סגירת מעגל בלתי צפויה הובילה להצלת חייו של יונתן

סא"ל (במיל') יונתן בהט מכיר את כולם במחלקת השיקום של בית החולים 'הדסה'. בכל זאת, הוא נמצא שם כבר כמעט שנה. לא פעם ולא פעמיים במהלך הריאיון שלנו, הוא עוצר כדי להגיד שלום לאחד העובדים, או זורק מילות חיזוק למאושפז שעובר במקרה במסדרון.

עולם המלחמה והפצועים מהווה חלק מחייו כבר שנים רבות. בעקבות שירותו הצבאי כקצין לוחם, הוא הקים חברה שמטרתה לאמן ולהדריך ארגוני חירום ויחידות צבאיות ברחבי העולם. פעילותה מתמקדת בכל הנוגע להתמודדות עם תרחישי קיצון, בדגש על אירועים רבי נפגעים והענקת מענה רפואי ראשוני בשדה הקרב. 

"אומנם עבר זמן רב מאז שהשתחררתי, אבל גם מעבר למילואים, מעולם לא באמת עזבתי את עולם הביטחון", הוא מעיד. "ולמרות זאת, אף פעם לא חשבתי שהמקצוע שלי יפגוש אותי כל כך מקרוב".

עם פרוץ המלחמה, יונתן, שמשרת כסגן מפקד חטיבת המילואים 646, הוקפץ לארץ מחופשה משפחתית ברומניה. "לא היה מקום במטוס, אבל לא ויתרתי וטסתי בתא הטייס", הוא משחזר, "נחתי ב-8 באוקטובר, והצטרפתי לחטיבה שחזרה מהקרב בבארי. אחרי כמה מבצעים באיו"ש, הצטרפנו לתמרון ברצועה, וב-8 בינואר - נפצעתי קשה מאוד".

"הייתי בהאמר עם החפ"ק שלי כשחוליית מחבלים שיגרה לעברנו RPG. ירדנו מהרכבים כדי להתקיל אותם, ובדיוק אז חוליה נוספת יצאה מתוך פיר סמוך. הם ירו עלינו אש רצינית, אני חטפתי שישה כדורים בשתי הרגליים, בחזה ובכתף, ואיתמר, מפקד החפ"ק שלי - כדור בבטן".

"באותו רגע, כשריחפתי בין חיים למוות, לא הרגשתי פחד", הוא חוזר לאותן דקות קריטיות. "בעיקר חשבתי כמה חבל שהחיים כל כך קצרים, וכמה עוד אני רוצה להספיק. וכשצוותי הרפואה התחילו להעניק לי טיפול והבנתי שיש לי סיכוי לחיות - התעורר בי יצר ההישרדות".

באותו רגע, כשריחפתי בין חיים למוות - לא הרגשתי פחד

מאוחר יותר, יגלה יונתן שליטב, הפרמדיקית מיחס"ם 646 שהצילה את חייו - עברה בין שלל ההכשרות שלה, גם את האימונים שפותחו בחברה שלו. 

כשהבינה ליטב שחייב לפנות את יונתן במהירות לביה"ח, היא החליטה להנחית את מסוק הפינוי בשטח הרצועה, ואף ביצעה ניתוח חירום במקום: "מה שאני זוכר זה שלפני שהיא התחילה, היא אמרה לי 'תהיה חזק, אני לא מרדימה אותך. אתה תצא מזה, אתה גיבור'". 

הוא פונה לבית החולים ברזילי, שם התייצב מצבו. כשהתעורר שבועיים לאחר מכן ב'הדסה', הבין שעומד לפניו תהליך שיקום ארוך: "הייתי מאושפז שבעה חודשים. בהתחלה לא יכולתי לזוז בכלל, אבל עברתי טיפולים וניתוחים והשתפרתי משמעותית. זו הייתה תקופה קשה, שדרשה ממני אורך רוח, סבלנות ואמון בעצמי. מצד אחד, אסור להתייאש, ומצד שני, צריך להשלים עם המצב, ולא להיות מתוסכל כשלא רואים שיפור".

וכפי שיונתן מעיד, אחד הדברים שהיוו אתגר מהותי בתקופה הזאת, היה דווקא המרחק משדה הקרב. "החבר'ה שלי המשיכו להילחם, גם בעזה וגם בלבנון, ולא יכולתי להיות איתם", הוא נאנח, "אבל בכל הרגעים הקשים והמתסכלים, השתדלתי להתמקד בכאן ועכשיו, ובאיך אני יכול להגיע למקסימום בתוצאות השיקום שלי".

בימים אלה הוא בשיקום יום, ולמרות שיש לו עוד דרך ארוכה לעבור, הוא כבר חושב איך ייקח את הלימון - ויהפוך אותו ללימונדה. "הפציעה שלי לימדה אותי הרבה, והעניקה לי כלים שאני יכול להעביר הלאה", מבהיר יונתן, "עכשיו, אני מבין הרבה יותר טוב לא רק את הצד של המטפל, אלא גם את הצד של הפצוע". 

אחרי שחווה על בשרו את האירועים לקראתם הוא מאמן, יונתן יכול להעיד שגם הדברים שנדמים שגרתיים, הם למעשה קריטיים להצלת חיים: "למשל, המילים שהמטפלים אומרים ללוחם מיד אחרי הפציעה הן קריטיות. כשפינו אותי, על המסוק, עזר לי מאוד שהלוחמים של 669 הסבירו לי את מהות הטיפול שהם נותנים לי - גם אם נראה שהמצב קשה, חשובה המוטיבציה להילחם על החיים". 

"הרבה עניינים טכניים כמו אופן הרמת המטופל לדוגמה, נהיו לי הרבה יותר ברורים", הוא מעיד, "מיד כשאשתקם ואחזור לעבודה, אטמיע הכול בהכשרות שלנו".

וכשפצוע נוסף עובר במסדרון ופותח בשיחה ספונטנית עם יונתן, לסמח"ט חשוב להוסיף עוד דבר אחרון: "פגשתי לא מזמן את סא"ל משה לוי, פצוע ממלחמת יום כיפור, הוא אמר משפט שנחקק לי בראש - 'תראה, לכל אחד יש מחויבות לדורות שקדמו לו ולדורות שיבואו אחריו, וברור שעכשיו זה תורנו'". 

"בסוף, בין אם בסדיר, בקבע או באזרחות, הקדשתי את החיים שלי לאזרחי המדינה - כי זה התור שלי. ואני מתכוון להמשיך ולעשות את זה בכל דרך שאוכל, גם אחרי שאשתקם".