כל ה-5 היו מהראשונות לפעול בזירה חדשה - וזה מה שיש להן לספר

תהיו בטוחים שביותר משנתיים של לחימה, הן שמעו כבר את כל הכינויים: "חלוצות", "פורצות דרך", "מנפצות תקרות זכוכית". לפעמים זה מחמיא, לעיתים מביך, אבל בעיקר קצת זר. כי כשהן היו שם, סרן ג' בתקיפת הצי הסורי, סגן ה' בתכלול גיחות התדלוק ב'שאגת הארי', סמ"ר נ' וא' בטולכרם, וסגן א' בחציית הליטאני - אף אחת לא הסתובבה עם המחשבה שהיא 'עושה היסטוריה'. כולן פשוט התמקדו בביצוע המשימה שעל הפרק.

סרן ג', חובלת באח"י 'סופה'

מהראשונות לתקוף את הצי הסורי במבצע 'חץ הבשן'

סרן ג', שסיימה קורס חובלים בספטמבר 23', כמעט ולא ידעה 'שגרה' במהלך השירות הצבאי שלה. כחודש לאחר שהפכה לקצינה, כבר הוקפצה ללחימה ונכנסה לרצף מבצעי מסוג שלא הכירה לפני ה-7 באוקטובר.

מאותו יום, השהות בים הפכה כמעט בלי פוסקת: "יוצאים, חוזרים, מטפלים, ומפליגים שוב - כשלא פעם בכלל אין ודאות לגבי מתי חוזרים. הכול תלוי במשימה ובצורך המבצעי". בתקופה שמצטיירת מבחוץ כסוערת, אחד החלקים הקשים ביותר הגיע דווקא בזמנים שבין לבין - כשחייבים לשמור על ריכוז בציפייה לדבר הבא.

במתח הזה, מצאה את תפקידה על הספינה: קצינה ב'צוות התקיפה'. זו שאמורה לקחת משימה כללית, לתרגם אותה לתכנון מדויק, ואז להוציא אותה לפועל יחד עם הצוות, שמלבדה מונה גם מפקד משימה ובקר בסדיר. כך התחילה גם הפעילות שלהם בדצמבר 24', במסגרת 'חץ הבשן' - המבצע בו פתח צה"ל לאחר נפילת משטר אסד בידי המורדים בסוריה. 

"זה היה יום ראשון בבוקר", היא משחזרת, "מפקד הספינה ריכז אותנו והודיע שאנחנו יוצאים לתקיפה במטרה אחת: להשמיד את הצי הסורי. זו הצהרה גדולה, וברגע הראשון זה נשמע לי רחוק, כמעט יומרני. אבל מהרגע שירדה הפקודה, הכול התחיל לרוץ - להחזיר כשירות כדי לצאת לים, ובמקביל לתכנן את התקיפות ולהיערך אליהן. תוך שעות בודדות כבר היינו בדרך".

"קיבלנו מטרה מבצעית ברורה: לתקוף סוללות ויעדי אויב נוספים כדי להכין את השטח לקראת כניסה משלימה של חיל האוויר. היינו חלק משרשרת שלמה, שכל שלב בה תלוי בקודם", היא מתארת, "ברגע שהתקיפות החלו, שיגרנו חימושים בצורה הכי נרחבת שהכרתי. לא האמנו שנשגר כמות כזו בפרק זמן ודחיפות כאלו".

בדיעבד, מבצע 'חץ הבשן' התקדימי הספיק לשנות מציאות תוך ימים בודדים. כשאני שואלת מה בדיוק הייתה התוצאה, ומה ניסו בכלל להשיג, היא מסכמת וחותמת שפתיים: "כל הכלים שהיו מטרה נפגעו וטבעו - זה כל מה שאני יכולה לומר".

ומה שחשוב לה להדגיש, תוך כדי שהיא ממשיכה בפעילות מבצעית במסגרת מבצע 'שאגת הארי', דווקא רחוק מלהיות הסיפור האישי. "תקיפת הצי הסורי, משמעותית ככל שתהיה, היא חלק ממשהו גדול הרבה יותר, מהעשייה של שייטת הסטי"לים כולה. אין ללוחמות והלוחמים האלה תחליף. כל מה שהשגנו ונשיג - הוא בזכותם".

סמ"ר נ' וסמ"ר א', לוחמות בגדוד 'פנתר'

הראשונות לפעול בטולכרם במבצע 'חומת ברזל'

אצל סמ"ר נ' וא', שהיו הלוחמות הראשונות שפעלו באזור טולכרם במבצע 'חומת ברזל' שנפתח בינואר 25', הלחימה הגיעה אחרי חודשים רבים של פעילות מבצעית במקומות שונים, והייתה שונה ממה שהכירו עד אותו הרגע.  הן התגייסו חודש אחרי 7 באוקטובר, לתוך מציאות שבה ההכשרה, הקו, ועשייה נראים אחרת לגמרי. "זה השפיע על ההכשרה, האימון, תפיסת הקו - על הכול", הן אומרות.

וכך, מהר מאוד מצאו עצמן הלוחמות עוברות בין גזרות שונות באיו"ש - בתוך שגרה שכוללת בתוכה שני היבטים במקביל: "יש את הלוחמה השוטפת - סיורים, שמירות, להגן על הגזרה", מסבירה נ', "ויש גם את הפעילויות ההתקפיות - מעצרים ומבצעים, שזה כבר עולם אחר".

ולמרות כל מה שכבר הכירו, טולכרם, הן אומרות - הייתה כבר משהו אחר לגמרי. לא עוד פעילות מן המניין, אלא רצף כניסות למרחב צפוף ואורבני - עם מטרה אחת ברורה. "היינו שם כמעט חודש", הן מספרות. "פלוגה שלמה שבעצם שממקדת את כל העשייה שלה בלחימה באזור". גם זה, מבחינתן, היה חלק מההבנה שהאירוע חריג: "זו פעם ראשונה שהגדוד המעורב שלנו נכנס לטולכרם", הן אומרות בפשטות, "כך שאנחנו הראשונות שפעלו שם".

כמו כל מבצע, גם לפני 'חומת ברזל' נעשו הכנות מקדימות בגדוד. "יש נוהל קרב סדור", הן מסבירות. "מכינים את הכוחות גם מבחינה מבצעית וגם מבחינת תרגולות וכוננות: מפות, כוחות שכנים, מה המשימה ומה המטרה. בסוף לא נכנסים כבדרך אגב".

בתוך המרחב הזה, המשימה של הכוח היא לסכל טרור ולשהות במרחב: להיכנס לכפרים, לעשות פעילויות סיכול כמה פעמים בשבוע, להביא יעדים ולהשרות ביטחון אצל התושבים. "מבחינתנו, זה עיקר השירות שלנו וזו המטרה העליונה - להביא ביטחון לאנשים שלנו. זה מה שהרגשנו מאז 7 באוקטובר, והתחזק אצלנו מיום הגיוס".

וכשאני מנסה להבין מה בדיוק היו המטרות והפעילות ב'חומת ברזל', הן מפרטות עד כמה שניתן, בגבולות הצנזורה. "מה שעסקנו בו בטולכרם היה סיכול טרור, חיפוש אחר אמל״ח ולפעול במחנה", הן מסבירות. "אתה בעצם פועל נגד שני האיומים המרכזיים: מצד אחד המחבלים, שמתכננים פעולות טרור, ובנוסף לכך גם בכלי הנשק והאמצעים בהם הם משתמשים. בסה"כ, זה היה מבצע יוצא דופן שלנו, בסופו תפסנו כמות אמל"ח גדולה מאד".

כשאני שואלת איך מרגיש להיות "הראשונות" במקום כזה, הן מחזירות את זה מהר לקרקע, ולא מדברות במילים גדולות. "זו זכות והזדמנות להיות שם פעם ראשונה",  אומרת נ',  "אבל זה לא שבזמן אמת את אומרת לעצמך 'אני עושה היסטוריה' - רחוק מזה. אבל אחרי שיוצאים, פתאום זה נשמע אחרת", סמ"ר א' מוסיפה ומודה, "פתאום את מבינה שהדבר הזה לא היה מובן מאליו".

ולמרות הלחימה והפעילויות המבצעיות, הרגעים שהכי נחרטים אצלן בסוף לא קשורים רק לאקשן - אלא למה שהעשייה שלהן עושה לאנשים שמחכים מעבר לקו. סמ"ר נ' לא יכולה לשכוח את הרגע אחרי שסיימו פעילות באחד היישובים באיו"ש בתקופת 'עם כלביא', בו התושבים יצאו מגדרם כדי להודות להן: "שם קיבלתי בוסט כזה של 'וואלה, את באמת נותנת לאנשים תחושת ביטחון'", היא אומרת. 

ובסוף, כשאני שואלת אותן מה הן לוקחות מכל התקופה הזו, הן חוזרות להתחלה - 7 באוקטובר, ולבחירה להיות לוחמות בכלל. "תמיד רצינו להגן על המדינה שלנו ולעשות שירות משמעותי", הן אומרות, "אבל אחרי שהתחילה המלחמה התחושה הזו רק התחדדה ובערה בנו עוד יותר. לדעת שעשינו את זה, שהיינו הראשונות לפעול במחנה טול כרם - זה מבחינתנו אומר הכול, שברנו את תקרות הזכוכית, והוכחנו שאפשר - ובגדול". 

סגן א', מפק"צית צפון בצוות המתעדים המבצעיים

מהראשונות לתמרן מעבר לנהר הליטאני בלבנון

אם הייתי שואלת את סגן א' ביום הגיוס שלה בנוב' 22', איפה תמצא עצמה יותר משלוש שנים אח"כ, כנראה שהייתה צוחקת. לא מחוסר אמונה, אלא כי יש דברים שפשוט לא עוברים בראש סתם ככה: להיות עם כוחות בתמרון הראשון בעזה, לרדת למנהרה בפעם הראשונה שאת נכנסת לרצועה, ואז יום אחד לקבל הנחיה לעלות צפונה - ולגלות ברגע שאת נכנסת הרבה יותר פנימה ממה שאי פעם דמיינת.

ברגעים כאלה, היא אומרת, אין הרבה זמן לעכל ולהתכונן: "ככה זה בתפקיד, אני מגלה לאן נכנסים רק כשממש מגיעים, ואז זה נאמר בצורה הכי פשוטה שיש - 'טוב, עכשיו אנחנו עושים מסלול ארוך לליטאני, תתכונני'".

מבחינתה, זו בדיוק מהות התפקיד - להיות צמודה לכוחות, להיכנס איתם, ולתעד את מה שקורה בזמן אמת, גם כשאת בעצמך עוד לא לגמרי מפנימה את גודל הרגע. כמתעדת מבצעית בצוות צפון, היא מתמרנת בגזרות השונות על תקן כפול: לוחמת-צלמת שנעה עם הכוחות בשטח, ומביאה את מה שקורה "בפנים" - החוצה.

הפתעות ומורכבויות ממש לא זרות לה. כבר בכניסה הראשונה שלה לרצועה, חוותה אירועים שנחרטו בה, כשפעלה בתוואי תת-קרקע ובמנהרות. "בפעם הראשונה בעזה, נכנסתי עם יהל"ם למנהרה", היא מספרת. "ועל הההתחלה אני רואה בעיניים את מה שחמאס עשו ובנו שם. זה הלם, אבל גם באותו זמן נותן הרבה כוח להמשיך ולהילחם, ויותר מזה - לתעד ולהעביר הלאה את האמת".

בסוף ספטמבר 24', החל התמרון בלבנון, שם הייתה צמודה למפקדים הבכירים בפיקוד הצפון. איתם עברה בין נקודות וכניסות - וגם מעבר. "לילה אחד, הגענו לשטח אחרי פשיטה של יחידות מיוחדות", היא מפרטת על חציית הליטאני. 'כשאת שם, את לא חושבת 'אני הראשונה', אלא מתעסקת בלשמור על עצמך ולבצע את המשימה. אחר כך, כשהדופק יורד, זה מתחיל להתיישב: את מבינה שהנקודה הזו על המפה, שרוב האנשים מכירים רק כ'שם דבר' - הפכה פתאום למקום שבו את עמדת, וצילמת".

 סגן ה', קמב"צית בטייסת התדלוק 120

מהראשונות לתכלל את תדלוקי המטוסים במבצע 'שאגת הארי'

סגן ה' אומנם לא ממריאה או חוצה קווי אויב, אבל ברגע שחיל האוויר יוצא למבצע - חלק נכבד מהפעילות מתכנסת דווקא על הקרקע, אצלה בחמ"ל. "לא הרבה יודעים, אבל טייסת 120 היא היחידה שמסוגלת לתמוך את מערך הקרב בגיחות רחוקות מאות ואלפי קילומטרים - כמו איראן", היא מציינת. כבר חודשים שהם עם היד על הדופק, רק מחכים לשריקת הפתיחה.

וזו נשמעה באמת בבוקר שבת שעברה. "הבנו מהר שזה המאני-טיים, שנכנסים בכל הכוח", היא מספרת, "במלחמה, הבנות ואני עובדות מסביב לשעון כדי לאפשר לכל המשימות לצאת כמו שצריך: מתכלול היעדים, דרך השגת והעברת מודיעין עדכני ועד תיאום המעטפת ישירות מול צוותי האוויר. הפקמ"ציות ואני העיניים שלהם בקרקע".

משעות המבצע הראשונות ועד לרגע בו תקראו את המילים האלו, הפך החמ"ל שלהן לעולם מלא בהחלטות מהירות - שמרכיבות לא פעם תקיפות היסטוריות. "יש כל הזמן שיחות - בין כל  הגורמים: בין אם אלו קציני התכנון שבונים את התקיפה, או אלו שאמונים על כל התחום המכני. אנחנו מקור המידע הנגיש והאמין ביותר בו הכול מתנקז לקראת המראת המטוסים". 

"ביום השני למבצע כינס אותנו מפקד הטייסת והציג את העשייה ברמת הנתונים", סגן ה' נזכרת ברגעים שמשקפים בפועל את ייחודיות העשייה, "הוא ציין איך, במובנים מסוימים, התעלנו במבצע הנוכחי על פני 'עם כלביא'. זה רחוק מלהיות הסוף והמלאכה עוד מרובה, אבל כיף לדעת שאנחנו חלק מדבר כזה גדול. ועכשיו, נשמור על צניעות ונמשיך לעשות את העבודה - כדי להחזיר את השקט והביטחון למשפחות שלנו".