"אני מסתכל לפצוע בעיניים ואומר: 'אם אני רגוע - גם אתה צריך להיות'"

עם תיק מלא בציוד על הגב, ותגיות בלויות על הכתף - הם נלחמים באומץ בקרבות העזים. ברגע של היתקלות, בזמן שהכוח ממוקד בחיסול מחבלים - המשימה שלהם היא להציל חיים. ארבעה חודשים אל תוך הלחימה, יצאנו לפגוש 3 אנשי רפואה בשטח, ולשמוע איך נראית המציאות מהעיניים שלהם

07.02.24
גל מי טל, מערכת את"צ

"רגע אחד אנחנו נוסעים בנמ"ר כרגיל, וברגע הבא - בום, פיצוץ ענק", כך גולל בפני רב"ט ישי, חובש קרבי בגדוד 51, זיכרון מהיתקלות שחווה בשג'עייה.

"שני טילי RPG פגעו בכלי, והחובש שאיתי ואני מוצאים את עצמנו בחושך מוחלט. אנחנו לא רואים כלום והאוזניים מצפצפות, אבל קולטים תוך רגע שהלוחם שישב לידנו נפגע. הוא מצליח לדבר ונמצא בהכרה מלאה, אבל בשלב הזה אף אחד מאיתנו לא מבין עד הסוף באיזה מצב אנחנו נמצאים".

רב"ט ישי (ימין) ורב"ט נדב (שמאל)

רב"ט ישי הורה לכולם לזוז הצידה, כדי שתהיה לו גישה לפצוע בתוך הרכב הצפוף. הוא גישש באפלה, חיפש אחר הדימום, ותיקשר בצעקות עם החובש שלצידו. ברגע שהצליח לחבוש את הפצע, הם התחילו בנסיעה למגנן - ומשם פונה הלוחם לבית החולים.

"בסיטואציה כזאת אתה עובד על אוטומט. עושה מה שאפשר", הוא מסביר, "בתור חובשים אנחנו כל הזמן בונים מקרים ותגובות. כשתירגלנו טיפול בתוך נמ"ר חשבתי שזה לא יהיה אפשרי ברגע האמת, והנה בסוף זה קרה". את דבריו של רב"ט ישי מחזק רב"ט נדב, חברו וחובש באותו הגדוד: "המציאות בשטח מתעלה על כל דמיון".

השניים מכירים מהבית, חברים מבית-אל הצפונית. הם התגייסו לגולני ויצאו יחד לקורס חובשים קרביים בבה"ד 10. שבועיים בלבד לפני סיום ההכשרה - פרצה המלחמה. "נכנסנו לרצועה בשבועות הראשונים לתמרון הקרקעי, ובסבב הראשון אפילו היינו יחד באותה חוליה רפואית", הם מספרים.

"להיות חובש קרבי אומר להיות לוחם לכל דבר ועניין. אתה צריך להישאר כל הזמן מוכן, לא רק עם היד על ההדק, אלא לשים לב גם מה קורה לאנשים סביבך. זה תפקיד מאתגר וחשוב", מבהירים השניים, "בהיתקלות, כולם מסביבך עסוקים בלהשמיד את המחבל - ואתה מתמקד בהצלת חיים".

כחלק מהכוחות המתמרנים, פרוסים החובשים ב-3 מקומות עיקריים. הם חוברים למחלקות ולפלוגות, נכונים לתת טיפול ראשוני ברגע ההיתקלות, מאספים מאחור כחלק מהחוליה הרפואית, או לוקחים חלק במחלקת התאג"ד.

הם עובדים באופן צמוד עם המטפלים הבכירים, הרופאים והפרמדיקים הצבאיים. "החובשים הם העיניים שלנו בכל מקום", מצהיר סמ"ר (במיל') מיקי, פרמדיק בגדוד 53 שבחטיבה 188, "הם אלו שמנהלים את האירוע כדי שנוכל להתעסק בטיפול. אנחנו עוברים הכול ביחד ופועלים בשיתוף פעולה כל הזמן. זה מאוד מנחם שיש מישהו כזה איתך".


סמ"ר (במיל') מיקי

בחודשיים האחרונים למסלולם, גם הפרמדיקים הצבאיים עוברים הכשרה מיוחדת ללוחמה. "כשמתנהל קרב נדרש מאיתנו כל מה שנדרש מלוחם בקצה", הוא מעיד, "אתה לומד קודם כל להחזיר אש ולהסיר את האיום - ורק אז לטפל".

והמשפט הזה מבוסס על מקרה שקרה לו לא מזמן: "היינו במשימה וכבשנו את האיתור הראשון. חיפינו על המחלקה השנייה כשהיא החלה באש והתכוננה לפרוץ לבניין סמוך. פתאום השתררה שתיקה, וכשיצרתי קשר עין עם המ"פ הבנתי שמשהו לא טוב קרה".

כשעלה בקשר - גילה שיש פצועים, ורץ ביחד עם הצוות למקום האירוע. "הגעתי אל חייל פצוע עם רסיס בבטן, חיפשתי עוד פציעות, לקחתי מדדים ובדקתי שהכול בסדר", הוא נזכר, "באותו יום הוא היה בבית חולים, ואחרי יום-יומיים כבר שוחרר".

האחריות האדירה שמונחת על כתפיהם של צוותי הרפואה, מלווה אותם פעמים רבות גם בחיי השגרה, אחרי היציאה משדה הקרב: "בתור חובש אני מנסה להריץ תרחישים אפשריים בראש בכל מקום שאני נמצא בו. אני חושב תמיד מה אעשה אם יקרה אירוע כאן ועכשיו, או לאן אזיז את הפצועים במקרה של תאונת דרכים", משתף רב"ט ישי.

"אבל בעיני האתגר הכי גדול בתפקיד הוא לשמור על קור-רוח ולהצליח להשרות ביטחון על המטופלים", הוא מכריז, "ברגע שמישהו נפצע הוא לרוב מדמיין את הנורא מכל. כשאני מטפל בפצועים, אני מסתכל להם בעיניים ואומר להם במילים אלה ממש: 'אם אני רגוע - גם אתה צריך להיות'. שיבינו שאני יודע איך להתנהל בסיטואציה ושהם יהיו בסדר".

שלושתם רואים את התפקיד בצורה קצת אחרת, אבל על דבר אחד הם מסכימים פה אחד - החשיבות שלו: "זאת אולי קלישאה, אבל בשדה הקרב היא מוכיחה את עצמה כנכונה כל פעם מחדש. ברגע שאנחנו עוטים את הכותפות, או מרימים את תיק החובשים - אנחנו שם בשטח בשביל כולם. ובסוף, זו באמת זכות - להילחם ולהציל חיים".