מה קורה כשמפיק בר מצוות, סטודנטית ומורה לספורט מקבלים צו 8?

רס"ם (במיל') זהר, הוא מחנך כיתה, מרצה ומורה לחינוך גופני בוינגייט ובחיפה, והכי חשוב - אבא לשני ילדים. עם פרוץ המלחמה הוא הוקפץ למילואים. "אני קא"ר במילואים כבר 14 שנים - ובהתנדבות", מסביר רס'"ם (במיל') זוהר, "בשגרה התפקיד כולל אימון צוותי הרפואה, השלמת ציוד רפואי, תברואה ועוד. ובחירום הכול משתנה ב-180 מעלות. אני מנהל כל אירוע רפואי בגזרה, מתאם פינוי פצועים (רכוב או מוסק) ונדרש לקבל החלטות קריטיות בזמן אמת". 

"היום השאיפה היא שיהיה כמה שיותר משעמם, שלא יקרה כלום בגזרה מבחינת פצועים. אבל לא משנה מה - אנחנו בכוננות 24/7", מספר רס"ם זוהר, "אני ישן כל לילה על מדים. אנחנו נדרשים לתפעל אירועים ולכן תמיד נהיה דרוכים ומפוקסים". 

את הידע בספורט ובאימון, זוהר מנסה להעביר הלאה לאנשים שסביבו במילואים. "אני רואה את עצמי בתור סוג של שגריר בריאות, וזה לא סותר את התפקיד שלי כקא"ר. גם לעיסוק שלי באזרחות, כמחנך, אני לוקח דברים מהצבא. זה עובד לשני הכיוונים". 

המילה "מחנך", קיבלה בחודשים האחרונים משמעות שונה עבורו. ב-120 הימים הראשונים של המלחמה, זוהר היה בחמ"ל, ובקושי ראה את תלמידיו. "תזמנתי את המשמרות שלי כך שאוכל להיות במשמרת לילה, ולהגיע לגיחה קצרה בבית ספר", הוא משתף, "אבל גם כשאני עם התלמידים הצבא והתפקיד נמצאים מאחורה בראש". 

"לפני כשבוע, חזרתי הביתה מהבסיס בערב, וישבתי לאורך הלילה להכין את הפעילויות והתעודות ליום הסיום שמחר", מסביר הקא"ר והמורה, "זה לא קל ואני בטוח שהם פספסו המון מהמרחק - אבל בסוף זה מה שיש. אני יודע שהם הרוויחו דוגמא אישית וערכים, למרות הקושי".

רס"ם (במיל') נועם, הוא אב לשישה ילדים ובשגרה - מפיק בר מצוות. כבר בשבעה באוקטובר הוקפץ למילואים בגזרה הצפונית, כסמב"ץ בחמ"ל של גדוד 9263. "אני לא אשכח בחיים את התקופה אחרי אותה שבת", הוא משחזר, "הרבה מהזמן היינו בשטח ולא הייתה קליטה. הניתוק מהמשפחה בבית היה מורכב מאוד". 

 "בסוף הילדים מבינים למה אני שם. כשאני מגיע לקחת אותם על מדים מהגן או הבית ספר - הם גאים באבא", מסביר רס"ם נועם, "אנחנו גרים בצפת, אז מבחינתי 'להגן על הבית' - רחוק מלהיות רק סיסמה. בגלל זה כשאני יושב איתם בשולחן שבת אני מספר להם על מה שאני עושה". 

ולא רק ילדיו שומעים על עשייתו החשובה. לאורך תקופת המלחמה, בהפוגות הקצרות מהשירות בחמ"ל, נועם טס ברחבי ארצות הברית, כדי להציג את סיפורו לקהילות יהודיות. "לעמוד מולם על מדים, בתור מי שמייצג את צה"ל - זה משהו אחר. זו ההזדמנות בשבילם להבין ולשמוע מה קורה באמת - ממי שחווה את זה הכי קרוב שיש". 

כפי שרס"ם נועם מדגיש שוב ושוב, האמונה במה שהוא עושה נותנת לו את הכוח להמשיך: "תחושת הגאווה ממלאת אותי. מבחינתי אין שום שאלה אם להיות כאן במילואים או לא". 

באזרחות, סרן (במיל') חן היא בכלל סטודנטית להנדסה וניהול, אבל בשירות המילואים שלה הספרים והסיכומים הופכים לטלפון אדום, והמכללה מתחלפת לחמ"ל של החטיבה הצפונית באוגדת עזה.

אותה השבת בה פרצה המלחמה, תפסה אותה במסיבה בצפון הארץ: "ב-6:30 בבוקר התחלתי לקבל שיחות מאבא שלי, ובהתחלה לא הבנתי למה הוא מתקשר. פתאום כיבו את המוזיקה, התחלנו להתעדכן, ולאט לאט הבנתי את תמונת המצב בגזרה שבה שירתי ועשיתי מילואים ב'מגן וחץ'".

"התחלנו לנסוע לכיוון המרכז, ובדרך שלחו לי הודעה להגיע לג'וליס", היא משחזרת, "לא היה עליי כלום, וחברות שלי ממש נרתמו למשימה וארגנו לי תיק מהדברים שלהן. הבנתי שלהגיע דרומה - זה יותר חשוב מהכול".

עם ההגעה לבסיס, חן וחבריה לחמ"ל החלו לפעול. "היה לחץ, אבל חילקנו עבודה בינינו. אני התקשרתי לאנשים באוגדה כדי להבין היכן הם נמצאים, להחביר אליהם כוחות פינוי, ולעדכן את המעטפת הלוגיסטית במה שקורה בגזרה".  

מאז, היא עדיין במילואים, ובתפקידה, מתאמת את הפעילויות של האוגדות המתמרנות, מחברת בין אנשי ונשות האיסוף, המודיעין והאש בשטח, כדי שהכול יקרה בתיאום מוחלט. יחד עם כל אלה, היא משלבת גם את הלימודים: "זה לא פשוט. אני מסיימת את היום בחמ"ל, הולכת ללמוד בחדר, לצפות בשיעורים המוקלטים מהמכללה ומשלימה את התרגילים".

"בשבוע שעבר למשל, תפסתי משמרת לילה בסופ"ש, ובראשון בבוקר, בדיוק לפני שבאתי ללכת למכללה, התחיל אירוע מתפרץ", היא משתפת, "טיפלתי בו, וכשהוא נגמר יצאתי ללימודים. זה ממש תפס אותי - מצד אחד אני מסכלת פעילות ועושה משהו שהוא חלק מההיסטוריה, ומצד שני, מיד אחר כך חוזרת לשבת בכיתה. אין מספק מזה, ואם אני יכולה לעזור לסמב"ציות ולקצינות הסדירות - עשיתי את שלי".