כעבור 50 שנה, השריונרים של 179 צועדים במסלול הפלוגה שנמחקה

השנה היא 1973, חודש אוקטובר, והשקט שאופף את מדינת ישראל כבכל יום כיפור - מופר לפתע. המערכה חסרת השם, שעתידה להיקרא 'מלחמת יום הכיפורים', פורצת לקול ההפגזות והכוחות מוקפצים, כשביניהם גם אנשי המילואים של חטיבה 179.

50 שנים חלפו מאז, ובחטיבה החליטו להנציח את הקרבות הקשים על-ידי מסע חוצה דורות ברמת הגולן. הוא כלל בתוכו את אנשי המילואים הנוכחיים של החטיבה, המשפחות השכולות ולוחמי העבר מיום הכיפורים, ששבו לאותם מסלולים בהם נלחמו על עתידה של מדינה שלמה.

"המשפחות כל-כך התרגשו", פותח קצין המורשת של החטיבה, רס"ר (מיל') נתן רובין, "זו הייתה הזדמנות להשלים מידע, להבין לעומק מה קרה ולספר את סיפורי הגבורה של אלה שאינם עוד".

"עברנו את אותה דרך שהלוחמים עברו אז: התחלנו מהימ"ח (יחידת מחסני חירום) והגענו עד לשטחי הכינוס", הוא מתאר, "עצרנו בנקודות מרכזיות בקרבות. הלוחמים שיתפו את הסיפורים והעבירו לדור הבא תובנות ולקחים - ערכיים ומבצעיים".

"חשוב לנו להעלות מודעות לניצחון הרוח של מלחמת יום הכיפורים", מציין קצין המורשת, "יש הרבה ללמוד משם, בעיקר מבחינת הלוחמים שהגיעו במילואים מכל רחבי הארץ. הם הזרקור, ואותם בחרנו להדגיש".

אחד המסלולים עבר ליד מחנה יצחק, שהיווה נקודה משמעותית במלחמה. שם התרחש 'הקרב על נפח', קרב שריון בחזית הסורית. לאורך השנים, נבלע סיפור אחד מאותה נקודת ציון שלא ראה אור יום עד כה - והוא הסיפור של פלוגה ב', גדוד 266.

יעקב פרלשטיין (פרל'ה) היה איש משפחה באותה עת, עם אישה בהריון ותינוק בבית. הוא כבר חווה מלחמות על בשרו, ולחם ככוח שריון במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. יעקב הגיע לקרב של יום הכיפורים בעודו במילואים, כמ"מ בגדוד. שם, על הגבעה בה נלחם, שיתף את סיפורו בפעם הראשונה, אחרי 50 שנות שתיקה.

מימן לשמאל: צבי יוקר, זאב רייש, ברוך אלישיב, יעקב פרלשטיין

הכול התחיל בבוקר יום כיפור. אמו של פרל'ה הבחינה מבעד לחלון בתנועת מכוניות צבאיות ברחוב, ומיד הבינה שמשהו לא כשורה. היא ידעה שאם מגייסים כוחות מילואים, בנה יהיה בין הראשונים.

יעקב זוכר בפרטי פרטים את הרגע בו היא התקשרה אליו ואמרה: "החושים שלי אומרים שתהיה מלחמה, קח מזוודה ותברח לפני שייקחו אותך". אבל למרות החששות הוא בחר לנסוע לרמת הגולן, ללב שדה הקרב.

"היינו גדוד המילואים הראשון שנכנס למלחמה", מספר יעקב, "זה היה קרב גדול - החזקנו את הסכר בין דמשק לטבריה, הצלחנו לנגח את הסורים והם החלו לסגת".

זאב רייש (מפקד טנק) ויעקב פרלשטיין 

"ידענו שהסורים קרובים אלינו, ובאור ראשון התחלנו להילחם כמו בספרי המלחמה הקלאסיים - עשרה טנקים שלנו מול מאות טנקים של האויב, אבל סירבנו להרים ידיים", הוא מתגאה.

אך בתוך הנחישות וההתמדה, נשזרים גם רגעים כאובים. "בארבע השעות הראשונות של הקרב נהרגו המון אנשים שהכרתי שלחמו לצידי במלחמות קודמות", פרלשטיין משחזר את האובדן, "פלוגה שלמה נמחקה מדפי ההיסטוריה, אני הקצין היחיד שנשאר בחיים". בדיוק מהסיבה הזו, המסע היה משמעותי עבורו. בפעם הראשונה, הסיפור הנשכח על פלוגה ב' יצא לאור.

בזמן המסע, כאשר יעקב שיתף בזכרונות הרחוקים מהטנק, לאחד מהמאזינים הסיפור צלצל מוכר, ונשמעה מהקהל קריאה: "היית המפקד שלי"! השניים לא זיהו אחד את השני תחילה, אך לאחר שיחה קצרה הבינו שהם לחמו יחד בכיפור, זה לצד זה, כשפרלשטיין היה המפקד שלו, ולאחר 50 שנים ארוכות, הם התאחדו.

כשאני שואלת אותו איך הרגיש כשסיפר לדור החדש על התלאות שעבר, פרל'ה משיב בצניעות שמאפיינת אותו: "אני לא גיבור. אני מאמין שכל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו, מה שהוא נועד לעשות - וזה מה שיוביל את העולם למקום טוב יותר. כשאני מספר לאנשים על המלחמה, אני מרגיש שאני נותן להם כוח, וזה מה שחשוב. במשך 49 שנים שתקתי, אבל עכשיו, כשלא נשאר מי שידבר - הגיע תורי".

"אני שמח שהזמינו אותנו ומכירים בפועלינו", הוא מסכם, "ובשבילי, הגיבורים האמיתיים הם הנופלים - אלה שלא זכו להשמיע את קולם".