המצהיבים מתארים בפרטים את ימי המלחמה מעיניו של איתמר, אז מפקד מחלקת שריון במילואים בחטיבה 500.

"כשחזרתי הביתה שמתי את המלחמה בצד - ואת היומן בצד", נזכר איתמר. רק השנה, בעקבות מות אביו יונה ז"ל, שב לקרוא את המחשבות והזיכרונות מהקרבות ההם. "אבא שלי, ששירת באותה תקופה כקצין ליווי של דובר צה"ל, נהג לתעד הכל באמצעות מסרטת ה-8 מ"מ שלו. היא הלכה איתו לכל מקום", הוא מספר. "כשאבי נפטר", ממשיך איתמר, "החלטתי לקחת את סרטיו לאורך השנים, לערוך אותם ולאגד אותם בארכיון ובעמוד פייסבוק מיוחד. אז מצאתי גם את היומן".

 איתמר והיומן

כמו אביו, גם איתמר נדבק ב"חיידק" התיעוד ונהג לצלם מגיל צעיר כל דבר. אולם כשפרצה המלחמה במפתיע באוקטובר 73, איתמר מצא את עצמו בדרך לחזית הדרומית ללא מצלמתו. על אף "המחדל", הוא לא ויתר, ובאמצעות מספר דפים, שהיו למעשה מחברת הזיווד בטנק שלו, החל איתמר בכתיבת יומן המלחמה.

"את היומן התחלתי לכתוב ביום הרביעי של המלחמה, בזמן שהטנק שלי נתקע במהלך הנסיעה ליעד", משתף איתמר. "באותו יום, הפלוגה שלי נאלצה להמשיך בלעדיי על מנת לבלום את הכוחות המצרים במהירות האפשרית, ואני נותרתי לבדי. ניצלתי את הזמן על מנת להתחיל לכתוב את היומן ושמתי אותו בנרתיק המפות חסין האש שלי".  

 בנקודת האיסוף - רגע לפני ההגעה לחזית

לצד תיאור כרוניקת המאורעות והמהלכים שנכנסו לדפי ההיסטוריה, שיתף איתמר גם את הרגעים הקטנים, הגעגועים והמחשבות האישיות: "כתבתי את היומן הזה מתוך מחשבה שאם חס וחלילה לא אחזור חי, יוכלו למצוא אותו ולהביאו להוריי. זאת גם הסיבה שהיומן מופנה אליהם".

יום שלישי 10/10/73, השעה 18:20 וכבר חושך. הטנק שלי תקוע ולכן אני יושב לכתוב קצת. הגענו לצאלים-ליחידה רק ב-03:30 של יום ראשון. התחלנו לזווד את הטנק ולחמש אותו. הרבה ציוד היה חסר והתרוצצתי להשלימו. ב-07:00 בא המ"פ והתחיל ללחוץ שתוך רבע שעה זזים. אף אחד לא יודע לאן ולמה

עזבנו את צאלים ב-07:20 והגענו לסיני. הטנק שלי הוריד 2 טנקים ביום הראשון. במשך היום ירו עלינו טילים מסוג "שמל", דבר מאד לא נעים. מזהים כדור אש ענק שבא מולך, ומאחר שהוא מכוון מהקרקע הוא משנה כיוון חד באוויר תוך כדי מעופו וקשה להתחמק ממנו. האבדות אצלנו רבות. שני הרוגים הם חברים טובים שלי שעשו איתי קק"ש . זיהינו טנקים שלנו שרופים. גם זחל"מים. הם דפקו אותנו חזק עם טילים שהושמו במארבים

כלי צבא הרוסים בסיני

אני באמת מתפלל לחזור בריא ושלם וזה קצת קשה להאמין. זה די מפחיד להיות רק 5 ק"מ מהם. עדיין המצב מעורפל. לא יודעים מה קורה, לא שומעים חדשות. כל היום בעמדות ויורים

דף היומן הראשון