"אם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר"

שלושה חודשים בלבד לפני שנפל, סרן יפתח יעבץ ז"ל לקח חלק במבצע גדול ומורכב בג'נין - 'בית וגן'. הוא היה בכוח הראשון שנכנס, והאחרון שיצא. אבל רגע לפני, הוא פתח את הטלפון ושלח לחבר טוב מהבית מכתב, ביקש שאם יקרה לו משהו - יעביר למשפחה.

"הרבה מחשבות מתרוצצות בראש על למה אנחנו, למה עכשיו, למה שם. מתח באוויר, וגם בדיחות שחורות על מי יחזור ומי לא", כתב אז יפתח, "הרבה דגשים. לעבוד לאט, להיות ערניים, לסרוק כל הזמן. אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו באים, האויב מכיר את השטח ומכין לנו הפתעות". 

"עוד מעט נעמוד בשטחי כינוס, בתדריך אחרון לפני יציאה בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו. למרות זאת, אני מסתכל אחורה ולצדדים ואני מאוד בטוח בעצמנו. אנחנו חדים, התכוננו היטב, וכבר היינו במרחב הזה כמה פעמים". 

"אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב - זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, על זה אני חושב, ופתאום התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר. אוהב אתכם".

וכאמור, החודשים חלפו, ובבוקר 7 באוקטובר, חודשיים בלבד לפני שהיה עתיד להשתחרר מצה"ל, התעורר יפתח שהיה קצין אג"ם ביחידת מגלן, בביתו ברמת השרון. השעה הייתה 6:36 - ואזעקות רעשו סביב. יפתח התקשר לחבריו ליחידה בניסיון להבין מה קורה, אך בשלב הזה אף אחד עוד לא ידע דבר.

מבלי לחכות לפקודה, הוא וחברו רס"ן חן בוכריס ז"ל, סגן מפקד היחידה, החליטו לצאת לכיוון הדרום ולהקפיץ את שאר הלוחמים בדרך. יפתח כתב למשפחה שהוא בדרכו ליחידה - וזו, הייתה הפעם האחרונה שדיבר איתם. תוך כדי נסיעה לדרום, השניים קיבלו דיווחים קשים על הטבח בנחל עוז, והחליטו להגיע לקיבוץ יחד עם שלושה לוחמים נוספים ולא לחכות לחבירה של כוח גדול יותר. 

שם, בגבורה ובאומץ הם ניהלו קרבות הירואיים אל מול המחבלים, כשהם מהכוחות הראשונים להגיע לנחל עוז, ולעוטף בכלל. "הכול היה נורא מהר", נזכרת שירה יעבץ אפל, אמו של יפתח, "ב-7:00 הוא יצא מהבית, ב-12:00 הוא נהרג". באותה התקרית, נהרגו גם רס"ן חן בוכריס ז"ל, וסמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל.

וכך, מילותיו של המכתב מהקיץ, שנשאר עמוק בתוך הצ'אט ואיבד את תוקפו כמו עוד הודעה חסרת כל משמעות, קיבלו רלוונטיות. הן הדהדו מחדש מצג הטלפון, והבקשה של יפתח נענתה - המכתב עבר למשפחה.

"המשפט האחרון שינה לי את החיים. אין יום שבו אני לא חושבת עליו", מספרת אמו, "הוא שיחרר אותי ממחשבות מייסרות ומתסכול נוראי. יפתח היה איפה שהוא רצה להיות ולא היו לו מחשבות שניות לגבי זה. הוא עשה את זה ללא היסוס ובלב שלם - ובגלל זה בחרנו לחרוט את המשפט הזה גם על המצבה שלו".

"אני זוכרת שכשקראתי את המכתב בעיקר התמלאתי גאווה", היא אומרת, "גאווה על מי שהוא, על מה שהוא עשה, על הנחישות שלו. תמיד הייתי גאה בו. כל התכתבות שלי איתו הייתה נגמרת במילים 'אוהבת וגאה'. כשהחיילים שלו סיימו מסלול, הוא עלה ואמר: 'אני בן לאמא שתמיד גאה בי, והיום אני גאה בכם', וזה ריגש אותי נורא שהוא מודע לתחושות שלי".

'שיר לשבת', מאימי באהבה

במהלך השירות של יפתח נולדה לשירה ולו מסורת. בכל שבת שבה נשאר בבסיס, הם היו שולחים אחד לשנייה שיר או טקסט כלשהו, מילים מרגשות, מעוררות מחשבה או השראה. ולמסורות הזו הם קראו 'שיר לשבת'. 

"זה היה בעיקר שירי משוררים, אבל לפעמים גם שירים מוזיקליים, ציטוטים מספרים או טקסטים יפים", היא מסבירה, "כל השבוע הייתי מחפשת שירים בכל מיני נושאים, ויפתח היה מחזיר לי. זה תמיד הדהים אותי שיש לו זמן למצוא שירים, והרבה פעמים כשהייתי שולחת לו שיר הוא היה אומר לי 'אני מכיר את זה'".

לקראת טקס סיום קורס הקצינים של יפתח, החליטה שירה לעשות לו הפתעה: "הכנתי מעין ספרון, הכולל את כל השירים שהחלפנו בנינו. הוספתי תמונות ותאריכים ונתתי לו אותו כמתנה לסיום הקורס. כתבתי עליו 'מאימי באהבה'. הוא מאוד התרגש. הדפסתי שני עותקים - אחד לו ואחד לי, ושנינו היינו מסתכלים בהם מדי פעם, נהנים להיזכר בטקסטים ומי שלח למי ומתי".

"הכרחתי את כל החבורה לקרוא את זה". התכתבות בין שירה ליפתח

"בשבעה החלטנו להניח את הספרונים על השולחן, וכולם מאוד התעניינו", מציינת שירה, "הרבה מהאנשים ששירתו עם יפתח לא הכירו בו את הצד הזה. הוא היה לוחם קשוח ורציני, והם לא ידעו שיש לו גם נפש פיוטית".

אחד מחבריו הציע לשירה שתוציא עוד ספרונים כאלו, כדי לחלק אותם בתום ה-30 למשפחה והחברים. "הוצאנו 150 יחידות, ומאוחר יותר הציע חבר אחר שנעלה את זה גם כספר דיגיטלי", היא מספרת, "היום יש לו למעלה מאלפיים הורדות".

"זה תפס תאוצה וגרם להרבה אנשים להבין שאפשר גם להיות לוחם גיבור וגם לשלוח לאמא שלך שירים", היא מסבירה, "אני שומעת פתאום על חיילים שהתחילו לשלוח שירים להורים שלהם, או על אנשים שהתחילו לקרוא לראשונה שירה. זה הביא להרבה תגובות בקרב חברים, אבל גם בקרב אנשים זרים. זה מרגש מאוד".

בין שלל הטקסטים שנמצאים בספרון, יש קטע אחד על מאגר מים. הוא לא נכתב על ידי משורר מפורסם, וגם לא לקוח מתוך ספר. זהו טקסט שכתב יפתח לאמו, בלילה אחרי ניווט. "הטקסט הזה מלווה אותי", משתפת שירה, "הוא מרגש אותי מאוד".

"החונכים מלמדים אותנו להשתמש בעוגנים. לקבוע מראש משהו בשטח שלא תפספס וכך תוכל להתאפס כל פעם שתצטרך הכוונה מחדש. לדוגמה היום, בניווט באזור הושעיה, עוגן טוב היה מאגר מים גבוה. יכולתי לראות אותו מרחוק מאוד, וכך להשתמש בו", כתב יפתח.

"בשעות הרבות שהלכתי לבד השבוע יצא לי להתעמק הלוך ושוב במחשבה שזה בדיוק ככה בחיים. כל אחד צריך, כנראה, איזה מאגר מים ללכת לקראתו. משהו גדול וגבוה, שאתה יודע - לשם אני הולך, לשם אני צריך להגיע. גם כשתתברבר, תאבד את דרכך, תהיה חסר אונים ואבוד - תרים את הראש, תראה את המאגר, ופשוט תתחיל ללכת לקראתו. כי מה הם החיים אם לא ניווט אחד ארוך, מלא בהתברברויות".

״שלושה ספרים שאני חייב שתקראי״. התכתבות בין שירה ליפתח

לקראת השחרור של יפתח החליטה שירה להכין לו כרך ב'. "לקחתי את כל השירים ששלחנו זה לזו מאז סיום בה"ד 1 והתחלתי להכין אותו. לקראת סוף השירות ההרגל נשחק, הוא כבר נשאר הרבה פחות שבתות - ולא היו מספיק שירים לספר שלם. אז בתקופה האחרונה התחלתי לפוצץ אותו בשירים", היא צוחקת, "הוא לא הבין, והיה אומר לי 'אמא מה נהיה? פתאום גם באמצע השבוע את שולחת שירים?' צחקתי ואמרתי לו שישלח לי גם. פתאום הייתה לנו התפרצות שירה כזו".

את הספר החדש יפתח לא זכה לראות, אבל שירה מקווה להוציא גם אותו. "מאז שהוצאנו את הספרון הראשון לציבור אני מקבלת מאות שירים מחברים, מחיילים שלו, מאנשים זרים", היא מספרת, "כל שיר כזה נותן לי תקווה".

'הספריה'

"הייתה ליפתח שפה מדהימה. הוא היה בן-אדם עם המון ערך למילה הכתובה", מספרת שירה, "תמיד היה לו ספר בתיק. גם כשהוא היה יוצא לשבועות מאוד קשים בצבא הוא היה לוקח איתו ספר. זה תמיד הדהים אותי איך גם כשחברים שלו לצוות לא מצאו זמן להתקלח - הוא היה מוצא זמן לקרוא".

בין כל הכרכים על המדף שלו, היו כמה שיפתח אהב במיוחד: "יש ספרים שממש השפיעו לו על החיים. הוא היה קורא אותם שוב ושוב, מצטט אותם בהודעות לחברים ומשפחה ומכריח אנשים מסביבו לקרוא אותם גם. הוא היה קצת מיסיונר קריאה", היא צוחקת, "הספרים נתנו לו מקום מאוד אסקפיסטי מצד אחד, ומאוד ממלא ומעורר השראה מצד שני".

יומיים אחרי האסון מצאו 4 ההורים, 4 האחיות והאח שהותיר מאחור, את הטלפון של יפתח. "החלטנו לא להסתכל בהתכתבויות שלו, אבל להסתכל בפתקים", מציינת שירה, "מצאנו 800 פתקים של מחשבות, ברכות והגיגים. הכול מסודר בתוך תיקיות לפי שנים - אוצר של ממש". לאחת מהתיקיות האלו הוא קרא 'הספריה', ובה נמצאים 77 פתקים עם משפטים שאהב מספרים. כל פתק שייך לספר אחר, ובתוכו הכול כתוב בסדר מופתי.

'הספריה'

ובין כל אותם מאות הפתקים בטלפון של יפתח, יש משפט אחד שהוא בחר לכתוב לעצמו, משפט מפו הדוב: "איזה מזל שיש לי מישהו שכל כך קשה לי להיפרד ממנו לשלום". ובתוך האסון הנורא הזה, נמצאת משפחה שבחרה באופטימיות. בזיכרון הרגעים השמחים עם הבן שכל כך אהבו. בהנצחת האיש שהיה והדברים שכל כך אהב - ובמזל שהיה להם מישהו שכל כך קשה להיפרד ממנו לשלום.

הספרים האהובים על יפתח: 

משאלה אחת ימינה, אשכול נבו. 

שתיים דובים, מאיר שלו.

חיים קטנים, האניה ינגיהארה.

סטונר, ג'ון ויליאמס. 

לילה אחד מרקוביץ', איילת גונדר-גושן.