סיפורה של הילדה שברחה מאיראן - והפכה לפנים של צה"ל בפרסית

כבר כמעט חודשיים שבמקביל למערכה המתחוללת ברצועה, ישראל נלחמת ללא הפסקה מלחמה נוספת - המלחמה על ההסברה. בזמן שבעולם מתקיימות הפגנות אנטי ישראליות רבות, רבים הופתעו לראות הפגנות תמיכה המוניות בישראל המובלות ע"י מהגרים איראנים באירופה ובארצות הברית.

את שירלי שמסיאן, שמכירה את הציבור האיראני כל כך מקרוב - התמיכה הזו לא מפתיעה בכלל. 

בגיל 12 היא ברחה יחד עם הוריה מאיראן, שם גדלה כל חייה, לאחר שמשמרות המהפכה עצרו אותה על 'מעשה ציוני'. מאז ועד היום היא שומרת אמפתיה אל הציבור שהיא זוכרת - זה שחבוי עמוק מתחת למשטר האכזר העומד בראשות המדינה.

כשזוועות 7 באוקטובר החלו להתגלות - הבינה שירלי שהיא לא יכולה להישאר בבית, שהיא חייבת לעשות משהו. אחרי כמה טלפונים ובירורים, ושלושים שנה אחרי שהשתחררה, היא הצטרפה לתא דוברות פרסית לקהל האיראני במערך דובר צה"ל.

מאז, מדי יום היא עומדת מול המצלמות במדי צה"ל - ופונה אל הלב של אותו הציבור שהיא כל כך מכירה.

להכניס מסרים לאיראן מהדלת האחורית

המשטר האיראני לא תומך בישראל, בלשון המעטה, ולזכות ממנו באמפתיה זה תרחיש פחות הגיוני מאשר שג'יי קיי רולינג לא שיקרה והוגוורטס באמת קיים. לכן, שירלי וחבריה לתא דוברות פרסית החכימו להכניס אל איראן מסרים "מהדלת האחורית", ובעזרת סרטוני הסברה בפרסית להגיע ישירות לטלפונים של האזרחים ולדבר לליבם. 

"התקשורת האיראנית אינה חופשית, ולא תשדר הסברה ישראלית. אבל אנחנו חיים בעידן של רשתות, מה שמאפשר להביא את ההסברה הישראלית לתוך הסלון של האיראנים - בדרך אחרת", מסבירה שירלי. בסרטונים קצרים בפרסית העולים לרשת ומגיעים לחשיפה נרחבת, היא מצליחה לעשות זאת בלי שהמשטר האיראני יצנזר אותה.

וכך קורה הבלתי יאומן - ערוצי טלגרם איראנים משתפים תוכן של צה"ל, זה ששירלי מעלה, ומביאים לנתון המרשים הבא: 80% מהצופים בסרטוני ההסברה שלה הם איראנים. 

"האמא האיראנית ואני, מה אנחנו רוצות? את השלום והטוב - הממשל האיראני הוא זה שמונע את זה"

שירלי לא פועלת בדרכי הפחדה, הרתעה או כוחניות, להפך: היא עושה את הדבר שרבים לא חשבו עליו כשמדובר בהסברה למדינה אויבת - היא מדברת מהלב. היא מוצאת את הדמיון בין שני הצדדים, ויוצרת הזדהות.

"כאמא בעצמי, חשוב לי שאמא באיראן תסתכל עליי ותבין מה עובר עלינו, האמהות הישראליות - תראה מה משותף בינינו", מסבירה שירלי, "אני פונה לנשים שנמצאות שם, שחברותיהן יצאו להפגין נגד המשטר השוביניסטי ונרצחו באכזריות. אני מדברת אל האמא שאיבדה את ילדיה בגלל אלימות המשטר, ומראה לה שגם אצלנו ילדים נהרגו בעקבות טרור".

בהסברה של שירלי היא גם שמה דגש רב על אותו הטרור שציינה, שכן איראן היא מהמדינות הבולטות ביותר בעולם במימון טרור.

"חשוב לי שהעם האיראני ידע לאן הולך הכסף שלו", היא אומרת, "איראן היא מדינה עשירה מאוד עם המון נפט, אבל האזרחים סובלים מעוני קיצוני. המונים מחוסרי בית וילדים שגרים בקרטונים ברחוב. אני מראה להם שהכסף שלהם הולך לטרור נגד ישראל, מדינה שאפילו לא חולקת איתם גבול, ושבכך, במקום להגיע לילדים שלהם, הכסף מבוזבז על מלחמה שהם כאזרחים בכלל לא חלק ממנה".

"זה נגע להם בנקודה - החיילת הזאת אף פעם לא תהיה כלה, והסבא לעולם לא ישיר לה ביום חתונתה"

אחד מתכני ההסברה של שירלי שתפסו הכי הרבה תאוצה בקרב הציבור האיראני, היה סרטון מהלוויה של חיילת ישראלית ממוצא פרסי שנרצחה ב-7.10. בסרטון רואים את סבא שלה שר שיר בפרסית מעל הקבר שלה - שיר שנהוג לשיר באיראן לכלה ביום חתונתה.

"הסרטון הזה שיגע את האינסטגרם האיראני", מספרת שירלי, "זה נגע להם בנקודה רגישה - החיילת הזאת אף פעם לא תהיה כלה, והסבא לעולם לא יזכה לשיר לה את השיר הזה בחתונה".

"פניתי לכמה מהאיראנים שכתבו לנו על הסרטון ושאלתי למה מבין כל הסיפורים על החיילים הישראלים דווקא הסרטון הזה נגע בהם", נזכרת שירלי, "הם ענו: 'אנחנו מדברים באותה שפה, היא כמונו".

"בכל בוקר היינו צריכים לקלל את השטן הגדול - ארה"ב, ואת השטן הקטן - ישראל"

כאמור, האהבה של שירלי לעם האיראני היא מלידה. היא נולדה בטהרן למשפחה יהודית, בתקופה שלפני המהפכה. אך בגיל צעיר מאוד, המדינה שהכירה השתנתה - והשלטון הוחלף בדיקטטורה של אנשי דת קיצוניים.

למרות זאת, שירלי ומשפחתה הצליחו לחיות בשלום באיראן, עד שבגיל 12 השפעות המהפכה באיראן הגיעו גם אל בית הספר שלה. מנהלת בית הספר הוחלפה, ובמקומה הגיעה מוסלמית קיצונית תומכת משטר, שלא אהבה את ישראל - בלשון המעטה.

"היא הכריחה את כולן ללבוש חיג'אב, גם את היהודיות, ובכל בוקר היה לנו מסדר דיגום שבו היינו צריכים לקלל את השטן הגדול - ארה"ב, ואת השטן הקטן - ישראל".

ואז שירלי, ילדה צעירה בת 12 בלבד, יוצאת בהחלטה אמיצה: לסרב. "לא הסכמתי. הייתי ילדה מאוד ציונית ולא ראיתי לנכון לקלל את המדינה שאני כל כך אוהבת. היינו קבוצה של בנות יהודיות, ואמרנו לעצמנו 'מה נעשה?' בפרסית, המילה ל'מוות' היא 'מארג' והמילה ל'עלה' היא 'פארג' - אז החלטנו שנגיד 'עלה ישראל', ולא ישימו לב".

לזמן קצר התוכנית הצליחה, עד שיום אחד הן נתפסו: "ביקשו שנחזור למסדר ונתנצל, ושהפעם אנחנו נתחיל את הקללה והשאר יחזרו אחרינו. אני סירבתי, והמנהלת ניסתה להכריח אותי באלימות. אני לא יודעת מאיפה הגיע האומץ שלי כילדה בת 12, אולי זה כי הייתי נורא עקשנית, אבל פשוט לא הסכמתי".

מאותה נקודה הדברים הידרדרו מהר מאוד. משמרות המהפכה הגיעו לבית הספר, והכניסו את שירלי לניידת כמו פושעת - מול כל תלמידי בית הספר.

"הייתי בבית מעצר, וכשהגיע יום הדין לקחו אותי עם ההורים שלי לשופט", היא נזכרת, "השופטים באיראן הם אנשי דת, ולהיות ציוני שם זו עבירה כל כך מסוכנת - שדינה מוות. השופט שמולו התייצבנו הפתיע אותנו ואמר לנו: 'אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות'. הוא רמז לנו לברוח".

משפחתה של שירלי הייתה עשירה ועמידה מאוד, אך כשההורים שלה הבינו שהבת שלהם בסכנת חיים, הם החליטו להשאיר הכול מאחור - ולברוח. "אבא שלי הזמין לנו טיסה לטורקיה, וסיפר לכולם שאנחנו טסים לחופשה. הוא השאיר את הבית והרכוש שלנו באיראן כדי שלא יבינו שאנחנו בורחים, ומטורקיה ברחנו לישראל".

"במשך שנים הרגשתי צורך להוכיח שאני ישראלית בדיוק כמו כולם"

אך ההגעה לישראל הביאה איתה קשיים רבים. המשפחה שהייתה רגילה לחיים עמידים הגיעה למדינה חדשה בלי כלום, והקליטה בארץ לא הייתה פשוטה.

אומנם שירלי כבר לא הייתה צריכה לקלל את ישראל או להסתיר את הדת שלה, אך לאחר שהאמינה שהגיעה למקום הבטוח ביותר עבורה, היא ניצבה מול משבר זהות שלא דמיינה לעצמה שתפגוש.

"שם הייתי שונה כי הייתי הישראלית, היהודיה, זו שצריכה לפחד, אבל בישראל פתאום הייתי האיראנית. היו עושים חיקויים שלי וצוחקים עליי - וזה שבר אותי הרבה יותר מהמכות שקיבלתי מהמנהלת שלי באיראן. במשך שנים הרגשתי צורך להוכיח שאני ישראלית בדיוק כמו כולם".

אני שואלת אותה איך שירלי בת ה-12 הייתה מגיבה אם הייתה רואה את עצמה היום, מפרסמת תכני הסברה ישראליים במדי צה"ל, והיא עונה: "היא הייתה פשוט גאה. אני גאה בעצמי ובאותה ילדה קטנה שהייתי, על האומץ והעקשנות. כנראה שאם הייתי נכנעת ומסכימה לקלל את ישראל שום דבר לא היה קורה, אבל העובדה שלא בגדתי באמונה שלי - היא משמעותית עבורי יותר מהכול".

רגע לפני סוף הריאיון, היא מוציאה מהתיק פיסת בד ומספרת: "כשסבתא שלי הגיעה לישראל מאיראן היא הביאה איתה דבר אחד - את מטפחת הראש שלה. אני זוכרת כילדה שהיא הייתה שמה אותה כשהייתה מדליקה נרות שבת בטהרן".

"מאז שפרצה המלחמה אני מדליקה נרות, שמה את המטפחת של סבתא שלי ומתפללת לטוב". הסיפור הזה בסוף הראיון הבהיר לי דבר אחד, נדוש ככל שישמע: משטרים יקומו וייפלו, מלחמות יפתחו ויסתיימו, אסונות יקרו - אבל יש בנו, בחברה שלנו, משהו עמוק כל כך, שורשי אפילו, כזה ששום אסון עד היום לא שבר, משהו שעובר בינינו מדור לדור. תמיד יש לנו תקווה.

לאינסטגרם דו"ץ בפרסית לחצו כאן.
לטוויטר דו"ץ בפרסית לחצו כאן.
לטלגרם דו"ץ בפרסית לחצו כאן.