רב"ט ע'

בן דודו של רס"ן גל שבת ז"ל שנפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים בצפון הרצועה ונפטר מפצעיו

גל היה בן הדוד שלי, אבל בשבילי הוא היה הרבה מעבר. גדלנו כמשפחה קרובה והוא היה עבורי מודל לחיקוי, אדם שהסתכלתי עליו, למדתי ממנו והתגאתי בו. כשהתגייס לצנחנים ראיתי בו את כל מה שלוחם מייצג בעיניי: אומץ, נחישות, חברות ואהבה עמוקה למדינה - ובעקבותיו, כשהשפעתו על מי שרציתי להיות עצומה, בחרתי גם אני להגיע לחטיבה ולהיות לוחם. אמנם גל כבר לא יכול ללכת איתי בדרך הזאת, אך במובן מסוים הוא נמצא איתי בכל צעד בה.

להסתובב עם הכומתה האדומה של גל, שהוא חבש, הזיע בה והיה גאה בה, זו זכות שקשה להסביר במילים. כשאני חובש אותה אני מרגיש גאווה עצומה לצד המשקל שלה, כשאני יודע מי חבש אותה לפניי ומה הוא הקריב. מבחינתי זו הבטחה שקטה להמשיך את דרכו, להיות ראוי לערכים שהשאיר אחריו ולשאת אותו איתי לכל מקום. 

בסוף, למרות שאני לובש את המדים שלי, כשאני חובש את הכומתה יש בה משהו משנינו והוא תמיד ימשיך להיות בן הדוד שלי, הגאווה שלי ואחד האנשים שבזכותם אני הלוחם שאני היום.

רב"ט י'

אחותו של סמ"ר אורי ג'רבי ז"ל שנפטר מפצעיו לאחר שנפצע בקרב בדרום הרצועה

אורי היה אחי הגדול, אבל מעבר לכך היינו החברים הכי טובים, והא תמיד היה אחד שאפשר לספר לו הכל ולצחוק איתו על כל דבר בלי שישפוט אף פעם. הייתי מחכה שיצא הביתה כדי שנוכל לבלות יחד בסופ"ש, כי הוא תמיד מצא זמן למשפחה, ולפני שנפל בעזה השאיר לי צוואה אחת ברורה - לשמור על ההורים שמחים.

היום אני משרתת כמשקית ת"ש בסיירת גבעתי, היחידה שלו, ומרגישה גאווה עצומה להסתובב עם הכומתה של אורי ז"ל, שהיה לוחם וצלף בסיירת גבעתי. זה מרגיש שמשהו ממנו נשאר איתי בשירות הצבאי והוא איתי כל יום. הכומתה הזו מזכירה לי את הערכים שלו, וכשאני נזכרת במסע הכומתה שלו שבו ירד גשם מטורף וחיכינו להם שיגיעו, אני מבינה כמה שליחות וגאווה הייתה לו להיות חלק מהסיירת.

סמל א'

אחיו של סמל אפיק טרי ז"ל שנפל בקרב בדרום רצועת עזה

אני מרגיש תחושת גאווה, כזו שאין מילים לתאר אותה. זו סגירת מעגל כל כך מרגשת כשאני מסתובב עם הכומתה של אפיק אחי ז"ל. הוא לא היה רק האח הכי טוב שיכולתי לבקש והחבר הכי טוב שלי, אלא גם מודל לחיקוי ודמות להערצה. הייתה בינינו אהבה נדירה.

לפני שנה סיימתי את מסע הכומתה בחטיבת כפיר, ולאחר 55 קילומטרים הוסמכתי כלוחם בגדוד נחשון, בו אפיק שירת ונפל. הרגע המרגש ביותר היה בטקס הסיום, כשקיבלתי מאבא שלי וממח"ט כפיר את הכומתה הנושאת את שמו וזכרו של אפיק. זה היה רגע מכונן שסימל את הקשר שלנו, כזה שנמצא עמוק בלב, ואת סיומו של פרק אחד והתחלת אחר בדרך שלי בעקבותיו.

סמל מ'

בן דודו של סמל אורי יצחק חדד ז"ל שנפל בקרב בדרום הרצועה

התגייסתי לחטיבת כפיר, ובעקבות הנפילה של בן דודי היקר, אורי יצחק ז"ל, ירדתי מלוחמה ועברתי לתפקיד תומך. הבנתי לאחר מכן שאני רוצה לסגור מעגל עבורו, לחזור ללוחמה, ולהגיע לנח"ל. אורי נפל בקרב בדרום הרצועה בגיל 21, אחרי שהמחלקה שלו שמרה על פיר ממולכד שהתפוצץ, והוא היה לוחם בגדוד 931, בדיוק כמו המקום בו אני משרת היום.

היה לנו קשר מדהים ומיוחד במינו. למרות שהיה בינינו הפרש של שנתיים וחצי, היינו מחוברים מאז שהיינו קטנים, אהבנו לשחק כדורגל ותמיד רבנו עליו, ומה שאהבנו הכי בעולם היה לשבת יחד בשבתות עד הזריחה ולדבר על החיים. היום, הגאווה הכי גדולה שיש לי היא להסתובב עם הכומתה שלו - אותה זכיתי לקבל במסע הכומתה מידי ההורים שלו, הדודים שלי.

רב"ט ע'

אחיו של ברק בן דוד ז"ל שנפל בקרב על מוצב נחל עוז

ברק לא היה רק אח שלי, אלא דמות שהסתכלתי עליה, למדתי ושאבתי ממנה השראה, בלי שהיה צריך לעשות הרבה. מאז שהוא איננו אני מרגיש שאני נושא איתי משהו ממנו, במיוחד עכשיו כשאני בעצמי לוחם בגדוד 13, באותו מקום שבו הוא היה, ויש רגעים שאני מרגיש כאילו הוא הולך איתי בדרך הזאת.

הרגע שבו אבא נתן לי את הכומתה שלו המחיש לי שזו לא הייתה סתם כומתה, אלא שאני מקבל לידיים חתיכה ממנו ומהמורשת שהשאיר, ולמרות ההתרגשות העצומה, היה גם כאב צורב כי הוא היה אמור להיות כאן ולשים אותה על הראש שלי בעצמו.

אני יודע שאני לא ברק ולא מנסה להיות הוא, אלא רוצה להיות עצמי ולקחת איתי את הערכים שלו - את הלב הטוב, האומץ, הנתינה והדרך שבה ראה אנשים. אח שלי, אני ממשיך את האור שלך, עם הכומתה על הראש וכשאתה קרוב אליי בלב.