אחיהן השריונרים נפלו בקרב - היום הן מכשירות את דור הטנקיסטים הבא

"כל עוד אנחנו חלק מהעולם שעדן ואיתי כל כך אהבו - הם עוד פה", אומרת סמל שירן, ספק לי, ספק לעצמה, ומצליחה לזקק במשפט את התחושה שמלווה אותה ואת חברתה לתפקיד, סמל מיקה סעדון, מאז נפלו אחיהן בקרבות ברצועת עזה. הן יודעות היטב שהאובדן רחוק מלהישאר מאחור, ומשתלב בדרכים שונות - גם בחייהן עכשיו.

"כשיגיע הזמן שלי - אסיים את השירות בדרך שעדן לא זכה לה"
"אני מרגישה שכל צעד שאני עושה וקשור אליו - מחייה אותו", כך פותחת סמל שירן, אחותו של סרן עדן פרוביזור ז"ל, מ"מ בגדוד 52 שנפל ב-18 בנובמבר 2023 בתמרון ברצועה. כשנה לאחר נפילתו, החליטה להתגייס לחיל שכל כך אהב, ולהיות מדריכת שריון. אבל כדי להבין איך הגיעה דווקא למקום הזה, נצטרך לחזור קצת אחורה.

שירן אחות של עדן ז"ל, כחלק מתפקידה כמדריכת שריון

"הסיפור של עדן עם השריון התחיל בכלל בזה שלא היה לו פרופיל מספיק גבוה לשירות קרבי", היא משחזרת. "ועדיין, אם היית רואה אותו, היית מבינה שזה לא באמת מסתדר - הוא היה בחור חזק, מתאמן, ובעיקר אחד עם כוח רצון מטורף". זו לא הייתה הפתעה כשבחר לערער, לעבור ועדות ולהגיע בסוף לחטיבה 401.

שם עבר טירונות, צמ"פ, קמ"ט, פיקוד על טירונים, קק"ש, ולבסוף גם את התפקיד לו חיכה - מ"מ בגדודים המבצעיים. "החיים שלו היו מתוכננים ברמת הדקה, הוא כבר ידע שהוא יוצא לקורס מ"פים, אחר כך לומד באוניברסיטה בניו יורק, חוזר, ממשיך להיות מג"ד, מח"ט, ומבחינתו - עד תפקיד רמטכ"ל. הוא אהב את הצבא יותר מהכול, והאמין מאוד בעשייה ובמשמעות".

עדן ז"ל ושירן בילדותם

כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, עדן בכלל היה בתרגיל בצפון. "בהתחלה היינו בטוחים שיישאר שם", היא נזכרת, "אבל שעתיים אחר כך כבר קיבלנו ממנו שיחה: 'המ"פ ואני יורדים יחד במסוק כדי להילחם בעוטף - אעדכן'". תוך יומיים, הגדוד כבר יצא לתמרון הקרקעי.

כמפקד הטנק שהוביל את גדוד 52, עדן לחם במשך 23 ימים, עד נשימתו האחרונה. ב-18 בנובמבר 2023, כשהוא מנהיג את חייליו בכניסה לג'באליה, נפגע מטיל נ"ט ונהרג. "כמו בחייו, גם במותו היה בראש - מפקד באומץ ובנחישות שאפיינו אותו", היא מספרת בגאווה.

עדן ידע לדרוש בלי להתנצל, אבל גם להיות שם בשביל האנשים. "שמענו את זה הרבה מהחיילים שלו אחרי שנפל - שהוא היה קשוח ומשימתי, אבל גם תומך, אנושי ומתחשב. היה בו שילוב של יציבות ויכולת לסחוף אחרים אחריו".

בהמשך, התחילו לזרום גם הסיפורים שלא הכירו. "בשבעה, אחד מהם סיפר לנו שעוד במהלך התמרון, כשישבו על החוף בעזה, עדן אמר לו שהוא מרגיש שהוא לא יחזור", היא אומרת בשקט, "הוא הרגיש, ובדיעבד אפשר להגיד שאולי אפילו ידע, שהתוכניות שלו: הלימודים, הצבא, כל מה שאמור היה לבוא אחר כך - כבר לא יקרה. זה סיפור שקשה לי לעכל עד היום".

"יש המון אנשים שניגשים ושואלים אם אני אחות של פרוביזור"

ולמרות החשיבות הגדולה שבלימוד המקצוע עצמו, הרגעים המשמעותיים מבחינתה הם דווקא אלה שבין לבין, כשהמושגים שפעם היו חלק מהעולם של אחיה בלבד - הופכים גם לשלה. "עדן תמיד היה חוזר הביתה עם ידיים שחורות, ולא הבנתי ממה", היא נזכרת, "הייתי יורדת עליו. פתאום זה גם חלק ממני - והמוח שלי רץ ישר לארוחות השישי איתו". 

גם היום, בשגרה בבסיס, עדן נוכח כל הזמן. "יש המון אנשים שניגשים ושואלים אם אני אחות של פרוביזור", היא מספרת, "הגרון אולי נחנק והבטן מתכווצת, אבל אני עונה בגאווה שכן. זהמדהים לשמוע איך אנשים מדברים עליו, ובכמה מהם הספיק לגעת".

"מדברים שפה של שריונרים - ואני מבינה. זה מקרב אותי אליו"
כמו חברתה, גם מיקה, אחותו של סמ"ר איתי סעדון ז"ל, מפקד טנק בגדוד 52 שנפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023, בחרה להיכנס בדיוק למקום שהכי פחדה ממנו. 

"איתי ואני נולדנו בהפרש של 3 שנים, היינו קרובים ומחוברים בדרך שקשה להסביר", היא מספרת. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היה לה ברור שאיתי יעסוק בכלל בתחום רחוק שנות אור מטנקים - טיס. "כל מי שהכיר אותו ידע שיש לו חיבה לא רגילה למטוסים. הוא כבר תכנן ללמוד ולהתמקצע בעולם הזה".

איתי ז"ל ומיקה

כשבסופו של דבר הגיע דווקא לחיל השריון ולחטיבה 401, הייתה זו הפתעה עבור הסובבים אותו, וגם קצת בשבילו. אבל התהיות והספקות התחלפו במהרה. "אני זוכרת שהוא היה חוזר מהבסיס ומספר בהתלהבות: 'מי ידע שטנק יכול לעשות דברים כאלו'. הצבא עוד היה רחוק ממני, ככה שהשיחה נשמעה לי כמו ג'יבריש. היום, בדיעבד, אני מבינה בדיוק על מה דיבר וכמה הוא חי את זה".

בהמשך, החליט להפוך למפקד טנק. "ככה זה איתי, ברגע שמשהו עניין אותו - זהו, הוא נתן את כל כולו, בלי לעצור". את 7 באוקטובר פגש כבר לקראת סיום השירות. שבועיים לפני שחרורו, נכנס לעומק הרצועה, ובמשך שבוע נלחם עד הרגע האחרון - ההיתקלות ב-2 בנובמבר, בה נורה בחזה ונפל בקרב.

את הרגע בו גילתה מיקה שאחיה איננו, בחיים לא תשכח. "הייתי בשנת שירות במצפה רמון", היא משחזרת, "בדיוק חזרתי הביתה אחרי שסגרנו שבועיים. בשעה 23:30, שמעתי צלצול שקט בדלת, ואם להיות כנה, לא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות".

"בהתחלה חשבתי שזו אולי טעות של אחד השכנים", היא ממשיכה, "כשהצלצול הגיע בפעם השנייה, כבר הבנתי. אני זוכרת את הצעדים של אמא שלי לעבר הדלת, ואותי יוצאת מהחדר ורואה אותה בוכה, כשמאחוריה קצינים".

הרגעים הבאים מעט יותר מעורפלים, עד לשבעה, שהייתה קשה - אבל גם מחזקת. "את מוקפת באנשים שמדברים עליו, שואלים מי הוא היה, מתעניינים בו, ובמובן מסוים זה מחייה אותו ושומר אותו נוכח. החלק המורכב הגיע דווקא כששלב האבל ה'רשמי' נגמר, והשקט הכה בנו".

בניגוד לחברתה לתפקיד ולשכול, כשהגיוס התקרב, היא ממש לא ידעה שזה הכיוון אליו תרצה לפנות. "קצין הנפגעים שאל אותי: 'מה עם מדריכת שריון?' ואני פחדתי מאוד - בכל זאת, עברה רק שנה מאז שאיתי נפל, וזה אותו חיל, אותו בסיס, אותם המקומות שכל כך אהב, אותם טריגרים. זה נראה לי קרוב מדי".

למרות ההתלבטות, בסוף החליטה דווקא כן ללכת לאותו המקום, ועברה טירונות והכשרה שכל פרט בהן הזכיר את איתי. "פתאום דברים שהוא דיבר עליהם בארוחות צהריים ולא עניינו אותי - חזרו אליי". גם המפגש עם החברים מהפלוגה והגדוד קיבל משמעות חדשה. "הם מדברים שפה צבאית, שפה של שריונרים - ואני מבינה. זה מקרב אותי אליו הרבה יותר".

"מטורף להגיד", היא משתפת, "אבל הקשר בינינו דווקא העמיק אחרי שהוא נפל". לא מעט פעמים, חיילים ניגשו אליה בבסיס רק כי זיהו את שם המשפחה. "שאלו אותי: 'את אחות של סעדון, נכון? לא הכרנו אותו אישית, פשוט מספרים עליו'. זה מדהים בעיניי". גם מקצועית, היא משתדלת להמשיך את דרכו, להכיר כל פרט קטן ולהיות מדויקת כמו שהיה בעצמו.

"פתאום דברים שהוא דיבר עליהם בארוחות צהריים ולא עניינו אותי - חזרו אליי"

יום הזיכרון ה-3 בלעדיהם

אנחנו מדברות רגע לפני יום הזיכרון השלישי בלי עדן ואיתי - נקודת ציון נוספת בחסרונם התהומי, ותזכורת כואבת לחיים שכמו התחלקו ל"לפני ואחרי". 

"נכון, יש את יום הזיכרון הלאומי של כולנו", אומרת שירן בכנות, "אבל מה עם רגעי הזיכרון הפרטיים שלנו? כשאני נזכרת במשהו שאהב, כשאני שומעת משפט שהיה אומר, כשאני רואה שריונר עם ידיים שחורות מגריז. כל רגע כזה הוא תזכורת לעדן".

"כל עוד אנחנו חלק מהעולם שעדן ואיתי כל כך אהבו - הם עוד פה"

גם עבור מיקה, החיסרון של איתי נוכח כמובן תמיד, גם כשלא מצפים לו. "אני תמיד טוענת שיום הזיכרון הוא בשביל מי שלא איבד", היא אומרת בחיוך עצוב, "אני בסוף תמיד כאן - אוהבת, זוכרת, וחיה אותו. לפעמים זה שיר, לפעמים סרטון בטיקטוק שרק הוא היה צוחק ממנו, ועכשיו אין לי למי לשלוח. חלל שנפער שהוא רק שלי ושלו".

ובתוך הכאב, דבר אחד ממשיך ומחזק את שתיהן: הידיעה שכל עוד מדברים, חושבים ולוקחים מהם משהו קדימה - הם נשארים פה.