"הפחד הכי גדול שלי היה שהחיילות שלי ימותו לי"

ב-7 באוקטובר, כשחוליית מחבלים חדרה לבסיס שלה - מחוז דרום של פיקוד העורף, סגן גאיה שימשילשוילי, בכלל הייתה בטיול בחו"ל. "התחלתי לקבל דרך הטלפון את כל הידיעות באתרי החדשות, ובמקביל את הדיווחים מהסמב"ציות - החיילות שלי שהיו בחמ"ל שבבסיס", היא נזכרת ברגעים המטלטלים הראשונים של אותו הבוקר.

הסמב"ציות היו הראשונות לתפעל את הסיטואציה: לדווח על כל מה שקורה, לסקור את המתרחש בגזרה ולהזעיק כוחות רלוונטיים למוקדים השונים. אך בזמן שעשו זאת - המחבלים כבר חתכו את אחת הגדרות בבסיס, ונכנסו אליו. בשטחי הבסיס הם פגעו והרגו את רב"ט ליאור לוי ז"ל, חיילת של סגן גאיה, ושני חיילים נוספים מהבסיס - רב"ט אופיר דוידיאן ז"ל וסמל איתמר עיש ז"ל. 

מימין: סמל דנית כהן ז"ל, סמל שיר שלמה ז"ל, סגן אליס חייטין חנקין (קצינת החמ"ל), סמ"ר סהר אטדגי (סמב"צית ששרדה בחמ"ל) וסגן גאיה שימשילשוילי

כל אותו הזמן, מספרת סגן גאיה, מהדהד לה משפט אחד בראש: "הפחד הכי גדול שלי הוא שהחיילות שלי ימותו לי". שוב ושוב, היא חושבת עליהן - אותן בנות שעליהן היא אחראית, שכל יום היא דואגת להן, מבלה איתן את השבוע ואת השירות כולו. ובזמן שהיא מנסה להגיע חזרה לארץ, לעזור מרחוק כמה שהיא יכולה ולבדוק מה מצבן של החיילות שלה - הפחד מתממש.

"המחבלים התחילו לנוע ליעד הסופי שלהם - החמ"ל", היא מסבירה, "שם היו הסמב"ציות, המפקדת התורנית, הקצינה התורנית ואחד הנגדים". בין החיילות בחמ"ל, היו גם שתי חיילות נוספות של סגן גאיה, סמל דנית כהן ז"ל וסמל שיר שלמה ז"ל. "הם היו שישה אנשים בחמ"ל, ואחרי שהמחבלים יצאו ממנו - נשארו בחיים רק שניים". 

סמל שיר שלמה ז"ל וסגן גאיה

בימים שלאחר מכן הצליחה סגן גאיה לשוב לישראל, ואפילו הספיקה להגיע לאחת הלוויות. "אני חושבת שמה שהכי מאפיין את הבנות זה שהן היו מקצועיות עד הרגע האחרון. הן ידעו שיש להן משימה והן המשיכו לעשות אותה בכל מחיר ועד הנשימה האחרונה שלהן", היא מתגאה בהן, "כל אחת מהן הייתה מיוחדת ופשוט עולם ומלואו. בין אם זו דנית והאומץ והחוזקה שלה, שיר ושמחת החיים שלה, וליאור עם הדאגה והנתינה. היה לנו קשר כל כך מיוחד". 

ההבנה הכי קשה עבור סגן גאיה, היא שהחיילות שלה, אלו שהיא הייתה אחראית להן - נהרגו במתקפה על הבסיס. "במהלך השירות אני בתור מפקדת, משמשת ממש כמו סוג של 'אמא' לחיילות שלי, אני זו שצריכה לדאוג להן", היא מודה בתחושות הקשות, "כל בוקר אני מקווה לקום מהסיוט הזה, אבל אני בתוך לופ. כל בוקר אני קמה והמציאות היא אותה מציאות - הן נפלו". 

מימין: סמל שיר שלמה, רב"ט ליאור לוי וסמל דנית כהן

אבל לצד הקושי והכאב העצום, בחמ"ל עשו הכול כדי להרים את הראש ולהסתכל קדימה - גם בשבילן. "תלינו דגלי ישראל עם השמות שלהן, הקמנו פינות הנצחה, ובכל דבר שאנחנו עושים אנחנו זוכרים אותן ואת החיילים הנוספים שמתו בקרב על המחוז", היא מספרת בחיוך, "זה מראה שהן היו פה, ולא סתם - הן היו פה עד הרגע האחרון, ואנחנו לא נשכח את זה אף פעם".