בצה"ל יש כל כך הרבה משפחות מיוחדות. פגשנו 5 מהן

"אני תמיד אומר שיש לי 21 אחים ואחיות - 2 באנגליה ו-19 ברעננה. כשאני צריך תמיכה ועזרה אני תמיד פונה לחברים ולחברות מהגרעין. אל תחשבו שאנחנו לא רבים, אנחנו בדיוק כמו כל האחים, אבל זה בדרך כלל על דברים קטנים ושטותיים, ותמיד מצליחים להתגבר על זה. בתפיסה שלנו זה אנחנו נגד העולם". 

כל אחד עובר דברים אחרים וחלקים שונים של הצבא. אני לדוגמה מש״ק קשרי חוץ, בתפקיד מטה, ולא מכיר את החוויה של שטח ומנ"קים במשך שבועיים. בטירונות היה לנו קשה, לא היו לנו טלפונים אז היה מאתגר לשמור על קשר. היינו יוצאים הביתה בסופ"ש וזה הרגיש כאילו לא נפגשנו חודשים. במלחמה זה מאוד מורגש, בהתחלה רובנו סגרנו שבתות רצופות והתגעגענו זה לזה. 

אנחנו היחידים שמבינים אחד את השני, כולנו נמצאים באותו תהליך - העלייה לארץ והשירות בצה"ל כחיילים בודדים. גם החברים של כל אחד מהצבא, וגם החברים הכי טובים מהארצות שמהן עלינו, לא יכולים להזדהות עם מה שאנחנו מרגישים וחווים ביום יום, כמו שחברי הגרעין יכולים. מן הסתם זה מאוד מקרב בינינו ועל בסיס החוויות המשותפות נבנה הקשר שלנו.

הגרעין לא הופך למשפחה מיד, זה לוקח זמן ודרושה המון עבודה והשקעה בשביל זה. אם אתם עושים את זה נכון, האנשים בגרעין יכולים להיות האנשים שהכי מבינים אותך, תומכים בך והאנשים שיהיו הכי קרובים אליך בעולם.

אנחנו מגיעים הביתה ויש לנו שפה משותפת שאין לרוב הזוגות, אנחנו עוזרים אחד לשני להכיל את הקשיים של העבודה שלנו. אני עברתי הסתגלות מאתגרת לתפקיד חדש, והיו לו את הכלים לתמוך בי כי גם הוא עבר את זה. זה מאחד בינינו ומייחד אותנו משאר זוגות החברים שלנו. 

הצבא הוא תחום מאוד מרכזי בחיינו. אנחנו כן יודעים לעשות את ההפרדה, אבל בסופו של דבר זה הנושא העיקרי ביום יום של שנינו ואנחנו נהנים לדבר עליו.

יוצא לנו לחשוב הרבה על איך החיים שלנו היו נראים אם היינו "בעבודה רגילה". אבל בחרנו בשירות קבע מסיבה מסוימת: אנחנו אוהבים את המסגרת ואת התרומה, גם למדינה וגם לזוגיות שלנו. במלחמה כל הרגשות האלו רק מתעצמים וזה מאוד משמעותי.

הכי חשוב זה להיות שם אחד בשביל השנייה, במיוחד בתקופה הזאת. תשתדלו להתייחס לצבא ככלי חיזוק הזוגיות ולא להפך, ותיהנו מהשפה המשותפת ומהחוויות המדהימות שיש בשירות הקבע.

ברגע שהכרתי את הצוות - הבנתי שאני במקום הנכון, נחשפתי למשפחה, אנחנו תומכים אחד בשני, גם בצבא וגם מעבר. אני בספינת החץ כבר ארבעה חודשים, אנחנו 15 אנשים במחלקה וחברים מאוד טובים, כמו אחים. המלחמה רק מחזקת את תחושת האחווה.

הזמן הכי ארוך שהיינו ביחד בים זה שבועיים וחצי, בלי טלפונים ובלי הסחות דעת. בזמן הזה אנחנו ממש מתגבשים, אני מכיר כל אחד ואחד בצוות לעומק. יצא לי כבר לשבת עם חבר אחר בספינה ולדבר שעות, עד השעות הקטנות של הלילה. אלה דברים שלא יקרו בשום מקום אחר.

גם כשאנחנו בבית יוצא לנו לבלות, כמעט ולא נמאס לנו אחד מהשני. עכשיו במלחמה במיוחד - אני יוצא שבת, מגיע למשפחה בבית ומתגעגע למשפחה בספינה.  

תבואו בראש פתוח, אל תפחדו להכיר אנשים חדשים ולהיעזר אחד בשני. השירות יכול להיות מאתגר, אבל אם תהיו מגובשים, הכול יהיה קטן עליכם.

הכומתה הכתומה תמיד בלטה בבית, ושמענו המון סיפורים על העבודה החשובה של אמא בצבא. מגיל צעיר ראיתי את התשוקה והמסירות שלה לפיקוד העורף ולכן, כשהגיע תורי להתגייס, ידעתי שאני רוצה להיות בחטיבת החילוץ וההדרכה - להמשיך בדרכה של אמא, וגם להיות לוחמת. שנה אחר כך, אחותי הקטנה התגייסה לחטיבה בעקבותינו.

אמא גאה בנו מאוד, היא מזדהה איתנו בכל הקשור לתפקיד וזה מחבר בין שלושתנו. אנחנו חברות ממש טובות, אוזן קשבת אחת לשנייה, גם אם מדובר בשירות ובתפקיד וגם בכללי, וזה הרבה בזכות הצבא. אני מאוד התרגשתי כשאחותי שובצה לחטיבה, מאז שהתגייסנו החברות שלנו התחזקה והעמיקה, ואנחנו עוזרות ותומכות אחת בשנייה.

צה"ל מאוד נוכח אצלנו, בין אם בשיחות בארוחות ערב משפחתיות, ובין אם זה בערכים המובילים בבית. פיקוד העורף מקשר בין כולנו, מרגישים את זה במיוחד בזמן המלחמה - פעם אחת קרה שאמא שלי הוקפצה לבסיס למילואים, אני הגעתי אליו לתרגיל חילוץ, ואחותי הייתה שם בקורס מ"כים. נפגשנו בש"ג - והתרגשנו. 

אני חושבת שצריך לנתב את המסגרת בשביל לגבש את המשפחה, ולחזק את התקשורת בינינו. בתקופות כאלו במיוחד, חשוב לשמור על מורל גבוה גם בבית וגם בסיס - להמשיך לחייך, להרים את הראש ולזכור שהמשפחה תמיד שם.

יש לנו מסורת במשפחה, שבכל שמחת תורה סבא שלי מגיע להתארח אצלנו בבית. מה שקרה הפתיע את כולנו, אבא שלי ואני התעוררנו למציאות הזאת והבנו שאנחנו לא הולכים לבית הכנסת עם סבא השנה. ישבנו והתחלנו לארגן תיק, היה לנו ברור מהרגע הראשון שנתייצב בשנייה שיקראו לנו למילואים. 

במשפחה שלי זה מובן מאליו שמתייצבים ומתנדבים. זו תחושת משמעות עם המון מוטיבציה. להילחם, להיות שם, במיוחד אחרי כל מה שקרה. סבא שלי הוא זה שהוביל את הדרך, כולנו גדלנו על הסיפורים שלו מהלחימה בלח"י ובצה"ל, הוא דאג להחדיר בנו את הרצון לתרום ולהיות חלק מאז שאני זוכר את עצמי.

בכל מקום בו הגענו להתאמן, או בירידה לשטחי הכינוס קיבלתי טלפון מחבר - ״סבא שלך פה בתחנת דלק״, וכל פעם קראנו לו לדבר קצת ולהרים את המורל. פגשנו אותו לפחות ב-3 הזדמנויות שונות, זה הראה לנו שהוא באמת מגיע לכל מקום. התקשרתי אליו גם לפני הכניסה לעזה, הוא חיזק אותי ואת החברים שהיו איתי וראיתי איך כולם מקשיבים לו ומהופנטים. זה מסוג הדברים שפשוט נותנים לך כוח.

מתקשרים אחד לשני כמה שיותר. גם אם יש עוד מיליון אנשים לדבר איתם , קודם כל זה המשפחה. השיחות האלה באמת ממלאות אותנו במוטיבציה וכוחות להמשיך. במשפחה כמו שלי, תחושת האחווה היא עצומה, כשאנחנו בפנים אנחנו נאחזים בידיעה שהבית והעם מאחורינו, וגם כשלא קל אנחנו זוכרים למה אנחנו שם.