תעלומת הקרב מ-7.10 - שהפכה זרים, לשותפי גורל

אנחנו נוסעים בכבישים הירוקים של העוטף, שמש מאירה, הכול נראה רגוע. קשה לדמיין את מה שראו אותן דרכים רק לפני 14 חודשים. טנדרים לבנים, רכבים שרופים, טנקים ושיירות צבאיות. 

עריכת וידאו: רומן לירנר | צילום: תמיר בלוגורודסקי, עומר זלטנר ואור אפרים| עריכת תוכן: אור אפרים, אביגיל רחל לוי ורז רופא אופיר

במושב מבקיעים, בכניסה לבית לבן חמים, מקבלים את פנינו שני חברים מחייכים. כמו הדרכים, ממבט ראשון גם הם נדמים שלווים. רק אחרי שיחה ארוכה, אני מצליחה לזהות את אותות הקרב בפניהם. "המפגש בינינו, זה מה שהציל כל אחד מאיתנו", אומר לי במפורש סרן רז בלבן, קצין בפיקוד העורף, ונעם חנוכה, ממהר להנהן בחיוך: "בלעדיו, כנראה לא הייתי כאן היום".

אומרים שאין שתי חברויות דומות, וכל קשר שונה בדרכו. זה של רז ונעם, למשל, התחיל במקום מדמם וכואב - 7 באוקטובר, צומת מבקיעים.

"למה שמישהו יירה בי?"

באותו בוקר, יצא נעם חנוכה מביתו בקיבוץ מפלסים, למשמרת שבת בעבודתו. דרכו נקטעה כששמע 'צבע אדום' ומיהר להגיע למיגונית הקרובה. לאחר המטח הראשון, החליט לחזור הביתה, שם חיכתה לו רעייתו ההרה, נועה.

לא רחוק משם, במושב מבקיעים, מיהר סרן רז בלבן לארוז תיק ונסע לכיוון בסיסו - באורים. באותה שבת שחורה ליוו אותו קולות יריות הולכים וקרבים. עכשיו, אנחנו עושים את אותה נסיעה יחד, משחזרים את דרכו. 

הייתי בהלם. מה, ירו בי עכשיו?"

כשעבר אז בצומת, הוא שם לב לרכב שסטה ממסלולו ונתקע בחומה המפרידה בין הנתיבים. "יצאתי לבדוק מה קרה", מצביע סרן בלבן על אותו חלק בגדר, "כשהתקרבתי, ראיתי שהרכב מלא בחורי ירי והנהג הפצוע שרוע על המושב".

לימים, גילה רז כי אותו נהג הוא נעם חנוכה. "זו תחושה מוזרה מאוד לעמוד כאן שוב. זו הפעם הראשונה שאני חוזר למקום הזה מאז אותו יום", משתף נעם, "אני זוכר ששמעתי יריות רחוקות, אבל לא דמיינתי שנשקפת לי סכנה ממשית, כשלפתע, חטפתי צרור. הייתי בהלם. מה, ירו בי עכשיו? למה שמישהו יירה בי?"

המלאך השומר שלי

"רז התקרב, והוציא אותי מהרכב", הוא ממשיך לתאר את מאורעות הבוקר, "בדיוק כשהתחלנו לזוז, הגיח טנדר לבן - והתחילו לירות עלינו". רז מיד שלף אקדח, והתחיל לנהל קרב מול המחבלים. הוא הצליח לחסל אחד מהם, אך החוליה המשיכה בדרכה לכיוון שדרות.

"הכול קרה כל כך מהר. אני מרגיש את נעם במושב האחורי, סופג כדורים נוספים, כשאני מנסה לפגוע בטנדר. אין מילים שיצליחו לתאר את התחושה הזו", מסתכל אליי המפקד, "הצעקה של המחבלים צרובה אצלי בזיכרון, אני יכול לשמוע אותה מהדהדת לי בראש גם היום".

"רק אחרי שהטנדר נסע, שמתי לב שנפצעתי גם אני - כדור פגע לי בירך", הוא משחזר, "נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון בית החולים באשקלון. התקשרתי לאבא שלי, וביקשתי שיפגוש אותי בצומת יד מרדכי. חששתי שלא אוכל להחזיק כל הנסיעה הארוכה כשאני מדמם".

וכך, פצועים ובנסיעה מהירה נגד כיוון התנועה, עשו השניים את דרכם לצומת הבאה, כשרז הפצוע מאחורי ההגה. "זו הייתה נסיעה שהרגישה כמו נצח. בפועל, היא נמשכה רק שמונה דקות", הוא משתף, "ניסיתי לדבר עם נעם, לוודא שהוא ער. והוא מצידו אמר לי שהוא אבא". נעם מתקן אותו בחיוך עדין: "אמרתי שאני עומד להפוך לאבא".

בכניסה לצומת, הם נתקלו בחומת רכבים, ומאחוריה גברים בנשקים שלופים. "ברגע האחרון, אחד מהם שלף כובע של משטרת ישראל", מספר רז, "הוא ראה שאני על מדים, אני הבנתי שהוא שוטר שלנו ועצרתי לידם. הצלחתי למלמל לעברם 'יש פה פצוע' - והתמוטטתי".

הדבר שהוא זוכר לאחר מכן, הוא את אביו שהגיע לצומת: "הוא הכניס אותי לאוטו והתחלנו לנסוע לברזילי. רק אחרי כמה דקות הצלחתי להגיד לו שהיה איתי פצוע נוסף, אבל הוא לא הצליח להבין למה אני מתכוון".

בבית החולים באותו יום, קיבל רז את הבשורה הקשה מכל. בת זוגו מזה שנה וארבעה חודשים, סרן אלינה פרבוסודובה ז"ל, נפלה בקרב בבסיס אורים. "להלוויה לא יכולתי להגיע כי הייתי בניתוח, אבל הספקתי ליום האחרון של השבעה", הוא אומר, כאב נסתר בקולו, "היא נלחמה ממש עד הרגע האחרון מתוך רצון להציל כמה שיותר חיים, וכנראה בידיעה שלא תשרוד. גבורתה ואומץ ליבה ילוו אותי כל החיים, ואין יום שעובר בו אני לא חושב עליה".

מהכאב הנורא נולדו גם חיים חדשים

זה הרגיש כמו ניצחון אישי עבורי"

נעם נשאר בצומת: "חיכיתי שם חצי שעה בערך. הרגשתי את הדימום הגובר, חזרתי וזימזמתי לעצמי 'יש לי אישה, וילד שייוולד בקרוב. אני חייב לעבור את זה'. התקשרתי להורים שלי ולאשתי, נועה, להיפרד מהם. אני זוכר את אמא שלי זועקת ברקע, ואת נועה אומרת 'אני לא מסכימה לך למות. רק אני הורגת אותך!'"

"ניסיתי לצעוק או להוציא יד מהחלון כדי שיחלצו אותי", הוא ממשיך. לבסוף, הבחין בו שלומי ששי, גם הוא תושב מפלסים, ופינה אותו  לטיפול רפואי. 

מצבו הוגדר קשה, והוא היה מורדם ומונשם במשך שישה ימים. אחרי שהתעורר, נולד בנו - רועי: "זה הרגיש כמו ניצחון אישי עבורי. עברתי חוויה מורכבת כל כך, ניסו לפגוע בנו, לקחת לי ולעוד אנשים רבים את החיים, וזמן קצר אחר כך, מתוך הכאב הנורא הזה, הבאנו חיים חדשים לעולם".

"תהליך השיקום היה אינטנסיבי ומאתגר", הוא מתאר, "באותה תקופה, אשתי הייתה צריכה להתמודד עם שני ילדים בבית, שני חסרי ישע. אבל מהרגע שהתעוררתי, כל יום היה שיפור קטן, צעד נוסף לכיוון החלמה, התקדמות בפיזיותרפיה, לראות את הבן שלי גדל, וגם - להכיר את רז".

לחבר את הפאזל שלעולם לא יושלם 

כשהם צוחקים יחד, אני מרגישה כאילו הם מכירים זה את זה זמן רב, אך הקשר, שנוצר במקרה דרך פוסט בפייסבוק, נמשך בסך הכול כשנה. "לא ידעתי מי הוא האדם שהצלתי, זכרתי רק את העיניים הכחולות שלו", מעיד רז,  ועיניו של נעם מבריקות בהתאמה: "אני חושב שלשנינו היה חשוב להבין מי היה שם באותם רגעים בלתי נתפסים".

הפוסט, שנכתב על ידי מכרה של נעם לכבוד הולדת בנו, מתאר את המפגש בין השניים בצומת. "את הסיפור שפורסם הכרתי מקרוב", מחייך רז, "בתגובה כתבתי שאני אותו אדם, והשארתי פרטי קשר". זמן קצר לאחר מכן, הטלפון שלו צלצל. מצידו השני של הקו - היה נעם.

"הוא שמור לי באנשי הקשר בתור 'רז המלאך השומר'", צוחק נעם, "הרבה פעמים אני מרגיש צורך להתקשר אליו, לשמוע מה שלומו, לשתף. הקשר שלנו מיוחד, אף אחד אחר לא יכול באמת להבין מה עברנו שם באותו היום. האפשרות לעכל את זה יחד, עזרה לנו להתחיל לחזור לחיים ולשגרה".

ואכן, כשהם נפגשים, הם עוסקים בדיוק בזה. "התקופה האחרונה הייתה קשה ומורכבת. הוא אחת מנקודות האור שלי, שמובילות אותי קדימה", אומר רז, ונעם מוסיף: "יחד אנחנו משלימים זה לזה את התמונה, תומכים אחד בשני. ובכל זאת, יש חתיכות מהפאזל שלא נצליח להשלים לעולם".