להלוויה של גלעד הגיע שורד שואה בן 96. הסיפור מאחורי החברות יוצאת הדופן

בנובמבר האחרון הגיעו קרוביו של רס"ר (במיל') גלעד אלמליח ז"ל למקום מנוחתו בהר הרצל, לחלוק כבוד אחרון במלוא 30 ימים לתאריך בו נפל בקרב בלבנון. בין האבלים עמד גם אדם מבוגר, שעון על מקל ההליכה, והתכופף לעבר הקבר של חברו הטוב: "שמתי פרח, שמתי אבן קטנה - ולא האמנתי. עד היום אני לא מאמין".

צילום: אור אפרים, רומן לירנר וטל פטיטו | עריכת וידאו: דנה למקה | עריכת תוכן: גל מי טל, אור אפרים ואביגיל ארליך

במשך ארבע שנים גלעד היה מתייצב בביתו של ולדימיר לינדר מדי שבוע. את שורד השואה בן ה-96 הוא הכיר דרך תוכנית התנדבות לסטודנטים, ומאז הפכו השניים לבלתי נפרדים. "היינו מגיעים לכאן עם הילדים בכל חג, רק בחנוכה האחרון הם הדליקו יחד חנוכייה", נזכרת שיר אלמליח, אלמנתו של גלעד, כשהיא נכנסת לדירה הצנועה בירושלים. לראשונה, היא נדרשת לעשות זאת לבדה.

"אפילו במילואים, כשהוא היה חוזר משבועות ארוכים בגבול הצפון, הוא היה אומר לי 'קודם כל בואי נבין מתי אני יכול ללכת לולדימיר'", היא משתפת, "לגלעד היה חשוב שלא יחסר לו דבר. אם הוא רק היה צריך עזרה עם הטלפון או המחשב, שיחה אחת הייתה מקפיצה אותו מיד. הוא יכול היה לשבת ולהקשיב לסיפוריו במשך שעות".

"ולדימיר הגיע גם לברית של הבן הקטן שלנו", היא ממשיכה ומחווה בראשה לעבר התינוק שמביט בי בסקרנות מתוך העגלה. "החמוד הזה", נאנח ולדימיר בכאב, "הוא כבר לא יראה את האבא". 

"גייסו אותנו, הילדים, לשמור על העיר"

"תמיד כשמדברים על דברים קשים הוא צוחק", מסבירה שיר כשהיא מערסלת את בנה העליז. ואכן, גם כשולדימיר מתחיל ומשחזר את השנים הקשות שעברו עליו בילדותו, יונתן התינוק מפזר חיוכים לכל עבר, לא מבין דבר מהמתרחש.

"נולדתי בשנת 1929 בעיר לנינגרד שבברית המועצות", חוזר שורד השואה בדמיונו לנוף ילדותו. "זו הייתה עיר יפהפייה, היו בה האוניברסיטאות ומוסדות התרבות הנחשבים ביותר, אך עוד לפני המלחמה היא הייתה נתונה לשלטון הרודני של סטאלין. התושבים חשבו שהגרמנים יגיעו לשחרר אותנו ממנו, לכן, היו משתפי פעולה רבים שמסרו מודיעין לנאצים על מיקום הנקודות האסטרטגיות בעיר, מחסני התחמושת ומאגרי המזון".

תיעוד מהמצור בלנינגרד | צילום: בוריס פ. קודויארוב

"אני הייתי בסך הכול בן 12 כשפרצה המלחמה", הוא ממשיך באותה נשימה, "גייסו אותנו, את הילדים, לשמור על העיר. הציבו אותנו על הגגות של אותם מוסדות מפוארים, חמושים במלקחיים. כשהנאצים היו זורקים את הפצצות, נדרשנו לתפוס אותם ולהכניס אותם למיכל מלא בחול או במים. מי שלא הספיק לתפוס את הפצצה נדרש לחבוט בה, כך שתיפול אל הרחוב. את הדלתות היו נועלים מאחורינו, כדי שלא ננסה לברוח, כך שמי שהחטיא - עדיף היה לו לקפוץ מהגג".

החודשים חלפו, והנאצים שרפו את כלל מאגרי המזון בעיר, והטילו עליה מצור. "תוך שבועות נעלמו כל חיות הבית מהרחובות, ואחריהן - גם העכברים", הוא נזכר בכאב, "בהתחלה היינו מתחבאים מהפצצות הנאצים במרתפים, לצד קרשי העץ להסקה. בשלב הזה הרעב היה כה קיצוני, עד שאנשים הפסיקו להסתתר, העדיפו למות בפיצוץ מאשר לסבול עוד יום אחד ברעב הקשה".

"אני הייתי אוכל כפפות וסוליות של נעליים, שהיו עשויות מעור - הכול, כדי להצליח לשרוד", הוא מספר, ועוצר כדי להצביע על הטפט שמאחוריו, "טפטים כאלה היו לנו גם בלנינגרד. היום הם כבר מודבקים באופן סינתטי, אבל אז, הדבק שבו השתמשו כדי להצמיד אותם לקירות היה מבוסס על קמח או תפוחי אדמה. היינו מקלפים אותם וניזונים ממעט הדבק שעוד נשאר. למרות הזיכרון הקשה הזה, כשעברתי לבית שלי כאן בירושלים, הדבקתי גם אני טפט על הקיר".

כשהיה בן 15, הוסר המצור, וולדימיר מצא את עצמו לבד. "עד היום אני זוכר את תאריך הפטירה של הוריי ושל אחיי. כולם הלכו, אני היחיד שנשארתי בחיים", הוא מצהיר בצער, "המלחמה אומנם קצת נשכחה והתרחקה עם השנים, אך המצור - לא יישכח ולא יירחק".

"על איש כזה אני לא יכול לדבר בישיבה"

לארץ ישראל הוא עלה בשנת 1965, אז, בחר להשתקע עם אשתו סופיה בירושלים: "בלנינגרד אפילו לא ידעתי שקיימת שפה עברית - אמא שלי הייתה מדברת יידיש. אני עצמי לא יודע יידיש, אבל במשך שנים הייתי מסתובב בשכונת מאה שערים, שומע יידיש, וזוכר אותה".

כשהגיע לגיל 90, לאחר שאשתו נפטרה ובניו עברו לגור בחו"ל, מצא את עצמו ולדימיר לבדו בשנית. "הבנתי שהגיע הזמן לחפש עזרה", הוא מדגיש, "אז פניתי למנהלת המחלקה בבית החולים שבו עבדתי כטכנאי מעבדה, והיא שלחה אליי את גלעד".

כשאנחנו מתחילים לדבר על גלעד, ולדימיר מתעקש לקום מהכורסא. "על איש כזה אני לא יכול לדבר בישיבה", הוא מבהיר, בעודו אוחז במקל ההליכה, "אם מכבדים בן אדם, במיוחד אחד כזה, כמו גלעד, מדברים בעמידה".

"הוא היה כל כך צנוע, כל כך מסור, כל כך מוכשר, אין מספיק מילים כדי לתאר את האיש הזה", הוא ממשיך ומדבר בשבחיו של חברו הטוב, "אני זוכר את המפגש האחרון שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה שנשארתי מודאג כשהוא יצא. הייתה לי איזושהי תקלה במחשב והוא לימד אותי איך לפתור את הבעיה, עוקב צעד צעד ומוודא שאני מסתדר. אבל אני ראיתי אותו, בודק את הטלפון שלו שוב ושוב. הוא כנראה חשב על החברים שלו, דאג להם. בפעם הזאת, ראיתי גלעד קצת שונה".

לזכור ולא לשכוח

לאחר שחזר מאותו הביקור אצל ולדימיר, יצא גלעד לשדה הקרב בלבנון, וממנו - לא שב. "ולדימיר היה מתקשר אליי מדי פעם בימי שישי, לשאול אם שמעתי מגלעד ולוודא שהכול בסדר", נזכרת שיר, "בשישי האחרון, לפני האירוע, דיברנו בטלפון והסברתי לו שגלעד בלבנון וייתקשר אליו ברגע שייצא. ואז ביום שבת בצהריים…"

"קרה אסון", משלים אותה ולדימיר. את הבשורה האיומה קיבל שורד השואה מהעובדת הסוציאלית שהפגישה בינו לבין גלעד. "עד היום אני יושב בכל יום שישי ומחכה לדפיקה שלו בדלת, אני לא מאמין", הוא משתף, "לא אשכח אותו בחיים".

"כמה שגלעד עזר לולדימיר, זה לא משתווה למה שולדימיר נתן לנו כבית", מצהירה שיר בהתרגשות ואוחזת בידו של שורד השואה, "זו זכות ענקית שולדימיר חלק מהמשפחה שלנו".

"לגלעד תמיד הייתה אהבה מיוחדת לאנשים מבוגרים ולניצולי שואה בפרט", מדגישה שיר, "היה לו חשוב לזכור ולא לשכוח, את האנשים הגיבורים והחזקים ששרדו, שלא ויתרו. הייתה לו אמונה שאנחנו חלק מדברים גדולים מאיתנו. לצערי, גם הוא הפך לגיבור כזה". 

גם כשאנחנו נפרדים, הסיפור של ולדימיר וגלעד ממשיך ללוות אותי. האחד, שרד את התופת לבדו, עלה לארץ, הקים משפחה ומנציח את זכר הנספים גם היום לאחר יותר מ-80 שנים. השני, הקדיש את חייו לעזרה ודאגה לחלש, השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים ויצא לקרב, ונפל בהגנה על המדינה שכל כך אהב.