"יש לי זיכרון צילומי, ואני לא זוכר אף אחד מההאמר חוץ מאותך"

יולי 2025, פלוגת הצמ"ה של 401, ג'באליה

גדוד 52 יצא להתקפה בג'באליה, סמ"ר ד', מפקד D9 בפלוגת הצמ"ה, מוביל בדובי את הכוח. "הספקנו להתקדם רק מעט, ופתאום בום - פיצוץ. ענן עשן שחור מקיף אותנו, ומתחילים צפצופים באוזניים - עלינו על מטען".

"אני מנסה להשיג מענה בקשר, אבל אף אחד לא שומע. אחרי כמה דקות מנחים אותי לעצור את ההתקדמות, לבדוק שהכול בסדר, אבל פעלנו כצוות - שני D9 אחד אחרי השני" הוא משחזר, "ראיתי שהכלי השני ממשיך לעבוד, והרגשתי בסדר. מבחינתי, לא הייתה סיבה שאתן לו להמשיך לבד".

הם היו זהירים, כשבראשם ההנחה הרווחת, שבקרבת מטען אחד - יהיה גם השני. "לא עברנו מטר או שניים, ובום חזק נוסף. הפעם זה היה פיצוץ עוצמתי הרבה יותר - מטען שלא משתווה לאחד הראשון. כל הכלי התמלא בעשן שחור".

"מה שהיה בפנים: מכשיר קשר, בקבוקי מים, ציוד - הכול עף באוויר", הוא נזכר לאט, "הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא העיף לנו את הכף מהדובי" , ובשביל להמחיש את החומרה - מדובר בכ-10 טונות של ברזל. "צינורות השמן התפוצצו, הכול התפזר על החלונות, לא ראינו כלום - והדרך היחידה להתקדם הייתה ברוורס". הם זגזגו את דרכם למקום מפלט, חוששים שכעת הם מטרה גלויה, ובקרוב יגיע האיום הבא.

"ואז הגיע נמ"ר הפינוי הגדודי", הוא לוקח נשימה, "אני זוכר שהיה לי צפצוף וטינטון מטורף באוזן ימין. אנשים באים ואומרים לי 'איזה מזל שאתה חי', 'אתה בסדר?', 'איפה נפצעת?' ואני בקושי יודע מה איתי, הכול מעורפל - כדור שלג של לחץ ובלבול שהולך וגדל".

ואז בהאמר הפינוי, הוא פגש את שלומית. "היא שמה 'סטופ' ללחץ שהתגבר אצלי, ממש עצרה אותו", הוא נזכר, "בפעם הראשונה מאז הפיצוץ, נשמתי. רק אז הבנתי שאני חוזר לארץ, שאני בדרך לבית חולים".

הם לא הכירו זה את זו לפני כן. מבחינתה, הוא היה עוד חייל שצריך לטפל בו. אבל שלומית, אחות בפלוגה הכירורגית של 401, מעולם לא הסתפקה בבדיקת הפציעה הפיזית - זו שנראית לעין. 

"אני אחות במיון בית חולים, מילואימניקית, אבל לפני הכול ובעיקר - אמא לחמישה ילדים", היא משתפת מעט על עצמה, "יש לי שני בנים במילואים מתחילת המלחמה, וגם בעלי, ועכשיו ילד נוסף בסדיר בלבנון. אני יודעת מה זה להיות אמא בבית, שדואגת לבן שלה, ששומעת שהוא נפצע ומתפללת שמתייחסים אליו בצורה הכי טובה שאפשר, שמחבקים אותו".

היא נכנסה למילואים אחרי שהבן הבכור שלה נפצע. "זה היה בתחילת המלחמה, הם נקלעו למארב. הכול היה כל כך עצים, סבוך ולא ברור", היא אומרת ופונה לסמ"ר ד', "וממש כמו שאתה אומר, זה לחץ אטומי. מחצית מהכוח שלהם נפצע, וגם הוא איבד חלק מהשמיעה. אבל גם, כמוך, הוא לא מתייחס לזה כפציעה פיזית".

היא אומרת שבמציאות כמו זו, זה בכלל לא משנה מה הפציעה שלך. "עצם החוויה היא קשה. להיות שם, לשמוע את זה, וכשאני מגיעה לטיפול, חשוב לי להתייחס גם לצד הזה, לא רק לפן הפיזי".

לכן מיד לאחר האירוע שחווה בנה, שלומית דאגה ליצור קשר עם החובש שטיפל בו, ולשאול שאלה אחת עם כל כך הרבה משמעויות - 'איך אני יכולה לעזור?'. "המשפחה שלי עברה את המלחמה, ויש לי את האופציה לעזור. הרגשתי שאני חייבת לתת יד, בין אם זה בציוד, הדרכות - כל דבר שיתרום".

וכך היא הגיעה להיות אחות בפלוגה כירורגית, וברגע האמת, היא נתנה ללוחמים את החיבוק האימהי והטיפול המסור שבשבילו היא התגייסה למילואים. כך גם ד' מספר שהרגיש מהרגע הראשון שראה אותה: "אני לא אשכח את הטלפון שהציעה להרים איתו שיחה להורים בבית, או את כוסות המים שדאגה שנקבל. היא הייתה שם איתנו, אבל באמת, לא היה אפשר לפספס כמה שהיה לה אכפת".

בשביל סמ"ר ד' האירוע לא נגמר באותו היום. זמן קצר לאחר מכן הוא חזר להילחם בעזה ובלבנון, ונזכר בו לא מעט. "בין הזמן שיצאתי מהכלי, עד שעליתי לנמ"ר הפינוי, היו 20 דקות שנמחקו לי לגמרי", הוא משתף, "זכרתי רק את ההלם שהייתי בו, עוד לא הבנתי מה קרה. כולם מסביבי אמרו לי שכמעט מתי, חיפשו בכוח פציעה פיזית, משהו שיהיה אפשר לחבוש או לטפל בו - ואיך שראיתי את שלומית, זה היה אחרת".

שלומית רואה בכל חייל שהיא מטפלת בו כמו ילד נוסף. "הם עובדים כל כך קשה בשטח, והלב יוצא אליהם. אני יודעת איך אמא מרגישה בצד השני". מיד ד' חייב להוסיף גם הוא: "גם לנו זה מאוד חסר, אנחנו בעזה מהתקפה להתקפה, שגרה הזויה, וחסר משהו שיקרקע אותך, יחזיר למציאות בבית, למשפחה. וכשהגעת סוף סוף הרגשתי שאני לא לבד".

חודשיים לאחר מכן הם נפגשו שוב, הפעם בעיר עזה. לסמ"ר ד' לא לקח יותר מרגע לזהות את שלומית הולכת בבית המח"ט, ויחד עם עוד חבר הם קראו לה ונתנו חיבוק קל של הערכת תודה. אז, שלומית עוד לא ידעה כמה היא השפיעה על ד', וכמה היא נחרטה במחשבותיו.

"יש לי זיכרון צילומי, ואני לא זוכר אף אחד מההאמר חוץ מאותך", הוא מספר לה, "המפגש ביננו אפילו לא היה טיפול פיזי, והוא גם לא היה ארוך, אבל 15 הדקות האלו נחקקו בי, ושמתי לב אלייך כל פעם שראיתי אותך מאז".

אומנם הרגע הזה נשאר עם ד' לזמן רב אחר כך - אבל שלומית, בתור אחת שפוגשת לא מעט פצועים קשים וחללים, הבינה שעליה לא לזכור שמות ופנים, ולהמשיך להתקדם מאירוע לאירוע. "באותו רגע אני איתם ב-100%, אני לא רואה אף אחד אחר. אבל אחרי - אני פשוט חייבת לעבור הלאה".

"לא דמיינתי שיש מישהו שככה זוכר אותי, שהשפעתי עליו בצורה הזאת", היא אומרת והוא קוטע: "אני זוכר הכול".

היא מחייכת. "אני גאה בך. המשכת להילחם אחרי, וחזרת לעזה ולבנון. זה היה אירוע מורכב, והפציעות לא חייבות להיות חיצוניות בשביל להשאיר חותם", היא אומרת ושואלת אם היא תוכל לתת לו חיבוק. שניהם בצחוק קל נעמדים, ולאחר ששמעו לראשונה את הצד השני, הם נותנים חיבוק רך ומנחם, ויוצאים מהחדר בחיוך.

לכל הכתבות