"20 הדקות הטובות בחיי"

השעה היא 06:36, וחיילי מוצב יפתח רצים למיגונית כשהאזעקות רועשות סביבם. סגן יואב מלייב ז"ל, שרק שלושה חודשים לפני כן החל את תפקידו כסגן קשר"ג 77, הוא הקצין התורן של כיתת הכוננות באותה השבת. יואב מבין שלא מדובר במתקפה שגרתית, ושעליו למהר לש"ג - שם, כבר נמצאים המחבלים.

הוא מבקש מחיילים חמושים שישארו בפתח המיגונית, מפציר בהם לשמור על חיי אלו שבפנים ולא לבוא בעקבותיו, ויחד עם חמישה לוחמים נוספים מזנק לשער הבסיס. בגבורה ואומץ הם נלחמים במשך שעה ארוכה בקרבות פנים מול פנים, עושים כל שביכולתם כדי לעכב ולסכל את החדירה. 

מולם יותר מעשרה מחבלים מצוידים באמל"ח וציוד רב - מקיפים אותם משלושה כיוונים. יואב נפצע אנושות. את הקרב הזה רק חייל אחד שורד.

"חושב עליך ואחשוב כל המסע"

מהרגע שיואב נפגע ועד שהוא מאבד את ההכרה, עוברות כמה דקות בלבד. ובדקות הספורות האלו הוא בוחר להוציא מכיס המדים פנקס. בכתב חלש ומרוח הוא כותב: "20 הדקות הטובות בחיי. עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך".

מצידו השני של הדף הוא כותב "צד שני", כמעין הוראה להפוך אותו. הכול כמו תוכנית מחושבת שנעשית בשארית כוחותיו: להוציא פנקס ועט, לבחור ולכתוב את המילים הנכונות, להפוך את הדף ולכתוב הוראה בצד השני, לסגור את הפנקס ולהחזיר אותו לכיס המדים, כדי שלא ילך לאיבוד והמשפחה תוכל למצוא אותו. 

שלושה שבועות אחרי שנפל יואב, נמסרו חפציו להוריו, מאיה ואלכס. "את הפנקס שבו היה הפתק הוא קיבל בטירונות", מספרת אמו, "זה פנקס של מסלול קשר"גים, מלא עד אפס מקום, שהיה תמיד בכיס שלו. לא היה בו עוד מקום לכתוב, אבל הוא המשיך להסתובב איתו כי הוא היה סנטימנטלי עבורו, זה היה כמו הפק"ל שלו".

"הסתכלנו בו, אבל לא ראינו את הפתק", היא נזכרת, "אחרי כמה ימים הילדים ועינב, בת הזוג שלו, ביקשו גם הם לראות אותו. ואז פתאום אלכס שם לב שבגב הדף הראשון של הפנקס כתוב משהו בכתב חלש ומרוח".

הפתק לא מוקדש לאף אחד. לא כתוב שם של אחד מקרוביו ואין אפילו פנייה למגדר. ברגע הראשון, חשבו ההורים שהוא כתב את זה לעינב. "זה תואם לגיל ולסיטואציה", מסביר האב, "אבל אחר כך אמרתי לעצמי שאולי בכוונה הוא לא הקדיש את הפתק לאף אחד". 

"יואב היה מאוד מדויק", מוסיפה מאיה, "במסלול ירדו עליו הרבה פעמים שהוא לא מדבר הרבה, אז הוא היה אומר שהוא מדבר רק כשיש לו מה להוסיף. 'אם אין לי מה להוסיף אז אין לי מה להגיד, אין לזה ערך'. כשיואב אמר משהו, זה היה תמיד קצר וקולע. הכול במילים פשוטות". 

"אני מאמין שמה שהיה חשוב ליואב להעביר זה את שני המשפטים הראשונים", משוכנע אלכס, "מעין 'תדעו, מי  שיקרא את זה - עשרים הדקות הטובות בחיים שלי היו אלה'. אני חושב שלא סתם הוא בחר לכתוב את הרגע הקשה הזה בצורה כל כך פשוטה. הוא לא כתב 'אני מדמם', לא 'אני סובל'. הוא כתב 'נפצעתי', ואת הסיטואציה: 'זחלנו, יש מטח'".

"וגם הבחירה לא לכתוב אבא, אמא, עינב או טליה היא מודעת בעיניי. הוא כתב הרבה מילים ביחס לכוחות שהיו לו, אז אם היה חשוב לו לכתוב עוד שם אחד הוא היה עושה את זה: עינב, אני אוהב אותך, אבא ואמא, אני חושב עליכם - אבל הוא לא כתב. היה לו כוח. לדעתי הוא בחר בדיוק מה לכתוב ולא השמיט מילה. הוא כתב לכל מי שאוהב אותו. ואהבו אותו הרבה אנשים". 

"מה שהולך איתי זה שזה לא משנה למי הוא כתב את זה. החשוב הוא שיואב הלך מהעולם הזה בחוויה של אהבה ומשמעות", מוסיפה מאיה, "ועשרים הדקות האלה שהוא בוחר לתאר אותן כעשרים הדקות הטובות בחייו, איזה מין ילד כותב דבר כזה?"

כשמאיה ואלכס מצאו את הפתק, הם היו בטוחים שהטלפון הנייד של יואב כנראה לא היה עליו, ולכן הבחירה לכתוב על דף: "הוא היה ילד בן 19, אפילו לא בן 20. הרבה מהחיילים שהיו עליהם טלפונים שלחו הודעות". אבל חודש אחרי שיואב נפל, הם קיבלו גם את הטלפון שלו. "לפי השיחות היוצאות והנכנסות לרופא הגדודי, לחיילים שלחמו איתו, לקצין האג"ם ולחמ"ל הבנו שהטלפון היה איתו, אבל יואב לא כתב ולא הקליט הודעה - הוא בחר להוציא את הפנקס ולכתוב בו פתק".

"להסתכל כשקשה"

"בדיעבד אני חושבת כמה מתאים לו לכתוב את הפתק הזה", משתפת מאיה, "זה מתחבר לפתק נוסף שמצאנו בתוך הפנקס. זה דף שהוא קרע ורשם עליו נקודות לעצמו. הוא שם אותו בכיס שבגב הפנקס, בין הכריכה לעטיפה - כך שיוכל לשלוף את זה בקלות, וקרא לפתק 'להסתכל כשקשה'".

וכך הוא כתב: "ראש מורם. להוות דוגמה. להיות הכי טוב. לחתור למגע. להתאפס וסוויץ׳ במוח. לטרוף בראבק". 

"ראיתי את הפנקס הזה מאות פעמים", מעידה מאיה, "הייתי מוציאה אותו מהמדים כדי לכבס ומחזירה, אבל אף פעם לא שמתי לב לפתק הזה. ואני מניחה שהוא היה שם עוד מהטירונות".

"דברים לא באו ליואב בקלות, הוא היה צריך להתאמץ בשבילם - גם במסלול וגם בחיים", מספר אלכס על בנו, שבשל בעיה רפואית לא היה חייב להתגייס לקרבי, אך בחר שכן: "שום דבר לא היה לו מובן מאליו, אז הוא רשם לעצמו את התהליך שהוא צריך לעבור".

"בעינינו זה מדהים - היכולת שלו להיות מודע לעצמו, לצאת מקיפאון לפעולה בשישה צעדים שהוא הכתיב לעצמו", הוא מוסיף, "הוא עבד קשה, בשקט ובצניעות, וסיים את קורס הקצינים כמצטיין למופת. הוא אמר לנו שהוא לא רוצה לקבל הצטיינות כי אז יכריחו אותו להישאר בהדרכה והוא רוצה לרדת לשטח…הוא היה ילד כל כך צנוע".

"איכות האנשים היא זו שמכריעה בקרב"

"יואב הצליח לשלב הרבה דברים. היו בו המון רבדים", מספר אלכס, "היה לו כישרון במוזיקה ובמילים. הוא מאוד אהב לכתוב והיה לו סגנון כתיבה עשיר. הרעיונות שהוא הביע בכתיבה, גם במאמרים או בעבודות שהוא עשה, וגם במסלול - היו כולם בשפה עשירה. היו בכתיבה שלו הרבה רוח ועומק - גם במילים האחרונות שהוא כתב".

ליואב הייתה להקה בה הוא חיבר שירים, ניגן ושר, "באופן קצת אירוני קראו להם 'משקיפי הגדר'", מציין אלכס, "הרבה מהשירים שלו היו מצחיקים ושטותניקיים, אבל יש כאלה שמקבלים היום משמעות מעניינת. בהקשר הנוכחי הכול נהיה מעניין. מילים מקבלות משמעויות שאף אחד לא התכוון אליהן. אחרי שהוא נפל, מצאנו גם שני שירים שלא הכרנו על המחשב שלו".

"שוב אני עצוב, מתגעגע למגע

החם המלטף שמעניק לי אהבה

רק שאני איתה הלב מרגיש שלם,

ואז סוף סוף אני יכול להירדם

דבר אחד בטוח, אותה אני אוהב"

(לישון, יואב מלייב)

ובניגוד מפתיע למילים המרגשות והנוגעות -"היה ביואב המון הומור", מדגישה מאיה, "לא היו רואים את זה מיד, אבל כשהוא הרגיש בנוח הוא היה חושף את הצד ההומוריסטי".

"הוא היה אדם של אנשים", היא מוסיפה, "גם חיילים שלו דיברו על זה הרבה. הוא ראה קודם כל את האדם ורק אחר כך את המסביב. אחרי שיואב נפל מצאנו מסמך שלו מבה"ד 1 על מה זה להיות מפקד, ואיך אתה צריך לראות את האנשים שלך".

"התפיסה הפיקודית שלי גובשה כבר בטרם גיוסי. היא מושתתת על הערכים עליהם גדלתי בבית ועליהם חונכתי", כתב אז יואב, "הדבר החשוב ביותר הוא האנשים, מנהיג הוא אינו מנהיג ללא אנשיו. ללא אנשיו המנהיג לא יכול להצליח בשום משימה, איכות האנשים היא זו שמכריעה בקרב".

"יואב היה עושה דברים בשקט ובענווה", מדגיש האב, "המג"ד שלו שאל אותו פעם בפגישה איך הוא מאפיין את תפקיד סגן קצין הקשר בגדוד, ובמילים קצרות ויפות הוא תיאר: 'זה מישהו שנמצא בכל מקום, בכל זמן, מבלי שאף אחד ירגיש או יראה אותו'".

קצין וג'נטלמן

ביום ההולדת של יואב, מספר שבועות אחרי מותו, הכינה בת זוגו עינב שלושה צמידים - לאלכס, למאיה ולה. על כל אחד מהם היה חרוט המשפט: 'יואב מלייב - קצין וג'נטלמן'.

"יום אחרי האסון הגיעו אלינו קצינת הנפגעים וסא"ל מחיל השריון שלא הכיר את יואב, כי כולם היו בלחימה", נזכרת מאיה, "הקצין הסביר לנו מה קרה, ואמר: 'אני רוצה להגיד לכם שאני לא הכרתי את הבן שלכם, אבל ממה ששמעתי ברור לי שהוא היה קצין וג'נטלמן'".

"המשפט הזה נתפס אצלנו", מודה אלכס, "יואב ושאר החיילים שקפצו ביחד איתו לש"ג לא חשבו שהם ישרדו את התופת הזאת, אבל בכל זאת הם נלחמו ולא נסוגו מהשער עד שנגמרו להם הכוחות והתחמושת. יואב לא יכול היה בתפיסת העולם שלו להשאיר אף אחד בשער - ומשם הגיע הג'נטלמן".

מאז, כבר הפכו הצמידים למיזם לזכרו, כשבצידם הפנימי מופיע המשפט, ובצד החיצוני ניתן לבחור אחד מששת ההיגדים של יואב - חרוט בכתב ידו.

"החלטנו לאפשר למשפטים שלו ולדברים שהוא כתב להדהד ולהעניק השראה לאחרים", מסבירה מאיה, "אנשים מוצאים המון משמעות בשישה משפטים האלו ובפתק שלו".

ואכן, מאז לכתו, פועלים קרוביו של יואב ללא הפסקה כדי להנציח אותו. על בסיס כתביו הוסיפו בבה"ד 7 מור"ק בשם 'דמות המפקד', סבתו מרים שיוצרת מארזי לימוד עברית לילדים בתפוצות באתר 'תלעם', יצרה פרויקט חינוכי לזכרו דרך סיפור הקרב במוצב יפתח ודמותו של יואב, ואביו יזם מפגשי כתיבה ושירה שנערכו לזכרו.

באחד מאותם מפגשי שירה כתב אלכס: "כל כך הרבה פעמים שמעתי את הצמד - "אין מילים". ואתמול מתוך הריק והאין האפל נצצו מקרוב ומרחוק אותיות ומילים שקירבו במעט את הקרעים. גדלות הנפש שלכם ואצילות הנפש של יואב התחברו לתוך הנפש המדממת שלי".

באותו היום הנורא, המחבלים לא כובשים את יפתח - הם נשארים מסביב בעמדות שולטות ויורים על הבסיס מבחוץ. עשרות החיילים שהיו בתוך הבסיס באותו הבוקר ניצלים בזכות ההגנה של החיילים בשער. 

בבקשה אחרי לכתי

תדעו שזחלנו

כדי שתקומו

שהגענו עד פה

בכדי שתמשיכו

שנסענו עלינו

כדי שתלכו

שעלינו

ועלינו

והגענו

בבקשה תהיו

(אחרי לכתי, אלכס מלייב)

יואב מלייב ז"ל הותיר אחריו זוג הורים, שני אחים, אחות, בת זוג, מוצב אחד שלא נכבש, וחיילים רבים - שחייהם ניצלו.