"אני מאחלת כל יום מחדש, שהדפיקה הזו - לא תגיע לאף דלת לעולם"

שלוש דפיקות על הדלת, והחיים לא חוזרים לעולם להיות אותו הדבר. 

הפקה, תסריט ועריכת תוכן: איה חיימוביץ'. צילום: עמית דוידוב ותומר פלר. עריכת וידיאו: סיוון גפני ונועה לביא. גרפיקה: יובל דוברין. אפטר: יהונתן הרשקוביץ.

"שאלתי אותם: 'מה קרה לעדי'? הם ענו לי: 'אללה ירחמו'"

"מהרגע שעדי נכנס לעזה הייתה לי הרגשה שהוא לא חוזר. ומהרגע שבו נפרדנו לא ראיתי אותו. רק בארון", כך מספרת סלוא חרב דופי, אמו של סמ"ר עדי מאלכ חרב ז"ל, כחצי שנה לאחר נפילתו. 

עבור הילד השקול, החייכן, הערכי והרגיש שלה, הגיוס לא היה אפילו שאלה, אבל את תכונות המנהיגות והחברות האמיצה שלו, היכולת להתייצב בחוד החנית והמוכנות שלו להקריב את עצמו למען הכלל, היא ובעלה, מאלכ ג'מיל חרב, גילו רק אחרי מותו.

"עדי התגייס לסיירת נח"ל, ואיפה שלא היה - הוא תמיד שאף לתת מעצמו את המקסימום ולהצטיין", מעיד אביו, "וגם כשהיה נער צעיר הוא היה כזה. הוא קיבל החלטה מאוד מורכבת - מבלי שידע אפילו מילה אחת בעברית ולאחר שגדל רק עם דרוזים בכפר בית ג'ן, הוא עבר לפנימיית הכפר הירוק. שנה שלמה הוא רק הקשיב ולמד, ואחריה כבר דיבר עברית שוטף".

מהיום שעבר לכפר הירוק ועד לגיוסו לחטיבה הירוקה, עדי דגל בדבר אחד ברור: לקבל את כולם, להקיף את עצמו באנשים שונים, וללמוד על כל אחד ואחת - לא משנה מאיפה הגיעו, מה הדת שלהם או מוצאם. "הוא התערה עם כולם, ולמד והפיק מזה המון", ממשיך מאלכ, "וכך הוא הכיר אנשים חדשים ונכנס להם ללב עם האישיות המיוחדת שלו והחיוך המדבק". 

"כשפרצה המלחמה, הלוחמים של הפלחה"ן קפצו ראשונים לכיסופים ופעלו שם, ומאוחר יותר, ב-28 באוקטובר, הם נכנסו לעזה", מסבירים ההורים, "הם קיבלו משימה בפאתי ג'באליה שכללה טיהור ארבעה בתים חשודים. הם הצליחו בשלושה מתוך ארבעה, וברביעי, ברגע שעדי נכנס, הוא קיבל צרור". והמחשבה הנוראה אך המנחמת, היא שעדי לא סבל. "כדור אחד בראש, אחד בכתף ואחד בירך, ושם הוא נפל במקום".

לסלוא, כמו שכבר סיפרה, הייתה תחושה רעה עוד מהרגע הראשון. "חיכיתי למודיעים שיגיעו. אני זוכרת שבישלתי את ארוחת הצהריים, ואז ירדתי במדרגות שמחוץ לבית, וראיתי אנשים עם מדים", היא משחזרת את דקות החרדה, "שאלתי אותם: 'מה קרה? מה קרה לעדי'? ואז אחד מהם אמר: 'אללה ירחמו'". 

"אני היית למעלה יחד עם אח שלי, ואז שמענו צעקות ובכי, בכי חזק", מאלכ לוקח נשימה עמוקה, ומגולל את אירועי אותו היום מהזווית שלו, "קמנו במהירות, ירדנו למטה, ונדהמתי לראות קצינים על מדים. עצרתי באמצע גרם המדרגות, ולמעשה הבנתי, שיש פה בשורה מרה ביותר".

בשבועות הבאים, מאות אנשים עלו לבית היפיפה שבצפון הירוק, שהפך בן רגע לשחור ועגום. "באו בהמוניהם", מתאר האב, "ואנחנו ההורים, דרך המילים של המנחמים, גילינו דברים חדשים על הבן שלנו. אמרו לנו שהוא לא רק היה שקט, צנוע וטוב לב, אלא גם אדם שמחבר, שמפשר, כזה שמסייע, עוזר ומחזק. הוא היה גדול מהחיים, מלא בעוצמות, והיה שגריר ושליח נאמן של העדה הדרוזית. סיפרו לנו כמה הוא היה לוחם אמיץ, מודל לחיקוי. תמיד הראשון בכוח".

"היו בו הרבה תכונות, אבל החיוך שלו, ה-'אני אוהב אותך'... תמיד הוא בא, ראה אותי ואמר לי את זה. משך לי את הראש, נישק אותי מלמעלה ועד הסנטר", מספרת אימו בבכי, "ילד שלי, ילד שקט ואהוב". "20 שנים הוא חי כפי שהוא רצה", מוסיף בגעגוע אביו, "מזמן לא בכיתי, אני רגיל לאיפוק עד כמה שאפשר, אבל היום הדמעות זולגות מעצמן. האובדן לא פשוט. הוא היה איש של שלום, ומת במלחמה על המדינה הזו". 

"חשבתי שאני חסינה כי זה כבר קרה לי פעמיים, אבל אז דפקו לי על הדלת בפעם השלישית"

לא פעם אחת, לא פעמיים - שלוש פעמים הגיעו מודיעי הנפגעים לדפוק על דלתה של דולי שוורץ. היא חשבה שהיא חסינה, האמינה שזה לא יקרה שוב, אבל החיים הוכיחו לה שוב ושוב אחרת. "הפעם הראשונה הייתה עם בעלי הראשון", היא מתחילה לגולל את סיפורה הבלתי ייאמן, "אני זוכרת שבשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים הגיע חבר של אלי מתחת למרפסת, וקרא לו".

תוך דקות ספורות, סמל אליאס (אלי) ברגר ז"ל עלה על מדים, ויצא לדרכו. "וזהו, הוא הלך למלחמה", ממשיכה דולי. כבר ביום השני של המלחמה אלי נהרג, אבל את ההודעה על מותו קיבלה רק 8 חודשים מאוחר יותר. "בראש שלי הוא היה חי. אמרו לי שהוא נעדר, אבל שהוא כנראה בארמייה השלישית. הגיעו לקחת צילומי שיניים, מסמכים, אבל אני לא חשדתי", היא מודה, "ואז הגיע היום שבו דפקו לי על הדלת". 

כשהתאלמנה, הייתה דולי רק בת 19, ובתה הבכורה שהתייתמה מאב - בת חודש וחצי בלבד. "אני רק התחלתי את החיים האלה", היא אומרת בתסכול, "לא ידעתי כלום! כשצחקו צחקתי, כשבכו בכיתי. לא ידעתי מה להרגיש". אבל כשהגיעו לדפוק על דלתה בפעם השנייה, לאחר שבעלה השני נפצע קשה מאוד באינתיפאדה, הרגשות כבר היו ברורים, חדים וחזקים.

השנים חלפו, ובנה של דולי, סמ"ר אושרי שוורץ ז"ל, החליט להתגייס לגולני. "הייתי צריכה לחתום לו על המסמך שמאשר לו להיות לוחם, בגלל שאנחנו משפחה שכולה", היא מסבירה, "כל כך לא רציתי, אבל בסוף אמרתי לעצמי - אם אני אחתום, לא בטוח שאני אאבד אותו, אבל אם לא אחתום - אני אפסיד אותו בוודאות כי אנחנו נריב כל כך. אז חתמתי". 

בכל יום הלך אושרי לים. הוא רץ בדיונות, קפץ וגלש - הכול כדי להיות מוכן ליום הגיוס לחטיבה שעליה חלם. כמה חודשים לאחר שהגיע לגדוד 13, הם כבר עלו לקו בלבנון. "בהתחלה הוא בכלל לא סיפר לי שהוא שם, אבל בהמשך התברר לי", נזכרת דולי, "כשדיברתי איתו בפעם האחרונה, שאלתי אותו: 'בשבת אתה מגיע'? הוא ידע שהם יוצאים לפעילות בשלישי אז הוא ענה: 'אני לא יודע, אבל בחמישי בערב (כשיחזרו מהפעילות) אני אהיה איתך בקשר'".

זה כמעט קרה. כל כך קרוב הוא היה להתקשר לאמו לאחר שסיים את הפעילות עם חבריו לנשק, אבל אז - ניצתה אש בוואדי סלוקי, והרוח ממסוקי הסיוע ליבתה אותה עד שהתפשטה לאזור בו היה אושרי. "זו הייתה פשוט מלכודת מוות", אמו מספרת בייאוש, "הוא היה עם הקשר עליו, אז לא הצליח לרוץ בגלל הכובד, והוא לא הסכים להפקיר אותו. כשמצאו אותו לאחר מותו, הקשר עדיין היה עליו". 

"בפעם השלישית, לא דפקו לי בדלת", מבהירה דולי, "בעלי חיכה לי מתחת לבית ואני בדיוק יצאתי כדי לפגוש אותו, אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהוא עומד, קפוא. לא הבנתי מה קורה, אבל אז ראיתי את קצין העיר, חבר העירייה והרופא. ישר קלטתי. אמרתי לקצין: 'תגיד לי שהוא פצוע, תגיד לי שהוא נכה, אבל אני לא מוכנה לשמוע את המילה'. הוא רק אמר לי: 'בואי, בואי', ואני ברחתי לכביש. חיפשתי מכונית - כי רציתי לגמור את החיים שלי". 

האנשים ברחוב רצו אחרי דולי ועצרו אותה, ולאחר שעלתה עם המודיעים לביתה, הם מסרו לה את הבשורה הנוראית. "התחלתי להתקשר לאנשים ולצרוח לטלפון: 'אושרי מת, אושרי מת', כי רק רציתי שהמשפחה תגיע. הבת הקטנה שלי הייתה איתי וצעקה על המודיעים: 'מה אתם עושים לאמא שלי? מה אתם רוצים ממנה'? היא לא הבינה, וגם אני. חשבתי שאני חסינה, שאלוהים לא יעשה לי את שוב".

"לאבד ילד זה הדבר הכי נורא בעולם. אומנם את חיה, אבל זה לא חיים. החיוך הוא לא אותו חיוך, הצחוק הוא לא אותו צחוק. אושרי היה בן, הוא היה חבר, הוא היה הכול בשבילי. ילד שמח, משוגע, דומיננטי, הליצן של בית הספר, והחייל הכי אהוב. הוא היה ילד של אמא ושל הבית, וחי את החיים כאילו הוא ידע שהוא ילך מוקדם", משתפת בגעגוע עצום דולי, "עכשיו במלחמה, כבר נגמרו לי הדמעות. ואני רק מאחלת, כל יום מחדש, שהדפיקה הזו לא תגיע לאף אמא, לאף דלת לעולם". 

"החזקתי אצבעות כדי שיחזיק מעמד, רק שיחיה"

לדפיקה על דלתה של משפחת רוזנברג, האחים שגיא ועינת חיכו. עוד מהרגע שהתבשרו בחדשות יחד עם כל המדינה על אסון המסוקים היה להם ברור - ההודעה על מות אחיהם, סמל שחר רוזנברג ז"ל, עתידה להגיע לפתח דלתם, ובקרוב. אבל כמה חודשים לפני, כשהשיירות ללבנון הפכו למוסקות, הם עוד היו אופטימיים.

"שחר התגייס לחטיבת הנח"ל, ומהר מאוד נכנס ללבנון", מספר שגיא, אחיו, "היה פחד מאוד גדול באותה התקופה מהשיירות. הן היו עולות על מטענים ומארבים - גיהנום אמיתי. וברגע שהתחילו לעשות את זה מוסק, נרגענו, שמחנו. אין מטענים, אין מארבים. הוא נוחת במוצב דלעת ושם הוא נשאר".

ביום האסון, הוריהם של השלושה היו בחו"ל. "אמא שלי טסה לברזיל, ואבא שלי לארגנטינה", הוא משחזר את אותו היום, "היו אצלי חברים כי היה לי 'בית ריק', ואז גיסי התקשר. הוא אמר לי: 'שמעת מה קרה'? אז אמרתי לו: 'לא'. ואז ברקע, אני שומע את עינת צורחת: 'אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה'. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה 'שני מסוקים התנגשו בצפון'". 

בדקות הראשונות שגיא עוד חשב שמדובר בשתי קוברות, ולא הסכים לפתוח את הטלוויזיה מחשש לגלות שהוא טועה, ושמימדי האסון גדולים בהרבה. "וזהו. יש לי חור שחור. אני לא זוכר כלום מההמשך", הוא מודה, ועינת אחותו, שאז הייתה בחודש ה-8 להריונה, משלימה את הפרטים החסרים: "אני זוכרת את הנסיעה הביתה. החזקתי אצבעות כדי שיחזיק מעמד, רק שיחיה. כשהגעתי, גיליתי שהבית מלא באנשים וחברים".  

"עוד באותו הלילה הגיעו המודיעים", היא ממשיכה לשחזר את הלילה הנורא, "הייתה דפיקה בדלת, ואני זוכרת שאמרתי לשגיא: 'אני מפחדת', והוא אמר לי: 'גם אני'. אמא של בעלי פתחה את הדלת ונרתעה לאחור, ואז נכנסו שני אנשים שהודיעו לנו שהוא נעדר, ולא הסכמנו לקבל את זה". 

"הייתי דיי בהכחשה... עד היום אולי אני בהכחשה", מודה שגיא, "לא נעים להגיד את זה, אבל לא ראיתי גופה. היו תקופות שסיפרתי לעצמי: אולי הוא חטף מכה בראש, איבוד זיכרון מוחלט, והוא יצוץ ביום מן הימים. אבל אני יודע שזה לא הגיוני, שזו בריחה מהאמת".

ובמקביל, אביהם שטייל בארגנטינה פתח CNN, וראה את התצלומים מהאסון. "בין השברים הוא זיהה כומתות ירוקות של הנח"ל, וישר אמר לחבר שהיה איתו: 'זהו. הלך לי הילד'", מספר שגיא את שגילה בדיעבד, "ובאשר לאמא שלי - לא ידענו מי יגיד לה ואיך. בסוף אבא שלי הודיע לה בטלפון כשהיה רופא מחוץ לחדר שהייתה בו. הוא אמר לה: 'נשארנו עם שני ילדים', והיא ישר צעקה עליו". 

בהתחלה, כדי לרכך את הכאב או אולי מהפחד, אביהם אמר לאשתו ששחר נהרג בתאונת דרכים, אבל מהר מאוד המסע של השניים ארצה החל, והיא גילתה את האמת הנוראית. הלוויה נערכה עוד באותו היום, לפני כניסת השבת, והזכרונות והגעגועים החלו לצוף בן רגע.

"שחר היה נער קסם, והייתה לו נפש של אומן. הוא היה מצייר, כותב, ואהב מאוד מאוד אומנות ומוזיקה", מספרת בגעגוע עינת, "הוא היה טוב לב, ולמרות שהיה צעיר ממני, הוא היה האח הגדול שלי לפעמים". שגיא מסכים כמובן, ומוסיף: "הוא היה מגשר ביני לבין ההורים שלי ומחבר בין כל המשפחה, והוא אומנם שנא ללמוד ולא היה תלמיד מצטיין, אבל הוא אהב לחיות. הוא אהב אנשים, וככה הוא היה גם בצבא". 

"יש דיסוננס מטורף מאותו הערב. אני מרגיש שלא ראיתי אותו 200 שנה, אבל הכאב הוא כאילו שזה קרה אתמול", משתף שגיא, ועינת, מסכמת במילותיה את הכאב, הזיכרון והעתיד: "לא הייתה לנו אופציה להתפרק אחרי שהוא נפל, כי הבסיס והתמצית של כל הבית הזה היה ועדיין חזק מאוד. יש חתיכה חסרה, חתיכה מהותית מאוד. אבל גם בשבילו, גם אחרי הדפיקה על הדלת, לא יהיה משהו שיוכל לפרק את הבית שלנו".