ערן לא חשב שיסיים מסלול - השבוע הוא טיפס עד לקצה ההר

השמש עוד לא מספיקה לזרוח בהר 'קנאים', האוויר קר ולאט לאט השקט הפסטורלי מופר על ידי שורות לוחמי ההכשרה בסיירת נח"ל, שלאחר שנה וחודשיים מסיימים את המסלול. 

מאחורי הפרצופים המיוזעים והנרגשים עומדים לוחמים שאיבדו חברים, ונלחמו בעצמם בעוטף וברצועה. ביניהם סמל ערן, שנפצע בקרבות על הגנת העוטף ובכל זאת מסיים כעת את ההכשרה.

בשבת השחורה, כששמע על האירועים שמתחוללים בעוטף, מיד ביקש ממפקדיו להגיע יחד איתם לכפר עזה, למרות שסבל מפציעה בברך. "הלחימה הייתה בלתי פוסקת", הוא מתחיל לשחזר, "שחררנו אזרחים מבתיהם, ואבטחנו את שיירות היציאה מהקיבוץ".

באותם ימים הם חוו היתקלויות רבות, אך אחת מהן, כפי שהוא מספר, שינתה את פני הפלגה. חברם להכשרה, יותם הלל ז"ל, נהרג בקרב, וערן ומפקדו נפצעו. "האדרנלין היה כל כך מטורף ולא הצלחתי להבין מה קורה באותו הרגע - אפילו לא שאני פצוע", הוא נזכר, "תוך כדי הפינוי הבנתי שיותם נהרג כשראיתי אותו על האלונקה לצידי".

האובדן והתחושות הקשות, כך מעיד סמל ערן, הגיעו בעוצמתן המלאה רק מאוחר יותר, בתקופת השיקום. "מהרגעים האינטנסיבים ביותר שחוויתי, עברתי לשקט מוחלט בבית", הוא משתף, "שקעתי בכל מה שקרה, הזכרונות צפו והראש היה מלא במחשבות על העתיד שלי ביחידה".

אך גם התקופה המורכבת לא הצליחה להסיטו מהמסלול עליו חלם, ולבסוף החליט לחזור לפלגה כדי להמשיך בדרך שלו, ושל יותם. 

לאחר הקרבות, שבו הלוחמים בהכשרה למסגרת הצפופה, וסגרו יחד חודשיים, שלדברי סמל ערן, הביאו איתם אתגרים חדשים: "אחרי מה שחווינו זה כבר לא היה אותו דבר. החזרה לזמנים ומשימות הייתה מורכבת, וכל אחד עיכל את הדברים באופן אחר, אבל בסוף הבנו שאנחנו צריכים לעבד הכול ולהמשיך קדימה בכל הכוח".

אבל כעת, לאחר שעלה על ההר, מוקף בחברים שצועקים יחד את המורלים של הפלגה, נקודת המבט של סמל ערן השתנתה: "אנחנו לא הצוות שהיינו, כל אחד עבר דברים שונים והיינו יחד יותר זמן רצוף משאי פעם חשבנו שנהיה. אבל יחד עם זאת התגבשנו, ולמדנו לעזור אחד לשני בדרכים שאפילו לא היינו צריכים לבקש".