"בלוויה שלי - אני רוצה שתפריחו בלונים צבעוניים"

כמה חודשים לפני שנהרג, החליט  סמ"ר יעקב (קובי) נעים ז"ל לסדר את החדר שלו מחדש. "עזרנו לו להוציא שולחן ונפלה ממנו מעטפה. הוא טען שזאת הייתה הצוואה שלו, בה היו את הדרישות לקיום הלוויה של עצמו", משחזרת אחותו לימור. קובי נפל ב-2003 יחד עם שניים מחייליו, רב"ט ברר רונלד ז"ל ורב"ט ביתן אסף ז"ל, כשסיירו ממוצב תל זיף לכיוון צומת הכבשים בין יטא לחברון.

"לא מצאנו את הצוואה אחרי מותו, היא נעלמה", מודה לימור, "אבל - הוא אמר אותה בעל פה":

הדרישה הראשונה של קובי הייתה שארבעה שירים יתנגנו בהלוויה. הראשון, My Way של פרנק סינטרה. השני, Perfect day של לו ריד. השלישי, "אין אני" של שוטי הנבואה, ואחרון: Always Look on the Bright Side of Life, מהסצנה האחרונה בסרט 'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייטון.

לימור זוכרת שהשניים בחרו יחד את השירים, אך לפני הכול מבהירה שלא מדובר בנבואה למוות או בהומור שחור במיוחד, אלא דיון היפוטתי-אמיתי שערכו כמה שנים לפני האסון. "זה היה בשנות ה-2000, היו המון פיגועים. אוטובוסים מתפוצצים", היא מזכירה, "היינו בתוך הדבר הזה באי ודאות. ועם אבא נכה צה"ל וסבתא שורדת שואה שאיבדה את כל המשפחה, אנחנו יודעים איך החיים מתגלגלים וכמה שהם מלאים בסיכונים, אז דיברנו על זה וצחקנו".

קובי לא כתב שירים, או הסתכל על הכתיבה כתוצר אומנותי בהכרח, מסבירה לימור: "לקרובים הוא לא חתם ב'יעקב נעים', אלא כתב 'יעקב אבינו', ומאז שהתגייס הוא גם דאג להסתובב עם מצלמה, שתמיד הייתה איתו בכיס. הוא השאיר המון חומר. מלאי של תמונות של עצמו בכל מיני פוזות ובכל מיני גילים. זה מסודר על המגנטים במקרר - בדיוק כמו שהוא שם אותם".

את הדרישה השנייה לקח קובי כהשראה מהתרבות האמריקאית בהלוויות: "שכולם יבואו מחויטים". ואכן, המשתתפים הגיעו בלבוש רשמי, כפי שהתבקש מהם.

"הוא היה בן אדם רגיל. טוב, רע. חיובי, שלילי", היא מתארת, "גם כשיש נפילות וקושי, הוא לקח אוויר והפיק מזה את הטוב ביותר, והוא ניסה להנחיל את זה גם לחיילים שלו". כשהציעו לו לצאת לקצונה, קובי סחב איתו את ההתלבטות לתקופה ארוכה, אך בסוף השיב בשלילה. "הוא חשש שזה ירחיק אותו מהחיילים שלו. תמיד כשהגיעו טירונים, אמר להם שהוא ה'אבא והאמא שלהם עכשיו', ובאמת היה כך בשבילם".

למעשה, היה משפט אחד שחזר עליו בפני חייליו, כשעלתה השאלה הגדולה: בשביל מה אנחנו עושים את זה, למה אנחנו לוחמים? ותשובתו: "המדינה שאתם שומרים עליה, היא איפה שאתם טיילתם, איפה שאתם דרכתם", היא מצטטת, "כלומר, אתם שומרים על המדינה בשביל עצמכם".

הדרישה השלישית במעטפה שנחתמה בשעווה אדומה ואבדה, הייתה שבלונים צבעוניים יהיו תלויים בלוויה. 

"התפשרנו בסוף על בלונים לבנים. כי זה היה קשה לכמה", לימור מספרת. ובסופו של הטקס, הם שוחררו לשמיים. 

"מאז שקובי מת, שעה אחרי שמסתיימים הטקסים בערב יום הזיכרון, דלת הבית שלנו נפתחת ואנשים באים. חלקם מכרים, חלקם זרים, מכל הגילים ומכל הארץ", היא משתפת, "זה ערב של שירה ושיח, אבל לא מדברים בו רק עליו. לפעמים על קרבות עבר של לוחמים ולפעמים על האנשים עצמם".

"שכבת הגיל שלו כבר יודעת שזה יום שהוא קבוע, לא משנה באיזה תאריך זה נופל - אתה יודע שאת ערב יום הזיכרון עושים אצל משפחת נעים". ואפילו במהלך מגפת הקורונה, המשפחה קיימה את הערב דרך זום. "היו כמה שהתחברו מגרמניה אפילו, ניגנו מרחוק".

"בזכות הערבים האלו, הכרנו אנשים חדשים שממש נכנסו למשפחה", אומרת לימור בחיוך מהול בגעגוע, "גם אחרי שנהרג, קובי ממשיך לחפש, למצוא ולחבר בין חברי נפש חדשים".