"קולות בקשר על פצוע קשה. הסתכלתי ימינה שמאלה - והבנתי שמדברים עליי"

מרץ 2026, גדוד 77 של חטיבה 7, דרום לבנון

הפעם הראשונה שבה העיניים של אהרון, שריונר בגדוד 77, וסגן ד"ר י', קרפ"ג סיירת גולני נפגשו - הייתה ברפיח, לפני יותר משנה. אז, הם עוד לא ידעו שהמפגש הבא ביניהם יתרחש בלב הלחימה בשדה הקרב בלבנון, כשאהרון יהיה פצוע, וסגן ד"ר י' יהיה הראשון לרוץ ולהעניק לו טיפול ראשוני.

אהרון התגייס באוגוסט 24' לחיל השריון ומאז הספיק להילחם כתותחן בצוות הטנק שלו בדרום ובצפון, יחד עם חבריו לגדוד 77. סגן ד"ר  י', התגייס למסלול 'צמרת', למד רפואה במשך 7 שנים עד שחזר לשירות הצבאי כקרפ"ג סיירת גולני - לתוך שגרת הלחימה והמציאות המבצעית המשתנה.  

שני מסלולים שונים, שהמשיכו להתקדם במקביל גם אחרי אותו זיכרון של מפגש קצר בעיר רפיח. עד שיום אחד, חודשים לאחר מכן בתמרון בדרום לבנון, הם הצטלבו שוב - הפעם כשאהרון על אלונקה וסגן ד"ר י' לצידו. 

"תעזבו הכול. 24 שעות ואנחנו בתוך לבנון"

אחרי מספר חודשים של תעסוקה מבצעית בגזרה הדרומית, ועם פרוץ מבצע 'שאגת הארי', צוות הטנק של אהרון שפעל תחת הצק"ג של סיירת גולני קיבל את ההודעה על המעבר צפונה. "אמרו לנו לעזוב הכול, ושבתוך 24 שעות אנחנו כבר נכנסים ללחימה", נזכר סגן ד"ר י', "לא היה יותר מדי זמן לחשוב. התחלנו להתארגן כשאנחנו לא יודעים באמת מה מחכה לנו".

בתוך זמן קצר הם נדרשו לעזוב את המרחבים בהם פעלו בחודשים האחרונים, לאסוף את הציוד ולהכין את הטנק והווסטים לקראת העליה צפונה. "היינו ממש בתוך השגרה בדרום, ופתאום אומרים לנו שאנחנו עולים ללבנון", מספר אהרון, "למרות ההפתעה - הייתה התרגשות גדולה. ידענו מה החשיבות של מה שנעשה, וזה מה שהחזיק אותנו".

כך, בתוך פחות מיממה, יצאו כוחות החי"ר של סיירת גולני ויחידות נוספות כשהם מלווים בין היתר על ידי פלוגת הטנקים של אהרון. "בהתחלה התקדמנו לאזורים צמודי גדר, שם עוד היה אפשר להבין פחות או יותר למה אנחנו נכנסים", הוא מתאר, "ככל שהתקדמנו פנימה, לכיוון הכפרים, הדברים השתנו. היו יותר היתקלויות ואויב שחיכה לתקוף".

לאחר יום של התקדמות הגיעו הכוחות לתוך מתחם ששימש אותם כנקודת שהייה במהלך הלחימה. משם הם המשיכו לצאת לפעילויות ומבצעים, כשבמקביל הם נדרשים להתמודד עם איום 'חדש' - רחפני וכטב"מי נפץ. "כל חצי שעה קיבלנו דיווח על רחפן", מתאר הקרפ"ג, "כל פעם נכנסנו למרחב מוגן ויצאנו, סוג של רוטינה כזו שנהייתה חלק מהשגרה".

בבוקר שבו נפצע אהרון, הכוחות כבר סיימו פעילות התקפית והתמקמו מחדש במגנן. במהלך השהייה בו, התקבלה התרעה מודיעינית על כלי טיס עוין שעושה את דרכו לעברם. הלוחמים החלו להיכנס לכלים ולמקומות מוגנים, אבל כמה מהחיילים שנמצאו מחוץ למתחם לא ענו בקשר.

"בהחלטה של רגע אני והסמ"פ שלי יצאנו לכיוון אלו שלא ענו בקשר להתריע בפניהם להיכנס למרחב המוגן", אהרון מתאר, "בדרך לשם - הכטב"ם נפל סמוך ופגע בנו. אני זוכר את ההרגשה של הפיצוץ וההדף, עפתי כמה מטרים, ומיד כשהסתכלתי על הרגל, הבנתי שאני פצוע".

באותם רגעים, סגן ד"ר י' והחובש שאיתו היו בנמר הממוקם בסמוך לאזור הפגיעה. "שמענו את הפיצוץ החזק ובמקביל נכנס הרבה אבק לכלי, ולכן הבנו שהכטב"ם פגע בסמוך. פתחנו את דלת הנמ"ר, ראינו את אהרון בידיו של הסמ"פ, והבנו שיש כאן אירוע מורכב שדורש טיפול מיידי".

"אני והחובש יורדים מהכלי, ובזמן שהוא פותח את האלונקה אני מתקרב ובודק את מצב הרגל של אהרון. היא נפגעה בצורה מאוד קשה", מסביר סגן ד"ר י', "הוא בשלב הזה עוד בהכרה - שואל אותי על בת הזוג שלו, ומבקש למסור לה שהוא אוהב אותה. לא היה לי ספק שהוא יוכל לעשות את זה גם בעצמו".

לאחר טיפול ראשוני שכלל משככי כאבים וחיבור לעירוי, סגן ד"ר י' והחובש מבינים כי בכדי שיהיה סיכוי להציל את הרגל הפגועה, עליהם להחזיר אותה למקומה. "אתה עוצר לשנייה, לוקח כמה נשימות, מזכיר לעצמך שאתה יודע מה אתה עושה, ומתחיל לעשות את ההכי טוב שלך כדי שמי שנמצא לך בידיים יהיה בסדר", הוא משחזר, "אני זוכר את הצעקה שלו. זה היה לא פשוט, אבל בראש יש לי את המטרה להביא אותו לבית החולים במצב הטוב והמהיר ביותר".

"קולות בקשר על פצוע קשה שחייב פינוי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, והבנתי שמדברים עליי"

לאחר שהצליחו סגן ד"ר י' והחובש לייצב את מצבו של אהרון - החל הפינוי מהמגנן. הם המשיכו איתו בשלב הראשון, עד שהוא הועבר לשיירת האמרים שתגיע עד לנקודת החבירה עם המסוק. "הנסיעה בבוץ הלבנוני הייתה מאוד מטלטלת, וכל טלטלה כזאת הרגשתי מאוד חזק באזור הפציעה", מספר אהרון, "בשלב הזה עוד לא הבנתי עד כמה המצב שלי חמור". 

לאחר הנסיעה הגיע אהרון למנחת, שם המתין לפינוי במסוק. בעודו שוכב על האלונקה, שמע את הרופא קורא בקשר שיש במקום "פצוע קשה" ומבקש לזרז את התהליך. "הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי את שאר הפצועים. אני רואה שהם במצב יחסית טוב", הוא אומר, "הבנתי שאני הפצוע הקשה. ואז התחלתי לאבד את ההכרה".

למרות מצבו, אהרון נשאר בהכרה חלקית לאורך חלק גדול מהפינוי. במסוק, הוא משחזר כי התמקד בנוף שנשקף מתחתיו ובדרך חזרה לישראל. "הייתי מאוד רגוע. הסתכלתי על הנוף והתעסקתי בזה שאנחנו מתקרבים לחיפה. לרגע שכחתי שאני בכלל פצוע".

בשלב הזה הדרכים של סגן ד"ר י' ואהרון מתפצלות שוב. בעוד אהרון הועבר במסוק להמשך טיפול בבית החולים רמב"ם, סגן ד"ר י' נשאר מאחור עם הכוחות והמשיך במשימה. רק בהמשך הוא קיבל עדכון על מצבו של הלוחם שבו טיפל דקות קודם לכן.

אהרון, מצדו, הגיע לבית החולים כשהוא סובל מפציעה קשה ברגל ואיבוד משמעותי של דם. הוא הובהל לחדר ההלם ומשם הועבר לחדר הניתוח, שם החל מאבק ממושך על מצבו שבסופו הוחלט על קטיעת רגלו. בהמשך הוא עבר סדרת טיפולים וניתוחים, ונשאר ברמב"ם במשך כחודשיים, בין היתר בשל זיהומים שהתפתחו בעקבות הפציעה. 

"בהתחלה אתה עדיין בתוך כל האדרנלין של מה שקרה. מגיעים חברים, משפחה, כולם סביבך", הוא מספר, "אבל אחרי כמה שבועות, כשהביקורים מתחילים להצטמצם ואתה נשאר יותר לבד, אתה מתחיל לעכל את מה שקרה ואת החיים שהולכים להשתנות". 

עם הזמן, האשפוז הסתיים ואהרון עבר לשלב הבא - השיקום והחזרה לחיים עצמאיים. גם כשהשגרה שלו השתנתה, החברים מהפלוגה נשארו חלק משמעותי ממנה: "הם מאוד חסרים לי ביום יום ואני מתגעגע אליהם מאוד, אבל יש לי עוד דרך כאן". 

"מתישהו בזכותך אני אהיה אבא לילדים"

הפעם הבאה שבה אהרון וסגן ד"ר י' נפגשו הייתה יותר מחצי שנה אחרי הפציעה. כשאהרון ראה אותו, הוא זיהה מיד את הפנים שכבר פגש ברפיח ושאותן זכר גם מהרגעים הקשים בדרום לבנון. עבורו, המפגש הזה היה עוד קצה שנסגר בשרשרת האירועים שהחלה באותו יום שבו נפצע.

"זו סגירת מעגל ענקית מבחינתי", הוא מצהיר, "יצא לי לפגוש כבר הרבה אנשים שהיו שם באותם הרגעים - את צוות החילוץ מהמסוק, הרופאים בבית החולים וברפיח סוף סוף פגשתי את סגן ד"ר י'. זה חשוב לי לסגור את הקצוות האלו, ולשמוע עוד על היום הזה וגם להגיד תודה למי שעזרו לעבור אותו".

אך לצד סגירת המעגל, לשניהם ברור שהדרך של אהרון עדיין נמשכת: הוא מתמודד עם השיקום, עם השינוי שהפציעה הביאה איתה ועם החיים שנראים עכשיו אחרת. "מרגש אותי מאוד לראות אותך ככה, במקום אחר לגמרי", פונה סגן ד"ר י' לאהרון, "אני  זוכר איך הוא היה באותו יום, ופתאום אתה רואה אותו עומד מולך, מדבר ומחייך".

"אני באמת רוצה להגיד לך תודה. בזכותך, אני אהיה אבא לילדים", אומר אהרון, "לראות אותך עכשיו ככה, אחרי כל מה שהיה שם, זה מרגש אותי מאוד. אתה היית שם ברגע הכי קשה שלי, והיום אני עומד מולך".

סגן ד"ר י', מצדו, מסתכל על המפגש הזה דרך התפקיד שלו בשדה הקרב: "אני לא לוחם בהגדרה. אני שם כדי לשמור על הלוחמים שנמצאים שם כדי שהמשפחה שלי תוכל לחיות בצפון", הוא מסביר. באותו יום בלבנון, הוא עשה בדיוק את זה - הגיע אל הלוחם שנפגע, טיפל בו ונשאר איתו עד שהיה אפשר להעביר אותו הלאה.

עכשיו, כשהם נפגשים שוב, אהרון כבר נמצא במקום אחר. הדרך עוד נמשכת, אבל לצד השיקום והחזרה לשגרת החיים, הוא סגר עוד קצה פרום בסיפור - הפעם מול האדם שהיה שם ברגע שבו הכול השתנה. 

לכל הכתבות