הסיפור שהחל בבריחה מהנאצים - והגיע עד חדר 118 בשיזפון
במשך 3 שנים הם הסתתרו בבית יתומים נוצרי תחת שמות בדויים - כדי שהנאצים לא יתפסו אותם. 70 שנים אחרי, המעגל של שני הילדים ששרדו יחד את השואה נסגר, כשנכדו של דוד ובנו של אברהם נפגשו לראשונה – בדיוק באותו החדר בטירונות בשיזפון
07.04.21
0
כשהטירונים מתן וגבריאל הניחו את הקיטבג שלהם בחדר 118, הספיקו חילופי מבט ורגע של הצגה עצמית כדי להבין מיד שהם הרבה יותר מרק שותפים לחדר, הם שותפי גורל. כבר באותו הערב, השניים הצליחו לסגור מעגל שנפתח בפעם הראשונה לפני יותר מ-70 שנה, בבית יתומים אחד - 3,200 קילומטר משיזפון. אבל בשביל להתחיל ולספר על הקשר הבלתי ייאמן הזה, צריך לחזור כמה צעדים אחורה:
"השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם"
את החיים שלפני המלחמה אברהם הראל (86) ודוד ינובלצקי (83) כבר כמעט ולא זוכרים. הילדות של שני הילדים היהודים התכתבה עם המלחמה בגיל צעיר מאוד: אברהם היה רק בן 4 כשפרצה המלחמה. יחד עם משפחתו הם נאלצו להגר מאוסטריה לבלגיה, שם התחבאו אצל משפחת קצבים שאביו הכיר מעבודתו. "חיינו שם בצפיפות וידענו שזה רק עניין של זמן עד שהגרמנים יגיעו גם אלינו", הוא נזכר.
"אבי הכין תוכנית בריחה: אם הנאצים יגיעו, אקח את אחותי הקטנה ונברח יחד אל השכנים", הוא מספר בכאב. באחד הימים, כשהיה בן 8, הנאצים פרצו את הדלת ונכנסו פנימה. אברהם הקטן התחבא מאחורי קיר וצפה באימה כיצד הם מכים את אימו. "את התמונה הזו אני לא שוכח עד היום", קולו משתנק לרגע.
הכנסייה בבית היתומים "jamoigne"
אב הבית, קמיל, שאירח אותם, סימן לאם שעליהם לברוח - ובלית ברירה נמלט אברהם לבדו. במדרגות הבית נתקל בחייל נאצי שדרש ממנו להזדהות. אברהם, שידע פלמית עוד משנותיו הראשונות באוסטריה הגיב בביטחון, והצליח להינצל מידי הנאצי - שהאמין לו כי הוא גרמני. רגע קט אחרי, תפס קמיל את אברהם ורץ איתו אל השכנים. "הוא החביא אותי וחזר בחזרה אחרי שעה לבדוק אם אני בסדר".
שבועות בודדים הוא הסתתר אצל השכנים, עד שהועבר לבית יתומים נוצרי - כדי לנסות ולשרוד תקופה ארוכה יותר. תוך זמן קצר קיבל אברהם את השם "ארתור", ולמראית עין היה נוצרי לחלוטין. את פזמוני הכנסייה, אגב, הוא זוכר עד היום. "השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם".
"אני לא שמה חותמת על בני אדם"
גם דרכו של דוד למוסד היתומים הייתה מלאה בתלאות רבות. משפחתו היגרה מפולין כשהנאצים פלשו ב-39' והגיעה לדירת מסתור בבלגיה, נתונים לחסדי אנשי העיירה שלא יסגירו אותם. חברי מחתרת שקמה בחדר אחורי של בית קפה קטן - החליטו לעזור למשפחת ינובלוצקי ולעוד יהודים רבים בעיירה.
מפגש מקרי עם שוטר גרמני שחס עליו במזל, הוביל את אבא של דוד להבין שהם צריכים לבלוט פחות: "דרך החור של המנעול הוא דאג שהדירה תיראה ריקה. בלי אורות, הוצאנו את כל הרהיטים שנשקפים החוצה מהחלונות - כדי שלא ידעו שאנחנו נמצאים".
כשאחותו של דוד נרשמה לבית הספר, חיכתה לה המנהלת וכבר ברגע הראשון תלשה לה את הטלאי מהבגד ואמרה: "אני לא שמה חותמת על בני אדם". היא הזמינה גם את דוד להצטרף, כשהיה עוד לא בן חמש. ההתרגשות שאופפת את דוד במילים אלה כמעט ומונעות ממנו להמשיך ולדבר.
בית הספר קיבל את דוד בזרועות פתוחות, ואפשר לו ולמשפחתו לשרוד בין כתליו לתקופה קצרה. כשהמלחמה החריפה והמצב נהיה מורכב אף יותר, דוד ואחיו הגדול הועברו לבית היתומים "jamoigne". גם הוא, קיבל זהות בדויה בשם "דניאל מרקס", והתחבר בעל כורחו לאורח החיים בכנסייה. "באחד הימים הם סיפרו איך היהודים רצחו את ישו. נפלתי מהרגליים. ילד בן 6 ששומע שהוא כביכול זה שהרג את אלוהים".
רסיסים של ילדות
השניים היו חלק מבית היתומים, ילדים אבודים - תחת זהות בדויה ויהדות נשכחת, כמעט נעלמת, במבנה שנראה כמו ארמון מהאגדות. למעשה כמוהם היו עוד רבים - 87 במספר. כולם ילדים, שהיו בטוחים שהם לבד בעולם - ולא דיברו על זהותם האמיתית עם איש.
בסך הכול, חיה קבוצת הילדים הענקית ב-"jamoigne" קרוב לשלוש שנים. כשהגיעו האמריקאים לשחרר אותם - שום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה. הן משפחתו של דוד והן של אברהם נמחקה כמעט כליל, בין אם במחנה ההשמדה אושוויץ או בצעדת המוות. אברהם עלה בדרך פיראטית לארץ ישראל, ודוד נשאר בבלגיה - עד שהחליט לעלות לכאן אחרי 60 שנה.
את העבר המשפחתי סחבו השניים על גבם, מנסים לאסוף שברים ופיסות מידע. דוד הקים עמותה לילדים שהתחבאו במנזרים, ואחת נוספת לילדים שהתחבאו איתו בבית היתומים. כך, יותר מ-50 שנים אחרי שנותק הקשר - הוא חודש, ושני הילדים שכבר הפכו למבוגרים בעצמם נעשו חברים טובים.
"חווינו חיים משותפים בלי לדעת, המון רגעים קטנים שפתאום מצאנו חבר איתו אפשר לחלוק אותם", מספר דוד. כשהם יושבים יחד נדמה כי הם מסוגלים להבין אחד את השני במבט בלבד - ברוב הפעמים הוא ילווה בארשת פנים עגומה, אך לעיתים יצליח להתגנב, לו חיוך קטן, מרסיסים של ילדות.
שיזפון, 2021
באחת מארוחות השישי שלפני הגיוס, ישב טוראי גבריאל ינובלוצקי עם סבו, וסיפר לו שהוא עומד להתגייס לשריון. "הוא אמר לי שגם הבן של אברהם מתגייס לשריון, ושמו מתן", משחזר טוראי ינובלוצקי, "'אבל החטיבה גדולה', חשבתי לעצמי - מה הסיכויים שאמצא אותו?"
את הבשורה האקראית שמע במקביל גם טוראי מתן הראל מאביו, על נכדו של אברהם: "ההסתברות שנצא יחד היא אחד לכמה אלפים שמתגייסים בכל מחזור". בתחילת הטירונות, כשהמפקדים העמידו את מאות הטירונים החדשים למסדר החלוקה לגדודים, פלוגות, מחלקות וצוותים - היו שם גם מתן וגבריאל.
תחילה מחלקים לגדודים. גבריאל ומתן יוצאים יחד. לאחר מכן לפלוגות, גם שם שני הטירונים לא נפרדים. בהמשך למחלקות ולצוותים. בשעת הט"ש הראשונה, כשנכנסו לחדרים, הבלתי יאומן קורה: מתן וגבריאל מוצאים את עצמם באותו החדר, מיטה ליד מיטה - סוגרים מעגל גורלי שנפתח לפני 70 שנה.
התמונה הראשונה ששלחו מתן וגבריאל למשפחות
נפגשתי עם כוכבי העלילה המסועפת בדירתו של אברהם בתל אביב - שני לובשי מדים ושני אנשים מבוגרים שנפגשים לראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא התראו. הם נרגשים לשתף אותי במסע הבלתי יאומן שלהם, בסיפור ההישרדות ובשבילים המפוצלים בהם הלכו, כשבעצמם כמעט ולא מאמינים שהדבר ייתכן.
"המעגל נסגר", מכריז דוד בקול חנוק, "הסיפור שלנו כמעט נגמר בשואה, כשהיינו במקום החלש ביותר. אבל במקום זה הוא ממשיך מהצבא - הסוף הכי חזק שיכולתי לבקש".
תוך כדי הריאיון הם שולפים מסמכים ותצלומים נדירים מהתקופה ההיא. אחד הספרים שנפתח מציג את המסמך המדהים הבא: רישום סודי של כל הילדים היהודים שחיו תחת זהות בדויה בין כותלי המוסד. ברשימה הארוכה שני ילדים בשמותיהם היהודים המקוריים, אברהם (ארתור) ודוד - אחד מתחת לשני. בדיוק כמו בטירונות של הבן והנכד שלהם.
אותו הסיפור שנפתח במקום הקשוח ביותר, מסתיים עם ניחוח של ניצחון.
70 שנים אחרי, 3,200 קילומטר משיזפון.
