הצטרפנו למילואימניקים שקיבלו משימה רצינית - לגרום לחיילים לחייך

"אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם", כך קבע מייקל כריסטנסן אי שם בשנות ה-80 של המאה ה-20, כשהקים את 'יחידת הליצנות הרפואית' בקרקס 'התפוח הגדול' בניו-יורק. מאז, הוא זכור כאחד החלוצים בתחום, שהביאו את הצחוק גם אל בית החולים.

עם פרוץ המלחמה, הוקם המרכז לשיקום עורפי (מלש"ע), אליו מגיעים חיילים הזקוקים לטיפול נפשי ארוך טווח. לטובת המטרה החשובה הזו גויסו קב"נים במיל', אבל לצדם מתייצבים יום יום גם שני מילואימניקים בולטים בנוף - דויד (דוש) וקרן (ג'ונם), ליצנים רפואיים.

הכול התחיל ב-2016, כשדויד בראשי (דוש) שיתף פעולה עם יורם בן יהודה, כיום מפקד המלש"ע, ויחד הם הכניסו את הליצנות השיקומית למועדון שיקום 'החממה', המיועד לנפגעי פעולות האיבה. מאז, נולד התפקיד הצבאי החדש - ליצן רפואי במילואים, אותו מאיישים דוש וג'ונם באדיקות.

אני יושבת איתם ב'זולה', שהיא בעצם כמה גדמי עץ בקצה מרפ"א מרכז: ג'ונם "חמושה" באף אדום מפלסטיק, מדי ב' עם חורים בכיסים וחולצת פסים צבעונית. לידה, דוש בחולצת ב' מעוטרת סיכות, דרגות רמטכ"ל ונעליים ענקיות.

"לליצן יש את הסממנים שלו, תכונות אוניברסליות שחובה לקדש", מתאר דוש, או שהוא כמו שהוא מכנה את עצמו, 'הרמטק״לאון, "למשל, הנעליים הגדולות, שמסמלות את העובדה שהוא תמיד נמצא במקום שגדול עליו בכמה מידות. זה אומנם יוצר הרבה מכשולים, אבל הוא ממשיך להתקדם, וצולח אותם בדרך מצחיקה ולעיתים מרגשת. בנוסף, לליצן יש פרח כדי שתמיד יהיה לו מה לתת לאחרים".

ג'ונם 'רב-לצית', מצדה, מספקת הסבר לעוד אלמנטים מוכרים: "האף האדום מאפשר לאנשים להיפתח אלינו. יש גם את אלמנט הפסים - הליצן תמיד קופץ בין גבולות. הוא לא רואה קירות, הוא רואה אתגרים, וזה מאפשר לו להגיע למקומות עמוקים בנפש האדם בפרק זמן קצר מאוד״.

מטרת הטיפולים במלש"ע היא חזרה לשגרה, ולצמד הליצנים יש תפקיד חיוני: "לקחנו על עצמנו להחזיר את ההומור, שהוא אחד המשאבים הכי חשובים. הוא גורם לאדם להרגיש בטוח, ולהסתכל על דברים מזווית אחרת".

ואכן, במחקרי עבר, הוכח כי הומור מסייע לייצר אנדורפין, להפחתת כאב, וכן מאיץ את החלמת המטופל. בזכות היתרונות הברורים לבריאות הגוף והנפש, הליצנות הרפואית שייכת לתחום הרפואה המשלימה, וממוסדת במדינות רבות בעולם, וגם בצבא.

את היתרונות האלה מתעלים דוש וג'ונם לסדנה שיצרו ומתקיימת אחת לשבוע - 'פק"ל הומור'. היא מורכבת מסדרת תרגילים משחקיים שונים שמטרתם להחזיר את ההנאה וחדוות החיים. "ההומור מפרק מגננות", מפרטת ג'ונם, "חלק מהאנשים אומרים לנו שצחוק הוא לא במקום עכשיו, כי החיילים האלו חזרו מאירועים קשים, אבל אנחנו עונים להם שזאת הסיבה שהסדנה חשובה - כדי שהאימה לא תשתלט עליהם".

בין המשחקים בסדנה תוכלו למצוא את 'אלוף העולם', בו מחזירים את החיילים לתחרויות ילדות, כאשר כל אחד צריך להדגים את הדבר הכי מיוחד שהוא יכול לעשות: "המטרה היא לנתק אותם מהכאן ועכשיו, מהמבצעים, מהריחות, מהמראות ומהזכרונות, ולחזור לתקופה אחרת. כשאנשים צוחקים יחד, נוצר ביניהם קשר מיוחד, וככה אנחנו מחזירים להם את הרצון להתחבר".

למרות הצחוק, לא שוכחים כאן לרגע שמדובר במרחב שיקומי. "אנחנו צריכים להיות רגישים במיוחד, כי מגיעים אלינו חיילים שמשתקמים מפציעות קשות, עם פגיעה באוזניים או כאלה שכל רעש מקפיץ אותם", מדגישה ג'ונם, "חשוב להיות עם יד על הדופק, ולכן בתחילת כל פעילות אנחנו שואלים אם בסדר מבחינתם לעמוד? או אפילו לשמוע מוזיקה?״

כלי נוסף בו נעזרים הוא מפגש אישי, או כמו שהם מכנים זאת: 'אף פוגש אחד'. אני עדה לאינטראקציה כזו כשאני מסתובבת עם הצמד במרכז השיקום. הם מקשקשים ביניהם, עם המטופלים, מדברים בעיקר שטויות, ומסיחים את הדעת ממחשבות קודרות.

כשאני מסתובבת איתם, אני נפעמת לראות את הקלילות מצד אחד והרגישות מצד שני בה הם מדברים עם המטופלים. עוד יותר אני נדהמת לחזות בשילוב הזה בין רצינות לליצנות, שעד כה חשבתי שהם שני מושגים סותרים, אבל פתאום - אני כבר לא כל כך בטוחה.

"בכל פעם שמשוחחים עם חייל, או אפילו עם ילד חולה בבית החולים", משתף אותי דוש, "אנחנו צריכים לזכור שאין באמת למה לחייך, כי כרגע הכול רע, אבל כן יש הרבה סיבות להחזיר את החיוך, וזו המטרה שלנו". ואכן, לא כל הימים פשוטים, ויש רגעים בהם צמד הליצנים צריכים לעצור ולחשב מסלול מחדש.

אחת מהפעמים האלו היא הבוקר של 23 בינואר, בו פורסם על נפילת 21 לוחמים באסון במרכז הרצועה: "שמונה חיילים הגיעו לסדנה באותו יום, ועצם זה שהם הגיעו הרחיב לנו את הלב והראה לנו כמה הם סומכים עלינו. החלטנו לעשות משהו קצת אחר, וביקשנו מכל אחד לבחור שיר שנוגע בו. במשך שעה ורבע הקשבנו למוזיקה, דיברנו, וזה היה כל כך מרגש".

אומנם תפקידם של הליצנים הוא לשמח את האחר, אך לפעמים גם הם בעצמם צריכים חיזוק. "הבן שלי היה בעזה חודשיים וחצי, והיו לי רגעים לא פשוטים", משתפת ג'ונם, "אבל להיות כאן ולתת מעצמי לאחרים - זה מה שהחזיק אותי".

כשאני מבקשת מהם לדבר על האתגרים, הם מסתכלים אחד על השני ומחייכים. "כל הזמן אנשים מתעקשים לשאול את השאלות המבאסות", צוחק הליצן הרפואי, "אף אחד לא ישאל אותנו איך זה מרגיש כשילד רץ אלינו, או כשחייל מחייך אלינו. אף פעם לא ישאלו מה כיף".

"את יודעת", ממשיכה ג'ונם, "הדבר הראשון שמלמדים בתיאטרון זה ללכת לאור, כי רק שם רואים אותך. המטרה שלנו היא להביא לשם את המטופלים. הכלים שלנו מבוססים על חיפוש הטוב והתקווה, ואנחנו רואים את ההשפעה על החיילים. בדיוק עכשיו הייתה לי שיחה עם אחד מהם, על כמה שחשוב לו להתמסר לסדנה, והוא אפילו רוצה להמציא תרגיל בעצמו. זה מדהים לחשוב שגרמנו לו להרגיש ככה".

ובסופו של יום, כשאני שואלת אותם מה השלב הבא, דוש לפתע שוקל את דבריו: "אני לא מסתכל על היום שאחרי, כי אין אחד כזה מבחינתי - זה המסע החדש שלי. ההרגשה הזאת, שיש לי כשאני פה, לא תסולא בפז".

ג'ונם מהנהנת בהסכמה, ואני מחייכת, בטוחה שאני עדה לרגע נדיר של רצינות בקרב ליצנים. ואז דוש מספר בדיחה קלילה, הבועה מתנפצת. ובשנייה אחת הם שוב חוזרים להיות הצמד שגורם לי לצחוק עד שהבטן כואבת ולחייך עד שהלחיים מתעייפות. וברגע הזה, הנוכחות שלהם כאן נראית לי כמו הדבר הכי טבעי בעולם.