העץ והשורשים: חדשנות צבאית בין מלחמות העולם, תועלתה, נזקיה ולקחיה - ד"ר הנקין

פורסם לראשונה באוקטובר 2020

מאמר תגובה למאמר "תעצרו את ההיסטוריה, אני רוצה לרדת" של תא"ל ערן אורטל וד"ר משה אלבו

תקציר המערכת - 

מאמר זה עוסק בלקחים שניתן לגזור לימינו מהחדשנות ובעיותיה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, עידן של חדשנות ללא תקדים לצד קשיים כלכליים וקיפאון. המאמר טוען שהגורמים לחדשנות או היעדרה חורגים מאוד מהאמונה המקובלת בתפיסה שמרנית של חלק מהצבאות וחדשנית של אחרים, והבנתם עשויה לסייע בהבנת ובפתרון בעיות המקשות על החדשנות בצה"ל.

"לא משנה מה הדוקטרינה שכוחות הצבא עובדים עליה עכשיו... הם טועים. אני גם נוטה להצהיר שלא משנה אם הם טועים. מה שמשנה היא היכולת שלהם לתקן את זה במהירות כשהרגע מגיע".
(Howard 1974, p. 7)
(ההיסטוריון הצבאי מייקל הווארד, קצין חי"ר בריטי בעברו)

מבוא

זוהי תקופה מרגשת לחיות בה. הסדר הישן מתערער. מעצמות נעלמו, אחרות עלו במקומן. שינויים טכנולוגיים מהירים ושינויים תרבותיים מערערים סדרים חברתיים. צבאות מתלבטים כיצד לא להילחם את המלחמה שעברה, וכיצד יש לשלב את האמצעים הטכנולוגיים המהפכניים, שהתפתחותם הקדימה את תורת הלחימה; חלקם הופיעו לראשונה בסכסוכים שהיו מעורבים בהם גורמים לא מדינתיים. מוסדות בינלאומיים ממלאים מקום חשוב יותר ויותר. ולצד הקידמה – מכים במדינות המערב משברים כלכליים, ותחושה של חוסר ודאות לגבי עתידה של הדמוקרטיה פושה במדינות רבות. אין זה תיאור של ימינו, אלא של התקופה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

במאמרם ב'בין הקטבים' הסיקו תא"ל ערן אורטל וד"ר משה אלבו כי יש צורך בחדשנות צבאית דווקא בתקופות של משבר כלכלי עולמי, המחזקות את האיום הצבאי. כמו כן ערערו על תפיסות אסטרטגיות הנסמכות על עוצמת אש ומערכי הגנה, היוצרות רושם של אסטרטגיה כביכול "פחות מסוכנת" ויותר "בטוחה", והדגישו כי תרבות צבאית ומדיניות פנימית משפיעות לא פחות מאשר איומים חיצוניים או מצב אובייקטיבי, על בניין הכוח וקבלת ההחלטות (אורטל ואלבו 2020, עמ' 81-96).

יש בכך מן הצדק, אולם דומה שממאמרם ניתן בטעות לקבל תמונה מצומצמת של חדשנות ובעיותיה. מאמר זה ישאף להשלים את שהתחילו, ולהציג דרך החדשנות טרום מלחמת העולם השנייה, את הדרך לחדשנות, הסיבות לקושי של ארגונים צבאיים לחדש, התועלת האפשרית מחדשנות מחד, והסכנות והמלכודות שיש להימנע מהן מאידך.

א. בעיית החדשן המפסיד

אורטל ואלבו קובעים כי "הדמוקרטיות [...], נטו לשמרנות, בעוד שמדינות טוטליטריות כמו ברה"מ (תאוריית המערכה העמוקה) גרמניה (פיתוח מלחמת התנועה ודיביזיית הפנצר) ויפן (מהפכת נושאות המטוסים) אפשרו לזרמים חדשניים בכוחות המזוינים לפרוץ ולהפוך לכוח מוביל". הדבר הוביל את המערב ל"תבוסות קשות ולבזבוז המשאבים שכן הושקעו" (שם).

אולם בסופו של דבר צבאות ארצות הברית ובריטניה ניצחו במלחמה, ולא צבאות גרמניה ויפן. ברית המועצות, המובאת כדוגמה להשקעה בחדשנות, ספגה תבוסות קשות מידי הגרמנים וניצלה בזכות עומק רב, חורף קשה ועתודות עצומות כוח אדם ונחישות. זאת אף שיש הטוענים כי לסובייטים הייתה בזמן הפלישה הגרמנית גם עליונות טכנולוגית ולא רק מספרית בשריון (מיכלסון 2018). מדינות טוטליטריות אחרות באותה תקופה, כגון איטליה או ספרד לא זכו להצלחות צבאיות חרף המיליטריזם והטוטליטריות שלהן.

יש לשאול האם החדשנות של אלה שהפסידו סייעה מבחינה אסטרטגית, או רק האטה את הקץ, ואולי אפילו גרמה למדינות המעורבות להסתבך יותר מבחינה אסטרטגית?[2]

ב. מי השקיע יותר בצבא, למה, ומתי חיסרון הוא יתרון?

גרמניה, ברית המועצות ויפן היו דיקטטורות ששאפו להתפשטות צבאית. המשק הסובייטי שועבד למודרניזציה ותיעוש לא "למרות תנאי מחייה קשים ביותר של האוכלוסייה ורעב המיליונים באוקראינה בראשית העשור" (שם) אלא להיפך: ההנהגה הסובייטית גרמה לרעב המיליונים, ובהמשך יצאה בטיהורים הרסניים כדי לחזק את שלטונו של סטאלין ולמנוע קשר צבאי מדומיין. הישגיה הצבאיים בתחילת שנות השלושים הוחרבו על ידה בסופן.

המדינות ששאפו להתפשטות צבאית הקדישו חלק ניכר ממחשבתן הצבאית למלחמה התקפית, והוציאו הרבה על הכנה למלחמה. לעומת זאת, הדמוקרטיות המערביות, שלא רצו במלחמה והאמינו בכוחם של הסכמים ואמנות, לא פיתחו את עצמן לפי אותו דפוס. עוד לפני השפל הגדול החל החלק היחסי של השקעותיהן בצבא להצטמצם ביחס לדיקטטורות, שבסופו של דבר חלפו על פניהן. השפל הגדול לכל היותר חיזק מגמה שהחלה עוד לפניו.^[3]

קשה להצביע גם אצל דמוקרטיות על קשר אחיד בין שגשוג או משבר להשקעה בצבא או העדר השקעה, גם בלי להזכיר שהשוואת ההשקעה בתוצר מודדת תשומות ולא תפוקות, ולפיכך יכולה להטעות. צרפת הגדילה את הוצאותיה כאחוז מהתמ"ג בשנות השלושים, תקופת המשבר, באופן ניכר ביחס לשנות העשרים, תקופת השגשוג, ודווקא בשנות השפל הגדול החלה בפיתוח חלק משמעותי מתכניות הנשק המתקדם שלה. החשש המתגבר מגרמניה מ-1936 השפיע יותר מאשר המצב הכלכלי המיידי.בבריטניה היה קיצוץ בעקבות קשיים כלכליים בשנות העשרים, אולם ההתאוששות לא לוותה בעליית תקציב מקבילה. המודרניזציה ועליית תקציב הביטחון מאמצע שנות השלושים נבעה מעליית האיום הגרמני ולא מהתאוששות כלכלית. ההשקעה בהגנה אווירית ומכ"ם, הנחשבת לאחד ההישגים החדשניים החשובים של הבריטים, נבעה גם מכך שהייתה זולה מאשר השקעה נוספת במפציצים יקרים (Eloranta 2013; ; Beaudry and Portier, 2002, p. 75 fig. 1; Dunbabin 1975, p. 588; Eicengreen 2004; Garraud 2009;Jackson 2003, pp. 12-21; Smith, 1980; Peden 1976, pp. 255-257;Overy 2016, p. 132).

בנוסף, תרחישי הייחוס השפיעו מאוד על מגמות בנין הכוח. לגרמניה היה תחילה רק תרחיש ייחוס עיקרי אחד או שניים להתכונן אליו. ואילו צרפת ובריטניה החזיקו אימפריות, ולכן נדרשו לשמור על בסיסים מרוחקים ויקרים ועל ציים גדולים ויקרים עוד יותר. נתח נכבד מהוצאות הביטחון שלהן הוצא על שימור מאזן כוחות גלובלי, החזקת נתיבי הים ועל שיטור אימפריאלי, והן נאלצו להתכונן לתרחישים שלעיתים השתנו בתוך שנים ספורות.^[4]

סדר העדיפויות השונה פעל לא רק לטובת המדינות הטוטליטריות. בזכות ההשקעה בתשתיות בלתי-צבאיות, במסגרת הניו-דיל, הגיעה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה מוכנה יותר מאשר אילו הייתה מייצרת ציוד צבאי חדשני בראשית שנות השלושים. התשתיות המודרניות שנבנו בזמן השפל, היוו בסיס שעליו הוקמה התעשייה שייצרה המוני אמצעי לחימה מתקדמים במלחמה. 'חוק עשר השנים' הבריטי, שהניח כל שנה כי בעשור לאחריה לא תפרוץ מלחמה (ונזנח רק באמצע שנות השלושים) תרם לפיגור צבאי והזיק להבנת בריטניה את האיום הנאצי, אך סייע לשמירה על המשק ועל רמת החיים, והקטין את הבזבוז הכרוך בהחזקת צבא גדול בזמן שמלחמה איננה צפויה. גרמניה ויפן הובילו בתחילה אך בהמשך המלחמה נכנסו לנחיתות מול יריבותיהן, שהשקיעו בחמאה במקום בתותחים בזמן שלום, ולכן היו בעלות השומנים הנחוצים כדי לשרוד במלחמה. בלי לשרוד את המכה הראשונה לא הייתה כל תועלת בשומנים, כפי שלמדה צרפת; השאלה הייתה ונשארה שאלה של איזון – והבעיה הייתה שהטווח הקצר והארוך דרשו דרכי פעולה שונות ואף סותרות.

ג. הבליצקריג והקרב העמוק: המשכיות או מהפכה?

דרך הפעולה שהביאה בטווח הקצר להישגים של הגרמנים, כרוכה בשריון הגרמני ותפיסת ההפעלה הידועה כ'בליצקריג'. אלה נתפסים כדוגמאות למהפכנות. אולם בפועל הם היו המשך ופיתוח של תפיסות תורתיות ותיקות, "לידתה מחדש של מסורת ישנה" באמצעים חדשים (Citino 2005, p. 67) ולא של מהפכנות בתקופת השפל הגדול. על כך הסכימו הן הרמטכ"ל הגרמני ב-1940 הן רוב החוקרים המודרניים (Ibid; Freiser 2015; Corum 2000, p. 43). בניגוד לטענתו של הגנרל גודריאן, מחלוצי השריון הגרמני (Hart, 2006). החדשנות התקבלה בגרמניה דווקא מפני שלא ערערה את הסדר הקיים, אלא השתלבה בו.

רעיונות ההבקעה, למשל, התפתחו דרך 'קבוצות הסער' במלחמת העולם הראשונה (הכט, 1999).היסודות לשילוב השריון בלוחמת-הבזק הונחו בגרמניה כבר בשנות העשרים. יסודות אלו באו לידי ביטוי הן בצוותי תחקור של מלחמת העולם הראשונה, הן בסדרת ספרי תורת לחימה שהתמקדו בלוחמת תמרון, והן בהכשרה שדרשה מכל הקצינים להכיר את יסודות לוחמת האוויר, ולהתאמן בלחימה של חילות אחרים (למשל, קציני פרשים הוכשרו גם כחי"ר).

ב-1929 קבע מפקד הצבא הגנרל האנס פון זקט, כי "המלחמה תתחיל עם התקפות סימולטניות של ציי אוויר", נגד "חיל האוויר של האויב", ו"לאחר דיכויו תופנה הזרוע ההתקפית [של חיל האוויר] נגד מטרות אחרות" (Corum and Muller 1998, p. 113; Corum 1996, p. 91). באותה עת לא היו לגרמנים טנקים או מטוסים, אולם טייסים כבר אומנו בדאונים או בבסיסים שהקימה גרמניה בבריה"מ. תרגילים בוצעו עם 'כאילו טנקים' על בסיס מכוניות. בתרגיל הראשון של הוורמאכט עם טנקים, ב-1936 כבר היה לו ניסיון רב בפיתוח התורה והעמדתה למבחן בתרגילים דו-צדדיים, שסייעו לשכנע ספקנים בתועלת שברעיונות חדשים (Corum 2000, pp. 35-61; Citino, 2005, pp. 249-255; Habeck 2003, pp. 84-194; Meredith 2016, pp. 70-270, Gordon, 2018, pp. 3-5).  וכך, בעוד שבארה"ב היו קציני הפרשים מכשול לשריון, בגרמניה רובם הפכו תומכים במיכון.^[5]

הסובייטים פחות בחנו בתרגילים את תפיסות המערכה ו'הקרב העמוק' החדשניות, שנועדו לשבור את הגיון הפעולה של האוייב והתבססו על ניידות ופעולה בעומק. התפיסות לא הוטמעו, ומבנה הצבא, האימונים ובניין הכוח נותרו מנותקים מהתפיסות המהפכניות (Stoecker 1998 ;Glantz 1991, pp. 64-158, Habeck 2003, pp. 226-246, 298). ^[6]

ברית המועצות השקיעה רבות בצבאה. ב-1939 מנו הכוחות הסובייטיים יותר משני מיליון איש, בערך פי ארבעה חיילים מאשר בשנות העשרים, והיו להם יותר טנקים ומטוסים מכל מדינה אחרת בעולם. אולם רכש מתקדם איננו מספיק. בצבא האדום היה אחוז קצינים גבוה יותר מאשר צבאות המערב, ללא סיוע מש"קים, ורמתם המקצועית הייתה ירודה – בוודאי לאחר שחלק גדול מהקצינים המנוסים חוסל בטיהורים וחלק מהשורדים פחדו להיחשב כתומכי התפיסה של ה'בוגדים' (Davies and Harrison 1999, pp. 70-98; Habeck 2003, pp. 147-153; 261-267; Reese 1989,pp. 137-140; Glantz 2010 pp. 28-29).

בזמן הפלישה הגרמנית, רוב הקצינים הסובייטים שירתו בתפקידם פחות משנה, ורק לשבעה אחוזים הייתה הכשרה צבאית מתקדמת. אימון החיילים לא היה טוב יותר. גם ברמה הטקטית, טנקים סובייטיים ב-1941 נטו להילחם בקבוצות קטנות, בתמיכה בחי"ר, בדומה לאלה הצרפתיים או הבריטיים. (Habeck, 2003, pp. 103ff; Zaloga 1996, p. 20). למרות שהתפיסות המערכתיות הסובייטיות קידשו את הניידות והמיכון, ברית המועצות לא ייצרה נגמ"שים כלל, ואפילו קיבלה מארה"ב במלחמה כפליים משאיות מאשר ייצרה בעצמה (Zaloga 1994, pp. 15-16; Reese 1989, p. 138).

הגרמנים השכילו להסתמך על המסורת הצבאית ארוכת השנים שלהם, להכשיר את החיילים והמפקדים, לבנות כוח בהתאם לתפיסה ו'לחבר את כל הנקודות' באמצעות שילוב החדש במסגרת הישן והבדוק, במקום לזנוח את המסורת מתוך אידיאולוגיה מהפכנית המקדשת את החדש באשר הוא חדש. לעומתם, הסובייטים חידשו בתחום התיאוריה המערכתית, אולם בהעדר הטמעה ותרגול – בפרוץ המלחמה לא היו רוב כוחותיהם בנויים כדי לנצל את כל האפשרויות שהחידושים הטכנולוגים והתורתיים העמידו בפניהם, ואפילו כאשר היו בנויים לכך (כגון כוחות הצנחנים הסובייטים, שהיו חלוצים בתחומם) פיקוד בעייתי ותכנון לקוי הובילו לכישלונות רבים.

ד. איך התפיסה גברה על הטכנולוגיה...

במרכיב הטכנולוגי כמעט שלא היה לגרמניה יתרון בפרוץ מלחמת העולם השנייה. הטנקים שלה היו מעטים ולעיתים נחותים מאלה של יריבותיה. מטוסי ההפצצה האימתניים, השטוקות, היו איטיים ופגיעים. מטוסי הקרב היו מהטובים בעולם אך לא עדיפים באופן מוחלט על יריביהם. היתרון המספרי המקומי שהיה לגרמניה באוויר בזמן הפלישה לצרפת ב-1940 נבע מהחלטות יריביה לגבי מיקום כוחותיהם.^[7]

אלא שתפיסת ההפעלה – שקבעה את השימוש באמצעים הקיימים – הייתה שונה, בשריון ובאוויר.

הבריטים והצרפתים הפעילו טנקים בצורה מפוצלת, כמסייעים לחי"ר – בעוד שהגרמנים הפעילו אותם במרוכז, באופן שנתן השראה להפעלת השריון בצה"ל בין 1956 ל-1982. המיירטים הצרפתיים והבריטיים בקושי אבטחו את המפציצים, והמפציצים הצרפתיים בדרך כלל לא פעלו בסיוע קרוב לכוחות היבשה. לגרמנים היה קרב משולב הרבה יותר מליריביהם.

המצב אמור היה להיות הפוך. הבריטים הובילו בשנות העשרים בפיתוח תפיסה של לוחמת שריון ובחינתה. הוגים כגנרל ג'ון פרדריק צ'רלס פולר חזו עתיד של לוחמת שריון בשריון, עם יחידות מהירות שיבקיעו דרך קווי האויב. ב-1927 הקימו הבריטים את החטיבה המשוריינת הניסיונית הראשונה בעולם. עד פרוץ מלחמת העולם כבר היו להם שתי דיביזיות שריון, מול שש גרמניות, בצבא שהיה קטן בהרבה מהצבא הגרמני. הכוחות המשוריינים הבריטיים היו ממוכנים לא פחות מעמיתיהם הגרמניים, וכללו יחידות טנקים לצד נושאי-גייסות ממונעים ובעלי שריון קל. אולם הבריטים הזניחו בהדרגה את התפיסה, בין היתר כתוצאה מכישלון כוחות השריון בתרגיל חשוב ב-1934, וספרי תורת הלחימה לא עודכנו Harris 2015; Winton 2000. pp. 74-106) בוט, 2015, עמ' 251-255). "תפקיד הטנק", קבע ספר תורת לחימה בריטי מ-1937, "יהיה לאפשר לחיל הרגלים להתקדם על ידי שיתוק אש הנשק הקל של האויב [הדגשה שלי – י.ה.] (Keir 1997, p. 90). כתוצאה מאי הבהירות ביחס לתפקיד הטנק נוצרו שתי קטגוריות של טנקים – "טנקי חי"ר" כבדים, ואיטיים ו"טנקי שיוט" (cruisers) קלים וממוגנים בקושי.

לצרפתים היה יתרון על הגרמנים בכמות ובאיכות הטנקים, והם האמינו כי לטנקים יש "תפקיד מכריע במלחמה הקרובה", כדברי קצין חיל הרגלים הראשי הצרפתי בשנת 1936. גנרל וייגאן, מפקד הצבא בין 1931-1935, קבע כי "ניצחנו את" מלחמת העולם, "תודות לטנקים" (Doughty 1985, p. 156; Kiesling 2000, p. 14). אולם תפיסת הפיקוד הריכוזית הצרפתית ראתה את תפקיד הטנקים כסיוע לחי"ר ובהתקפות איטיות וסדורות, ולא תמרון מהיר, בוודאי לא עצמאי, ולכן הדגישה את האש והמיגון, על פני המהירות. הדיביזיה המשוריינת האמיתית הראשונה של צבא צרפת הוקמה רק בינואר 1940.

הסיבות לעיכוב היו קשורות לוויכוחים פוליטיים ומחלוקות על מבנה הצבא לא פחות מאשר למחלוקות תורתיות. בראש ובראשונה, גיוס החובה צומצם משלוש שנים לשנה וחצי ב-1923 ועד לשנה בודדת בין 1930-1935 בשל הרצון לשפר את מצבה הכלכלי של צרפת, ובשל האבדות שספגו גברי צרפת במלחמת העולם הראשונה, שהובילו לילודה נמוכה ול'דור אבוד'. צמרת הצבא לא האמינה ביכולתה לפתח תפיסה התקפית שתסתמך על צבא שרובו מגויסי-חובה קצרי שירות, במיוחד כאשר מספרם היה קטן בהרבה ממקביליהם הגרמנים. לפיכך הסתמך הצבא הצרפתי החל מסוף שנות העשרים בעיקר על תפיסות הגנתיות, והעדיף אמצעי לחימה כמו נשק נ"ט, שנתפסו כנוחים יותר להפעלה בידי מגויסי חובה דלי-הכשרה. צבא צרפת אמנם רצה כוח נייד לטובת מבצעים התקפיים מהירים, שיהיה מבוסס על יחידות קבע. אולם ההנהגה הצרפתית חששה כי כישלון של צבא קבע התקפי קטן יחשוף את צרפת למתקפה בגזרות אחרות. רבים חששו כי ייווצרו שני צבאות בתוך צרפת – צבא הקבע והצבא הסדיר, על חשבון הזנחת זה האחרון, שנתפס כחלק מזהותה של צרפת הרפובליקנית.

בשל חוסר היציבות בצרפת באותה עת, רבים בשמאל האמינו שגיוס החובה יוצר אומה חופשית ומחויבת לשוויון, וחששו שכוח קבע קטן יהווה סכנה לדמוקרטיה ומצע להתפתחות נפוליאון חדש. ואילו רבים בימין חששו מפוליטיזציה של צבא חובה ומחזרה על המרידות ההמוניות של 1917. כאשר קצינים כמו הקולונל שארל דה-גול החלו להטיף לצבא משוריין וממוכן יותר, הם כרכו זאת עם רעיונות צבא הקבע. הדבר עורר התנגדות פוליטית לתפיסות שהייתה בהן תועלת צבאית כשלעצמן. ב-1934 טען ליאון בלום, לימים ראש ממשלת צרפת, כי יצירת צבא מקצועי ממוכן תהיה "איום על השלום". ב-1936 הצהיר גנרל צרפתי כי "הגרמנים, שהם תוקפניים מטבעם ומכינים את צבאם להתקפה, באופן טבעי חייבים דיביזיות משוריינות. אולם צרפת, שהיא רודפת שלום ומגננתית, נוטה להיות נגד-מיכון". ואכן, לא רק שהתרבות הצבאית של הגרמנים עודדה אותם לאמץ את הטנק, אלא שתפיסות ההבקעה והלחימה הממוכנת המהירה השתלבו היטב בהשקפה של הצמרת הפוליטית ובאסטרטגיה הגרמנית (Keir 1997, pp. 7, 57-77; Kiesling 2000, pp. 6-21; Doughty, 1985, p. 10-40, 66-71; Doughty 1974, p. 25; Garraud 2009; Huss 1990, pp. 39-40, 63; דה גול תשכ"ז).

באותה תקופה הצרפתים האמינו כי הטנקים כבר מיושנים כאמצעי הבקעה. ספר תורת לחימה צרפתי קבע ב-1937, כי התותחים נגד טנקים יקצרו בטנקים "כמו המקלע ביחס לרגלים במלחמה הקודמת” (Doughty 1985 p. 156). זו הייתה סיבה נוספת לרכש של אלפי תותחים חדישים נגד טנקים. לא הייתה זו דווקא שמרנות, אלא מחלוקת האם הטנק הוא העתיד, או כבר רעיון שעבר זמנו, או רעיון עם שימוש מוגבל בלבד הפרשנות הצרפתית נכשלה כישלון חרוץ ב-1940, [8] אך לא בשל ניסיון לנצח במלחמה הקודמת (Doughty 1985, p. 156.; Holder 1976, p. 42; Kiesling 2000., p. 18; Chauvineau, 1939, pp. 93, 96).

החדשנות הגרמנית בטנקים בתחילת המלחמה לא התבטאה בהתקדמות טכנולוגית או בהשקעה כלכלית בשריון, אלא בשילוב הכוחות ובהבנה טובה של יכולותיה ומגבלותיה של הטכנולוגיה שלרשותם. כתוצאה מכך בחרו הגרמנים לצייד כל טנק במכשיר קשר ובקשר פנים, בעוד שאצל יריביהם רק טנקי פיקוד היו מצוידים במכשירי קשר, והשליטה בכוחות הסתמכה על אותות ודגלים. כתוצאה מכך הייתה לגרמנים מערכת פו"ש יעילה ומהירה הרבה יותר. הגרמנים גם הוסיפו איש צוות אחד לפחות לכל צריח טנק, כך שהמפקד יכול היה להתמקד בפיקוד בלבד, ואיש או אנשי צוות אחרים הפעילו את אמצעי הנשק. לעומת זאת בטנקים כמו הסומואה הצרפתי, הנחשב בעיני רבים לטנק הטוב ביותר של 1940, ואפילו בדגמים המוקדמים של הטי-34, היה המפקד גם תותחן (ובסומואה, גם טען). ניתן לומר שהיתרון הגרמני נבע מהשקעתם באמצעים משניים (מכשירי קשר, אנשי צוות נוספים) ולא מעדיפות באמצעים עיקריים (שריון, מיגון).

בדוגמה מקבילה, אפשר לראות את ההצלחה הבריטית העצומה בפיתוח המכ"ם, מול הכשלון הגרמני.

כפי שאורטל ואלבו מציינים, הגרמנים עשו שימוש ברדאר כבר מתחילת המלחמה, ומערכות המכ"ם שלהם היו מתקדמות מן המכ"ם הבריטי. ^[9] אך "בריטניה חיפתה על הפער הטכנולוגי באמצעות תפיסת הפעלה חדשנית בעולם ההגנה – פיתוח תפיסת הגנה אווירית אינטגרטיבית" (אורטל ואלבו, 2020, עמ' 92). אולם תפיסה זו התקיימה עוד לפני המצאת המכ"ם, ופיתוחה התרחש לא מפני שחיל האוויר המלכותי "הבין היטב את האיום" של המפציצים, (שם) אלא אפילו למרות חיל האוויר המלכותי.

ב-1923 קבע ראש הממשלה הבריטי סטנלי בולדווין כי על בריטניה להחזיק בחיל אוויר הגנתי שיספיק "להגן עלינו מפני התקפה אווירית על ידי חיל האוויר החזק ביותר [הנמצא] בטווח תקיפה ממדינה זו". (Peden 1976, p. 231) אך רוב חיל האוויר האמין שכוח מפציצים גדול היה המפתח להרתעה ולהכרעה גם יחד. לפיכך לא היה מקום להשקעה רבה בהגנה אווירית, שפירושה שהמפציץ לא "תמיד יעבור", כדבריו המפורסמים של בולדווין ב-1932, ושתפיסת ההפעלה הבריטית אולי אינה תקפה.

 בעקבות לחץ של חברי פרלמנט עקשנים כווינסטון צ'רצ'יל, וגם כיוון שהגנה אווירית הייתה זולה יותר, כפה הדרג המדיני הבריטי את השינוי. ב-1936 נוצרו פיקודים נפרדים למפציצים ולמטוסי הקרב, ומוקדם יותר הופקדה ועדה אזרחית במשרד האווירייה על פיתוח המכ"ם והכוונת ההגנה האווירית. כאזרחים, אנשיה לא חשו מחויבות לאמונתו של חיל האוויר במפציץ ובדוקטרינת ההכרעה מן האוויר. הוועדה הסתמכה על מערך התרעה ששורשיו כבר בהתקפות הצפלינים על לונדון במלחמת העולם הראשונה ומערך ההגנה המשולב שבנו הבריטים להגנה מפניהם, עם לונדון 266 תותחי נ"מ, 159 מטוסי קרב יומיים, ו-123 מטוסי קרב ליליים. (Becket 2012, pp. 175-176), והמשכו בתכנית מ-1923 להגנה על בריטניה באמצעות מערך משולב של תצפיתנים, תותחי נ"מ, מטוסי קרב, בלונים נגד מטוסים מנמיכי-טוס, ו'מראות קוליות' – מתקני האזנה שנועדו לקלוט מטוסים מתקרבים. מראה ראשונה כזו נבנתה כבר ב-1917. לקחי תרגילים משנות העשרים והשלושים חשפו את הבעיות בהגנה ואת חשיבות התקשורת בין מרכיבי ההגנה, וטופלו. ב-1934 הוכנס לשירות חדר בקרה מרכזי למראות הקוליות, וקושר ישירות למפקדת ההגנה האווירית. ה'מראה הקולית' נתנה כ-5 דקות התראה בלבד (הרדאר עתיד היה לתת כ-20 דקות; האזנה לקשר של המפציצים הגרמניים עתידה הייתה לתת עד שעתיים), הייתה מושפעת מרעש של מכוניות, ספינות או איתני הטבע, ולא הייתה מסוגלת להבדיל בין מטוסים או לתת כיוון מדויק. ההתפתחות בתחום המכ"ם ייתרה את המראות והעבודה עליהן הופסקה ב-1935. אולם מבנה השליטה שנוצר קלט לתוכו בהצלחה את המכ"ם והמשיך להתפתח. הצלחת האינטגרציה של המכ"ם בבריטניה נבעה במידה רבה מאוד מכך שהאמצעי המהפכני השתלב במערכת ובתפיסה קיימת (Bowdler 1999; Peden 1976, pp. 232-238; Zimmerman 1997; Kirby and Capey, 1997; Young 1998; Ferris 1999).

ה. ואיך חדשנות תפיסתית בזבזה את החדשנות הטכנולוגית.

חדשנות תפיסתית לא תמיד הייתה המפתח לניצול יעיל של האמצעים שפותחו, ולפעמים הגיעה למצב של חדשנות-יתר.

דוגמה בולטת לכך היא תפיסת ההכרעה מן האוויר. מקובל להנגיד בין האמריקאים, שבעזרת מפציץ "המבצר המעופף" החדשני והמוביל על כל מקביליו, היו מסוגלים לבצע "תקיפה מדויקת יותר ותקיפת מפעלים וצמתים בגרמניה", מתוך אמונה כי "מטרות חיוניות של האויב נמצאות בעומק ופגיעות מול מפציצים ארוכי טווח; השמדת כושר הייצור המלחמתי של האויב היא מרכיב מרכזי בהכרעתו; שבירת כוח הרצון של הציבור להמשיך ולהילחם מהווה מרכיב נוסף בקיצור המלחמה, ולכן תקיפת ריכוזי אוכלוסייה ומטרות שלטון היא לגיטימית", לבין הבריטים אשר "בהעדר יכולות דומות לדיוק ולהגנה עצמית" התמקדו "בהפצצות שטיח ליליות של ערי גרמניה, שהשפעתן על כלכלת המלחמה הגרמנית נותרה זניחה" (אורטל ואלבו, 2020, עמ' 88).^[10]

בפועל, ההבדלים התיאורטיים היו קטנים. חיל האוויר הבריטי וחיל האוויר של הצבא האמריקאי גם יחד גילו בין המלחמות העדפה למודלים שהושפעו מ – או דמו לכתביהם והגותם של ז'וליו דואה, הגנרל האמריקאי בילי מיטצ'ל, וגם יו טרנצ'ארד, שעמד בראש חיל האוויר המלכותי מ-1919 ועד 1930 והשפיע רבות על עיצובו (Smith 1980b). שני החילות האמינו כי הלוחמה האווירית היא המפתח להכנעה מהירה של האוייב ולמניעת חזרה על הקטל של מלחמת העולם הראשונה. שניהם האמינו במפציץ ככלי הלחימה החשוב ביותר. הבריטים לא רק שסברו כי מבנים גדולים של מפציצים יוכלו להגן על עצמם ביעילות נגד מטוסי יירוט, אלא שהאמינו שכיוון שניתן להכשיר טייסי מפציצים מהר יותר מטייסי מטוסי יירוט, השחיקה ההדדית תוביל לכך שככל שתתמשך המלחמה תיטה הכף לצד המפציצים.

הבריטים פיתחו תיאוריה אווירית "אפילו רדיקלית יותר מאשר זו של דואה" (Ibid., p. 427), שהתמקדה בהשמדת התעשיה המייצרת את חיל האוויר של האוייב. מ-1923 ואילך קבע טרנצ'ארד כי שני מפציצים ייבנו כנגד כל מטוס קרב. מגמה זו המשיכה גם לאחר פרישתו, מתוך אמונה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, וההתקפה הטובה ביותר היא התקפה עם יותר מפציצים מאשר יש לאויב. בתרגילים בשנות השלושים, למרות שכוח המפציצים 'ספג' אבדות כבדות, הניחו כי ההפצצות יגרמו לקריסה של האויב. הרדאר, מטוסי הקרב המהירים ומערכת השליטה של ההגנה האווירית הבריטית לא ערערו את האמונה במפציץ ובהפצצות אסטרטגיות. "אין שאלה", כתב ב-1939 ג'ון סלסור, לימים מפקד חיל האוויר המלכותי, "כי טייסת מפציצים היא נשק התקפי חזק יותר מטייסת מטוסי קרב" (Ibid, p. 434), כמובן שהוא צדק, אך השאלה לא הייתה מה הנשק ההתקפי החזק יותר, אלא האם הנשק הזה מסוגל להשיג את מטרותיו.

חיל האוויר הבריטי האמין ביכולתו לפגוע במטרות נקודה, ותחילה הסתייג מהפצצות על אזרחי אויב, ש"שום מטה אווירי לא ימליץ" עליהן, ו"שום קבינט בריטי לא יאשר" אותן (Overy 2013; Meilinger 1997, p. 68). אך בקרב על צרפת ובהתקפות היום על גרמניה המפציצים חסרי הליווי התקשו לפגוע במטרות נקודה, ונטבחו בידי מטוסי הקרב הגרמניים. היומרה הבריטית טרם המלחמה, והתפיסה ההתקפית שהתפתחה על בסיסה, היו כמעט חסרות כיסוי.

כיוון שהמפציצים היו האמצעי הבריטי העיקרי להשיב מלחמה לשטחה של גרמניה, הבריטים עברו להפצצות לילה, שהיו ברובן המוחלט לא מדויקות, למרות שכלול אמצעי הניווט.[11]

הדגש על ההפצצות נגד ערים הפך בלעדי באסטרטגיה שנוסחה בפברואר 1942. שבוע לאחר מכן נכנס ארתור האריס (בטרם המלחמה היה בין המעטים שהבינו כי מפציצים ללא ליווי יתקשו לשרוד ביום מול מטוסי קרב) שלתפקיד מפקד פיקוד המפציצים. הוא אמר: "יש הרבה אנשים שאומרים שאי אפשר לנצח מלחמה מהאוויר. 'תשובתי היא שזה מעולם לא נוסה. אנחנו ננסה'" (Hastings 1979, p.135). ביוני-אוגוסט 1944 היה עתיד פיקוד המפציצים להטיל על גרמניה בערך פי מאה יותר משקל פצצות מאשר ביוני-אוגוסט 1940. גרמניה לא קרסה, אך קרסו התפיסות שהנחו את חילות האוויר במערב.

כאשר נכנסו למלחמה מצאו האמריקאים כי אמונתם שהמפציצים שלהם (שנשאו הרבה יותר חימוש הגנתי והרבה פחות פצצות מאשר המפציצים הבריטיים) יוכלו להגן על עצמם ולפגוע במדויק הייתה מבוססת על "משאלת לב ולא על עובדות", כדבריו לאחר המלחמה של הגנרל הייווד האנזל, מחשובי מתכנני ההפצצות האמריקאיות (דרומי 1985, עמ' 25). המפציצים האמריקאיים ספגו אבדות קשות בפעולות יום ללא ליווי מטוסי קרב, ולא הצליחו לעמוד ביומרות הדיוק שלהם. כוונת הנורדן הסודית של האמריקאים איפשרה, תיאורטית, דיוק גבוה. אך ירי נ"מ ומזג אוויר השפיעו על הדיוק, אפילו אצל מטילנים מיומנים. העובדה שה'מבצר המעופף' נשא פחות פצצות מהמפציצים הבריטיים, והפצצות היו קטנות יותר, גרמה לכך שמטרות נקודה נפגעו מעט מאוד. באוקטובר 1943 לבדו אבדו לאמריקאים כעשירית מהמפציצים שלהם. התוצאות היו כה עלובות והמשבר כה גדול, עד שגיחות העומק האמריקאיות הופסקו עד 'השבוע הגדול' של פברואר 1944. האבדות הכבדות של המפציצים לא היו מכה בכנף התפיסה, אלא כישלונה: המפציץ לבדו לא היה מסוגל לשרוד ולהביא תוצאות מול גרמניה. חידוש ההפצצות, צמצום האבדות למפציצים והבסת הלופטוואפה התאפשרו רק בזכות הפעלת מטוסי קרב לליווי המפציצים, בניגוד לתפיסות ההפצצה האמריקאיות והבריטיות; ותבוסת הלופטוואפה, ירידה ביעילות הנ"מ ואימוץ שיטות בריטיות חדשות לניווט באמצעות מכ"מ הובילו לבסוף לעליה בשיעור הפצצות הנופלות בתוך אלף רגל מהמטרה, מכעשרים אחוזים ב-1943 לכשבעים אחוזים ב-1945. ליווי מטוסי הקרב התאפשר גם בשל פיתוח מטוסים מתקדמים וארוכי טווח יותר, אולם גם בשל המצאה פשוטה: מיכלי דלק נתיקים. כתוצאה מכך כבר היו יכולים ב-1944 מטוסי הקרב האמריקאים ללוות את המפציצים כל הדרך למטרה וגם חזרה (Biddle 1999, Hastings 1979; Overy 2013; Davis, 2006; Miller 2006; Kennedy 2013, pp. 125-135; Eighth Air Force 1945, pp. 94-98; United States Strategic Bombing Survey 1945, p.13).

ולבסוף – גם באירופה תקפו האמריקאים מטרות ערים בצורה נרחבת, אמנם פחות מהבריטים .(Davis 2006, p. 566) וביפן לא היססו האמריקאים להשתמש במפציץ המתקדם ביותר של המלחמה, הבי-29 המהפכני, להפצצות שטח על ערים בגישה 'בריטית' לגמרי, כולל הפצצת טוקיו במאי 1945, שלפי כמה אומדנים הייתה קטלנית יותר מכל אחת מפצצות האטום בנפרד.

כשלונו של המפציץ לעמוד ביעדיו ולהביא את ההכרעה המובטחת הוא דוגמה לכך שחדשנות טכנולוגית עלולה להיות מבוזבזת לא רק על ידי תפיסה שמרנית מדי, אלא גם על ידי תפיסה מהפכנית מדי. החדשנות הטכנולוגית בתחום המפציצים השתלבה באמונה לא ריאלית ביכולות המפציץ להכריע ולהפוך את שאר התחומים ללא רלוונטיים. המהפכה בעניינים צבאיים שהמפציץ אמור היה להוביל לא התגשמה. הישגי ההפצצות האסטרטגיות היו לבסוף "יותר בכוח מאשר על ידי דיוק אלגנטי" (Ibid., p. 595).

ו. חדשנות מזיקה: כיצד הקדימו הגרמנים את כולם, וכיצד בעיקר הפסידו מכך

חדשנות עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון, אם אינה משרתת אסטרטגיה טובה. אין דוגמה טובה יותר מאשר טיל ה-V-2 הגרמני, הטיל הבליסטי האמיתי הראשון.[12] ה-V-2 היה הישג מרשים ביותר של הגרמנים מבחינה טכנולוגית, וכשלון מוחץ מכל בחינה אחרת. פיתוח הטיל וייצורו עלו כשני מיליארד דולרים בערכי 1945, מחיר דומה לעלות פיתוח וייצור פצצת האטום בארה"ב. ייצור הטילים דרש כה הרבה חומרים, עד שתחמושת התותחים נגד מטוסים שהגנו על ערי גרמניה הוגבלה כדי לאפשר הקצאות לפרויקט הטילים. בשעה שאפילו חיילים ואזרחים גרמנים קיבלו פחות מזון, אלפי טונות של תפוחי אדמה הוקצו לייצור אלכוהול עבור הטילים.

תמורת כל השקעתם, הגרמנים ייצרו לכל היותר 6,422 טילי V-2 (מתוכם 5,789 הגיעו לשלב המבצעי, ורק כ-3,000 שוגרו), בתועלת מבצעית זעומה. רקטות ה-V הן כנראה הנשק היחיד בהיסטוריה שהרג יותר אנשים במהלך ייצורו מאשר במהלך הפעלתו: כחמישה-עשר אלף עובדי כפיה מצאו את מותם במהלך ייצור הטיל ומתקניו, כמעט פי שלושה מאשר אלה שנהרגו בשל פגיעת הנשק. (Kaiser and Bode, 2008, p. 88; Clodfelter 2017, p. 472;astronautix.com/v/v-2.html;Zaloga 2003, pp. 8-9, 36-38).

מקובל לחשוב שטילי הV- הגיעו מאוחר מכדי לשנות את מהלך המלחמה, אולם למעשה הם הגיעו מוקדם מדי. הפעלתם הראתה כי חדשנות טכנולוגית בתחום אחד איננה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא תפיסה מתאימה, ועלולה להיות חסרת ערך ללא התקדמות בתחומים אחרים. טילי ה-V-2 היו לא מדויקים, ולא היו קיימות מערכות הנחיה לפגיעה במטרות נקודה.[13]
הפצצות נגד אוכלוסייה אזרחית כבר הוכחו, הן בבריטניה והן בגרמניה עצמה, ככאלה שאינן מסוגלות להביא הכרעה מהירה במלחמה. בהעדר כמויות טילים ענקיות שיפצו על חוסר הדיוק, ההשפעה על מטרות צבאיות (כגון נמל אנטוורפן) הייתה מוגבלת.[14] הגרמנים פיתחו במחיר עצום והשקעת משאבים אדירה אמצעי לחימה מהפכני, חדשני וללא תחרות – שלא היה מסוגל להשיג אף אחד מהיעדים להם קיוו, ולמרות שכבר בשלב הפיתוח אמורים היו לדעת זאת, ועל חשבון אמצעים נצרכים יותר (למשל טילי קרקע אוויר ואוויר אוויר). הV-2 השפיע מאוד על מרוץ החימוש הבינלאומי, על פיתוח הטילים הבליסטיים, ואפילו על המרוץ לחלל. אולם כל זה התרחש מאוחר יותר: מי שקטף את פירות הפיתוח הגרמני היו בעלות הברית. התועלת בטווח הארוך הייתה ארוכה מכדי להועיל לגרמניה הנאצית.

ז. אז מה הייתה החדשנות, בעצם, ואיך זה קשור לצה"ל?

עיון בהתפתחויות הצבאיות בין המלחמות מלמד, שטעות תהיה להציג את מה שאירע כשמרנות-לשמה-מול-חדשנות. השקעה בצבא לא הביאה תשואה דומה בכל מדינה. לפעמים דווקא מחסור בכסף היה מאיץ לחדשנות. הבחירה במה להשקיע ומה לקדם הושפעה לעיתים קרובות משיקולים שאיש לא היה משער כי יש להם דבר עם נושא בניין הכוח או הטקטיקה. לא פעם כפה הדרג המדיני התעצמות או השקעה בתחומים מסוימים בניגוד לרעיונות הצבא – ולעיתים צדק. אין מדינה שהצליחה להיות חדשנית בכל דבר.

חדשנות הייתה יותר 'רעיון שהגיע זמנו' מאשר 'רעיון חדש'. אימוצה של תפיסה מסוימת מוקדם מדי עשוי היה להיות מסוכן כמו הטמעתה מאוחר מדי. התפיסה הגרמנית שהביסה את הצרפתים ב-1940 הובסה בהמשך המלחמה בידי כוחות שבמובנים רבים לחמו בצורה דומה יותר לתפיסה הצרפתית מאשר לזו הגרמנית. חדשנות טקטית אף יכולה הייתה לגרום לנזקים אסטרטגיים או ליצור פער בין מעשי הצבא לתפיסה האסטרטגית של המדינה אותה הוא צריך לשרת.

הסיכויים הטובים ביותר לקבלתה של חדשנות היו כאשר השתלבה בתפיסה או במדיניות קיימת, או לפחות ניתן היה להציגה כך. החדשנות הטכנולוגית לעיתים קרובות חבה את הצלחתה לשיפור כביכול-מינורי -ואחד ההיבטים החשובים בחדשנות הטכנולוגית היה לפעמים הצורך לייצר אמצעי פחות חדשני אך בזמן, על פני פלא טכנולוגי יקר ולא בשל. דוגמת ההפצצות האסטרטגיות מראה כי חדשנות תפיסתית הייתה עלולה לגרום לבזבוז יקר של החדשנות הטכנולוגית.

תרבות של בחינה ובדיקה, מגובה בתרגילים ריאליסטיים וביקורת מבפנים על התפיסות, הייתה מאיץ מוצלח לחדשנות מאשר רק קיומם של חדשנים, ואפילו רבי השפעה.[15] ניתוח זה צריך להעלות שאלה אודות יכולתו של צה"ל לחדש ביעילות – ולא דווקא בגלל קפיאה על השמרים.

פרופ' דימה אדמסקי טען, כי בעשור האחרון יש בצה"ל מעבר מחדשנות באמצעות הסתגלות למצבים משתנים לחדשנות באמצעות חיזוי העתיד. (אדמסקי 2019, עמ' 168-178). מגמה זו החלה עוד קודם (יעלון 2001, עמ' 24-29).

ניתוח החדשנות בין המלחמות מראה כי חדשנות באמצעות חיזוי מביאה סכנות מובנות, בדמות הסיכוי לחיזוי שגוי או לדבקות בתפיסה מהפכנית שאין יכולת אמתית ליישם אותה. חדשנות באמצעות חיזוי מועדת לשכוח כי הקרב הוא 'ממלכת אי הוודאות', בשל אמונתה בעליונות המוחלטת של תפיסתה והתעלמות מהיריב או זלזול ביכולתו להתמודד איתה (הנקין, 2006). חדשנות כזו עשויה לנחול הצלחה כל זמן שלא מוצב בפניה אתגר אמיתי, אולם היא נוטה להתנפץ כאשר אי-הוודאות מרימה את ראשה המכוער.

הרמטכ"ל ציין כי צה"ל התנגד לחידושים טכנולוגיים ותפיסתיים רבים, כגון 'כיפת ברזל' וגם אחרים, בפרט אם הגיעו מבחוץ.^[16] גם כיום צה"ל מתנגד לרעיונות כמו חיל טילים, שקודמו בזמנו בידי חברי הכנסת והשרים יובל שטייניץ ואביגדור ליברמן.[17]

אין פירוש הדבר שצה"ל הוא ארגון הקופא על שמריו, ויש הרואים בצה"ל דוגמה חיובית לחדשנות (גוטמן 2020, עמ' 4-6). הדוגמאות ב'תפיסת הניצחון' יכולות להראות כי התנגדות לשינויים נעלמה לעיתים קרובות בתוך שנים ספורות, ואמצעים חדשים ומהפכניים אומצו בתוך פרק זמן קצר יחסית.

הבעיה עלולה להיות הפוכה: צה"ל נוטה לאמץ במהירות תפיסות חדשניות ולזנוח אותן במהירות לא פחותה. בתחום הניהולי אפשר להזכיר את שיטת TQM שהופיעה בשנות התשעים ונעלמה כמעט בלי להותיר עקבות; בתחום התורתי אפשר להזכיר את עלייתה של תורת המערכה בטרם מלחמת לבנון השנייה, נפילתה לאחר המלחמה וחזרתה בדלת האחורית בשנים האחרונות; ואין מחסור בדוגמאות נוספות. 'הלם ומורא', 'לוחמה מבוזרת', 'נחילים', 'אפקטים' וכן הלאה הפכו לסיסמאות בצבא, אומצו בלא בחינה וביקורתיות מספקת, ואז יצאו מהאופנה – ולא תמיד מפני שנכשלו.[18]

יש טעם להזכיר את העובדה ש'קרב רב-ממדי' ומושגים דומים נשמעים כיום במקומות רבים בצה"ל גם כאשר לחלק מהדוברים אין מושג מה משמעותם, ושפה צבאית מתפתחת בלי שכל הגורמים מבינים אותה. דבר זה עלול להיות הרסני להטמעת התפיסה, וצריך לעורר חשש דווקא כשחושבים שהתפיסה מועילה. חלק מהרעיונות הנשמעים בצה"ל כיום מזכירים תפיסות מלפני מלחמת לבנון השנייה. אפשר שתפיסות אלו היו נכונות בעיקרן, וזניחתן לאחר המלחמה הייתה טעות. אולם גם אם כך הוא, הדבר מוכיח את הטענה: בכל מקרה מתברר שאימוץ תפיסות חדשניות או זניחתן יכול להיעשות בצה"ל מניה-וביה, ורוב הצבא יענה אמן.

הסיבות לכך נובעות מכמה סיבות. אחת מהן היא קונפורמיזם. לפני עשור אל"מ (כיום אלוף במיל.) אמיר אבולעפיה טען כי בצה"ל ישנו קונפורמיזם וקיים קושי להביע דעה עצמאית (אבולעפיה 2010). ספק אם מאז נפתרה הבעיה. דיינו שנציין כי בסרט תפיסת הניצחון שהוצג בצה"ל מחד גיסא כמעט לא היו הסתייגויות או תיאור של בעיות אפשריות, ומאידך גיסא– דומה שלא מעט מהביקורת שנשמעה בצה"ל על התפיסה נשמעה בעיקר בשיחות מסדרון.[19]

הערעור הפומבי הנרחב ביותר על התפיסה הוצג כנראה במאמר של שני קצינים בכירים במילואים – לא בשירות פעיל (סיבוני ובזק 2021). אין צורך להרחיק כראש אט"ל הנוכחי שקבע ש"התרבות והערכים המובילים הנוכחיים בצה"ל מאופיינים בנכסיות, בסגירות ובבדלנות, באגו, בבעלות ובתחרות על יוקרה" (תורג'מן ואח' 2020, עמ' 35) כדי לזהות בעיה – בפרט כיוון שחדשנות איננה רק טכנולוגיה מתקדמת, אלא גם תרבות של בחינה וביקורת.

תרבות כזו דורשת, כפי שעשו הגרמנים, בדיקה ותרגול תפיסות בתרגילים דו-צדדיים רחבי היקף וחופשיים, לימוד קבוע מצבאות זרים (כולל חיוב קצינים המסיירים או לומדים בארצות זרות לכתוב דו"חות שיופצו בצבא, וחיוב אחרים לקרוא, וכולל שימוש בספרי תו"ל של אויבים פוטנציאליים בתרגילים, כדי להבטיח שה'אדום' איננו תמונת מראה של ה'כחול'); זיהוי מוקדי חדשנות והעמדת קצינים רבי השפעה בראשם למשך שנים, כפי שעשה הצי האמריקאי בין המלחמות כשהעמיד בראש 'מחלקת האוויר' שלו את אדמירל וויליאם מופט במשך תריסר שנים עד למותו בתאונה, וכפי שצה"ל עצמו עשה בעבר, כאשר עזר וייצמן פיקד על חיל האוויר למשך שמונה שנים תמימות.

תרבות כזו דורשת גם בחינה של הלקחים על מנת שלא ליפול להקבלות ולקחים מלאכותיים ושטחיים, שהרי אין קל למצוא הקבלה, מלאכותית ככל שתהיה. למשל, קל להקביל את צה"ל לצבא הצרפתי של שנות השלושים: כמו הצרפתים יש לו רוב הזמן את הציוד המתקדם בסביבתו, הוא נמצא כל כמה שנים במוקדו של ויכוח פוליטי על מודל הגיוס והשימוש בצבא, הוא מעדיף אש על תמרון,^[20] ומחזיק בפועל בתפיסה הגנתית מובהקת.

בעיה אמיתית קיימת גם בתחום הטכנולוגי. צה"ל הוא אולי הצבא המתקדם בעולם בתחומים מסוימים, אך נוטה לאיטיות קשה בתחומים אחרים.[21] אילוצים כלכליים אחראיים לחלק מהבעיות; גורמים ארגוניים מסבירים חלק אחר. מכל מקום, הזמן הארוך שנדרש לפיתוחים ו\או הצטיידות במקרים רבים מעיד על קושי לחדש בזמן רלוונטי -בוודאי בתחום מערכות הנשק העיקריות.

מן הצד השני, מערכות נשק משניות ואמצעי מחשב הופכים זולים ומתקדמים יותר ויותר. למשל, אמצעי ראיית לילה, אמצעי קשר, רחפנים זמינים היום במחיר מגוחך לכל דורש, כאשר אך לפני שני עשורים היו יקרים או לא זמינים. 'מרוץ הלמידה' אינו מתנהל רק מול חמאס וחיזבאללה, אלא גם מול גוגל ואינטל ושאר חברות היי-טק, העלולות להשאיר אבק טכנולוגי לפיתוחים צבאיים בתחומים משיקים לאזרחיים. ייתכן שיתרונו הטכנולוגי של צה"ל דווקא מצטמצם. 'טרנספורמציה דיגיטלית', עוד מונח פופולרי בצה"ל, היא מציאות חיים בחלק מהיחידות – ומילים ריקות ביחידות אחרות.^[22]

בעיית המוכנות הצבאית עשויה דווקא לשמש טיעון נגד המגמה בצה"ל של צמצום השריון וכוחות המילואים לטובת חדשנות טכנולוגית וסייבר: כשם שבריטניה וצרפת בחרו באיום הנוח להן והזניחו את האפשרות של מלחמה 'גדולה', אולי גם צה"ל מעסיק עצמו כיום בהתמודדות מול אויבים לא מדינתיים מכיוון שנוח יותר לעסוק בהתפתחות טכנולוגית מול אויב שאמור להיות נחות ולעולם לא יסכן פיזית את קיום המדינה, ולא באפשרות של חזרת האיום הקונבנציונלי?

ח. סיכום: מה צריך לעשות? לחזור לגמישות.

אם ההיסטוריה היא סימן, חלק מהכיוונים המבטיחים ביותר שצה"ל משקיע בהם ייכשלו, וחלק מהכיוונים הפחות מבטיחים יתגלו כחיוניים. ייתכן כי במקביל יהיה עליו להסתפק באמצעים טובים מספיק ולא הטובים ביותר, מכיוון שהתועלת השולית של פיתוח ממושך או של החלפה בלתי פוסקת של אמצעים ושיטות לא תשווה לנזק של היעדר הצטיידות והיעדר יציבות (פינקל 2018).

צה"ל יידרש להבין מתי כישלון קרה מפני שרעיון מסוים טרם הבשיל אך למרות זאת כדאי ליישמו; מתי בגלל טעות ביישומו, ומתי משום שמדובר ברעיון לא מוצלח. הוא יצטרך לעודד ביקורתיות, הצעת חלופות 'מלמטה' לצד הצבעה על פגמים בתורה, ויד חופשית לדרגים השונים לנסות שיטות חדשות (באימונים ובפעילות מבצעית). הוא יצטרך לקדם 'עושי צרות' מקוריים כמסר מובהק לכלל הצבא; ויותר מכל הוא יזדקק לגמישות. גמישות פירושה מציאת שימושים חדשים לאמצעי הלחימה הנמצאים ברשות צה"ל, ושיטות חדשות להתמודד עם בעיות; גמישות פירושה יכולת להתכונן כך שכאשר יתברר שדבר מה אינו עובד, יהיה קל לזנוח אותו ולעבור לשיטה אחרת. אף תפיסה של צה"ל לא הייתה 'נכונה' לגמרי. אף תפיסה גם לא תהיה. תמיד יהיו שיטענו שהתפיסה לא נכשלה, היא רק לא יושמה. אך אף תפיסה אינה מיושמת במלואה; אף תורת לחימה לא נכונה בכל המקרים. התפיסות והתורות הן מצפן, אך הדרך לשם עלולה לכלול עליות וירידות.

הגמישות היא שתקבע האם המאמצים והרפורמות בונים צבא מתקדם טכנולוגית אך נוקשה בתפיסותיו ובהיררכיה שלו – או צבא גמיש, היודע לתפקד בעזרת הטכנולוגיה, אך אינו משועבד לה, ויודע להתמודד עם הפתעות, עם מחסור תקציבי ועם תקלות, ולנצח.

תודתי לד"ר זאב אלרון ממחלקת היסטוריה ולד"ר אורנה קזמירסקי מהקתדרה ללימודי צבא במכללות הצבאיות על הערותיהם. האחריות לדעות ולטעויות במאמר היא על מחברו בלבד.

רשימת מקורות:

• אבולעפיה אמיר (2010) "האומץ להביע דעה עצמאית", מערכות 433, עמ' 20-27
• אדמסקי, דימה, "בין הקטבים": תרבות החדשנות הישראלית בין חיזוי להסתגלות", בין הקטבים 20-21, עמ' 168-178.
• אוברי, ריצ'רד (1999), למה ניצחו בעלות הברית, תל אביב: דביר
• אורטל, ערן ואלבו, משה (2020). "תעצרו את ההיסטוריה, אני רוצה לרדת: חדשנות צבאית, והעדרה, נוכח השפל הכלכלי הגדול", בין הקטבים 28, עמ' 81-96.
• גוטמן, אילן (2020), "האצת חדשנות צבאית – לקחים מסין ומישראל", בין המערכות, דצמבר 2020, עמ' 1-7
• דה גול (תשכ"ז), חודה של חרב: לקראת צבא מקצועי, תל אביב: עם הספר.
• דרומי, אורי (1985) "יום חמישי השחור: כשלון הדוקטרינה האווירית האמריקאית במלחמת העולם השנייה", מערכות 300-301, עמ' 22-28
• הכט, עדו (1999) ההבקעה המערכתית בחשיבה הצבאית הגרמנית 1870-1945, תל אביב: מערכות
• הנקין, יגיל (2006), "מלחמה בתיאוריה", תכלת 25, עמ' 129-134
• יעלון, משה (2001) "הכנת הכוח לעימות מוגבל", מערכות 380-381, עמ' 24-29
• מיכלסון, בני (2019), "הטנקים במבצע ברברוסה", אתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, http://www.jwmww2.org/%D7%94%D7%98%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%94
• סיבוני, גבי ובזק, יובל, "“תפיסת הניצחון”: הצורך בתפיסת לחימה מעודכנת", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 2021, https://jiss.org.il/he/siboni-the-concept-of-victory/
• פינקל, מאיר (2018), "שמרנות מבחירה לעומת חדשנות בבניין הכוח – הצורך באיזון מחודש", בין הקטבים 18, עמ' 79-89
• תורג'מן, איציק ואחרים (2020) "ניווט במרחבי זרות – מנהיגות רשתית בעידן רב-מימדי", מערכות 487, עמ' 34-39, 73
• Beaudry, Paul and Portier, Franck "The French Depression in the 1930s", Review of Economic Dynamics 5 (2002), pp. 73-99
• Becket, Ian F. W. (2006) The Making of the First World War, New Haven: Yale University Press
• Biddle, Tami Davis (1999), "Bombing by the Square Yard: Sir Arthur Harris at War, 1942-1945", The International History Review 21(1), pp. 626-664
• Bowdler, Roger (1999) "The 200 Foot Sound Mirror, Denge, District of Shepway, Kent", Historical Analysis & Research Team Reports and Papers 19, pp. 1-8
• Chauvineau, Narcisse Alfred Gabriel Louis (1939), Une invasion est-elle encore possible?, Paris: Berger-Levraut
• Citino, Robert M. (2005), The German Way of War: from the Thirty Years' war to the Third Reich, Lawrence: University of Kansas
• Clodfelter, Michael (2017), Warfare and Armed Conflicts A Statistical Encyclopedia of Casualty and Other Figures, 1492-2015, 4th edition, Jefferson: Mcfarland
• Corum, James S. (1996), "From Biplanes to Blitzkrieg: The Development of German Air Doctrine Between the Wars", War in History, 3(1)
• Corum James S. and Muller, Richard R. (1998), The Luftwaffe's Way of War: German Air Force Doctrine, 1911-1945, Baltimore: Nautical & Aviation
• Corum, James S. (2000) "A comprehensive approach to change: Reform in the German Army in the Interwar Period", in Winton and Mets
• Davies R.W. and Harrison, Mark (1999), "Defence outlays and defence industry in the 1930s", in J. Barber and M. Harrison (eds.), The Soviet Defence-Industry Complex from Stalin to Khrushchev, New York: St. Martin's press
• Davis, Richard G. (2006) Bombing the European Axis Powers: A Historical Digest of the Combined Bomber Offensive 1939–1945, Maxwell AFB: Air University
• Doughty, Robert Allan (1974) "De Gaulle's Concept of a Mobile Professional Army: Genesis of French Defeat?", Parameters 4(1)
• Doughty, Robert Allan (1985) The Seeds of Disaster: The Development of French Army Doctrine, 1919-1939, Hamden: Archon Books
• Dunbabin, J.P.D. (1975), "British Rearmament in the 1930s: A Chronology and Review", The Historical Journal XVIII (3), pp. 587-609
• Eicengreen, Barry (2004) "The British economy between the wars" in Roderick Floud and Paul Johnson (Eds.), The Cambridge Economic History of Modern Britain, Vol. 2: Economic Maturity, 1860-1939, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 314-343
• Eighth Air Force (1945), Tactical Development August 1942-May 1945, Washington D.C.
• Eloranta, Jari (2017) "Pro Bono Publico? Demand for Military Spending Between the World Wars" Essays in Economic & Business History 35(2), 2017;
• Eloranta, Jari (2013), "Military Spending Patterns in History", Economic History Site
• Ferris, John (1999) "Fighter Defence before Fighter Command: The Rise of Strategic Air Defence in Great Britain, 1917-1934". Journal of Military History 63(4), pp. 845-884
• Frieser, Karl-Heinz (2015), The Blitzkrieg Legend: The 1940 Campaign in the West, Annapolis: Naval Institute Press. Kindle edition
• Garraud, Philippe (2004) "Le rôle de la « doctrine défensive » dans la défaite de 1940: une explication trop simple et partielle", Guerres mondiales et conflits contemporains 214, pp. 97-123.
• Garraud, Philippe (2009) "L'ombre portée de 1914-1918 dans les années 1930: La définition d'une conception différente de la guerre", Revue d'histoire 104, pp. 17-27
• Glantz, David M. (1991) Soviet Military Operational Art: In Pursuit of Deep Battle, New York: Frank Cass
• Glantz, David M. (2010) Barbarossa Derailed. Volume 1, Solihull: Helion
• Gordon, Brian J. (2018), " Long-Term Deception: The Rearmament of the German Air Force, 1919–39", Studies in Intelligence 62 (1), pp. 1-10
• Habeck, Mary (2003) Storm of Steel: The Development of Armor Doctrine in Germany and the Soviet Union, 1919-1939, Ithaca: Cornell University Press
• Hart, Russel (2006), Guderian: Panzer Pioneer or Myth Maker?, Washington: Potomac Books
• Harris, J.P. (2015) Men, Ideas, and Tanks: British Military Thought and Armoured Forces, 1903-1939, Manchester: Manchester University Press,
• Hastings, Max (1979) Bomber Command, London: Michael Joseph
• Holder L.D. (1976), "Tank, Supertank, or No Tank at All", Armor (1), pp, 41-44
• Howard, Michael (1974) "Military Science in the Age of Peace", RUSI Journal 119(1), 1974,
• Huss, Marie-Monique (1990) "Pronatalism in the Inter-war Period in France", Journal of Contemporary History, 25(1), pp. 39-68
• Jackson, Julian (2003) The Fall of France: the Nazi Invasion of 1940, Oxford: Oxford University Press
• Johnson, David E. (2000), "From frontier constabulary to modern army: The U.S. Army between the World Wars" in Winton and Mets.
• Kaiser, Gerhard and Bode, Volkhard Building Hitler's Missiles: Traces of History in Peenemünde, Berlin: Christoph Links
• Kennedy, Gregory C. (1994), "Britain's Policy-Making Elite, the Naval Disarmament Puzzle, and Public Opinion, 1927-1932", Albion: A Quarterly Journal Concerned with British Studies 26(4) 1994, pp. 623-644
• Kennedy, Paul (2013) Engineers of Victory: The Problem Solvers Who Turned The Tide in the Second World War, New York: Random House,
• Kiesling, Eugenia C. (2000), "Resting Uncomfortably On Its Laurels: The Army of Interwar France", in Winton and Mets
• Kier, Elizabeth (1997) Imagining War: French and British Military Doctrine Between the Wars, Princeton: Princeton University Press
• Kirby M. and Capey, R. (1997) "The Air Defence of Great Britain, 1920-1940: An Operational Research Perspective", The Journal of the Operational Research Society 48(6), pp. 555-568
• Meredith, Richard (2016), Phoenix: A Complete History of the Luftwaffe 1918-1945, Vol. 1: The Phoenix is Reborn 1918-1934, Sullihol: Helion
• Meilinger, Philip S. (1997), "Trenchard, Slessor, and Royal Air Force Doctrine before World War II", in Philip S. Meilinger (Ed)., The Paths of Heaven: The Evolution of Airpower Theory, Maxwell AFB: Air University Press
• Miller, Donald L. (2006), Masters of the Air: America's Bomber Boys Who Fought the Air War Against Nazi Germany, New York: Simon and Schuster
• Morison, Samuel Eliot (2001) History of United States Naval Operations in World War II: The Rising Sun in the Pacific, 1931-April 1942, Edison: Castle books
• Overy, Richard (2013) The Bombing War: Europe, 1939-1945, London: Allen Lane, Kindle Edition,
• Overy, Richard (2016), "Aircraft and the Arms Race between the World Wars" in Thomas Mahnken, Joseph Maiolo, and David Stevenson (Eds.), Arms Races in International Politics From the Nineteenth to the Twenty-First Century, Oxford: Oxford University Press
• Peden, George Cameron (1976) The Influence of the Treasury on British Rearmament, 1932-1939, Ph.D. Thesis, Oxford University.
• Reese, Roger (1989) "A Note on a Consequence of the Expansion of the Red Army on the Eve of World War II", Soviet Studies 41 (1), pp. 135-140
• Rigole, Julius (2002), The strategic bombing campaign against Germany during World War II, Louisiana State University, MA Thesis
• Smith, Malcolm (1980, a), "Planning and Building the British Bomber Force, 1934-1939", Business History Review LIV(1), pp, 35-62
• Smith, Malcolm (1980, b) "A Matter of Faith': British Strategic Air Doctrine before 1939", Journal of Contemporary History 15(3), pp. 423-442
• Stoecker, Sally W. (1998), Forging Stalin's Army: Marshal Tukhachevsky and the Politics of Military Innovation, New York: Routledge,
• United States Strategic Bombing Survey, Summary Report (European Theater) (1945), Washington DC.
• Winton, Harold R. (2000) "Tanks, Votes and Budgets: The Politics of Mechanization and Armored Warfare in Britain, 1919-1939", in Winton and Mets, pp. 74-106
• Winton, Harold R. and Mets, David R. (Eds, 2000), The Challenge of Change: Military Institutions and New Realities, 1918–1941, Lincoln: University of Nebraska
• Young, Neil (1988) "British home air defence planning in the 1920s", Journal of Strategic Studies 11(4), pp. 492-508
• Zaloga, Steven (1994), T-34/76 Medium Tank, 1941-1945, Oxford: Osprey
• Zaloga, Steven (1996), T-34/85 Medium Tank, 1944-94, Oxford: Osprey
• Zaloga, Steven (2003),V-2 Ballistic Missile, 1942-1952, Oxford: Osprey
• Zimmerman, David (1997) "Tucker's Acoustical Mirrors: Aircraft Detection Before Radar", War and Society 15(1), pp. 73-99

הערות שוליים:

[1] ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר בקתדרה ללימודי צבא של המכללות הצבאיות ועמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

[2] ר' למשל הערכתו הפסימית (והמדויקת) מסוף 1940 של אדמירל יאמאמוטו היפני, שפיקד על ההתקפה על פרל הארבור, לפיה יצליח בתחילה אבל איננו בטוח מה יקרה לאחר שנה של מלחמה. (Morison 2001, p.46). כאשר אנו מביטים בחדשנותם הטקטית של היפנים, שאיפשרה את ההתקפה על פרל-הארבור, יש לשאול האם הובילה אותם גם למסלול הרסני אסטרטגית?

^[3] באמצע שנות העשרים דמוקרטיות היו אחראיות לסה"כ של כ-75% מההוצאה הצבאית, ב-1928 – עוד לפני השפל הגדול –ירד שיעור זה ל-55%, וב-1934 כבר היו עתידות דיקטטורות להוציא יותר מדמוקרטיות (Eloranta 2013, Eloranta 2017). ר' גם (Kennedy 1994, pp. , pp. 623-644)

^[4] אחת הסיבות העיקריות להתעצמות כוח המפציצים הבריטי בשנות העשרים הייתה החשש מפני צרפת, והבריטים חששו מהתעצמות הצי האמריקאי.

^[5] עוד בינואר 1942, טען קצין הפרשים הראשי האמריקאי כי "המטוס והמנוע לא יוכלו לסלק את הפרשים" ודרש "הגדלה מיידית של [חיל] הפרשים" (Johnson 2000, p. 188)

^[6] האבק טוענת כי היה דמיון רב משמקובל לסבור בין התפיסות הגרמניות והסובייטיות בשנות השלושים.

^[7] לצרפתים ולבריטים היו יותר מטוסים מאשר לגרמנים, אך בחזית היה לגרמנים יתרון משמעותי. הדבר נבע הן מהחלטה בריטית לשמור כוחות להגנת בריטניה, והן מכך שהגרמנים נטלו הימור גדול והשליכו לקרב כמעט את כל כוחם הזמין, ואילו הצרפתים האמינו שלפניהם מלחמה ארוכה, ופרשו חלק מכוחם הרחק מהחזית, לצורך שימור הכוח להמשך המלחמה – החלטה שהתגלתה בדיעבד כהרסנית.

[8] קו מז'ינו, הנתפס בטעות כהדגמה של הכישלון הצרפתי, למעשה מילא את ייעודו – למנוע פלישה גרמנית לאזורי 'הבטן הרכה' של צרפת ולגרום לגרמנים לתמרן בגזרה אחרת. אולם כל שאר האסטרטגיה הצרפתית קרסה. אירוני הדבר שהמרכיב היחיד בתפיסה הצרפתית שפעל כמתוכנן הפך לסמל לכישלונה.

^[9] מכ"ם ה-CH הבריטי היה מגדלים ש'הפציצו' את הגזרה בקרינת רדיו רצופה; הוא היה גדול ומורכב, דרש אנרגיה רבה, ולא יכול היה לומר כמה מטוסים מתקרבים, או להבדיל בין מפציץ גדול למטוס קטן יותר. הפרייה, המכ"ם הגרמני המבצעי הראשון, שהיה פעיל כבר ב-1939, היה מכ"מ מסתובב, עם אנטנה משדרת וקולטת במדויק. הגרמנים גם הובילו בתחום המכ"ם הטקטי לסיוע למערכות נ"מ. הכשלון הגרמני למקד מאמץ בתקיפת המכ"ם הבריטי נבע גם מחוסר הבנתם כי הבריטים משתמשים במכ"ם מפגר הרבה יותר משלהם, שפעל בתחום תדרים אחר ולא דמה במבנהו למכ"ם הגרמני.

^[10] הטענה להשפעה זניחה מסתמכת בין היתר על עבודתו של ריגולי על ההפצצות האסטרטגיות. אולם ריגולי עצמו מציין: "אי אפשר לבטל את ההשפעות הישירות והעקיפות של מתקפת הפצצות השטח הבריטית כה בקלות", ומונה את "הפשיטות על תשתיות הנפט", "המתקפה על התחבורה", והפגיעה במפעלים ותשתיות ציבוריות בגרמניה כמוכיחות ש"הפצצת השטח הבריטית פגעה במאמץ הגרמני בצורה לא זניחה" (Rigole 2002, p. 81)

[11] הבריטים ביצעו לעיתים הפצצות-דיוק, בעיקר בידי כוחות אוויר מתמחים ומצומצמים, ולעיתים באבדות שרק מטרה מיוחדת הצדיקה אותן. כך ב'פריצת הסכרים' של 1943, השמדת סכרי המונה והאדר בידי מפציצים כבדים שטסו בגובה שלושים מטרים וזרקו פצצות מיוחדות, השתתפו תשעה-עשר מטוסים שהתאמנו זמן ניכר למטרה – שמונה מתוכם הופלו. מפציצים קלים כמו ה'מוסקיטו' היו מסוגלים לבצע תקיפות נקודה בגובה נמוך, אולם עם טווח קצר יותר וסוגי פצצות מצומצמים בלבד.

[12] גם בתחומים אחרים פיתחו הגרמנים אמצעים יקרים, מתוחכמים ופורצי דרך, על חשבון אמצעי לחימה פשוטים יותר שהיו יכולים ליצור הבדל. בין הדוגמאות הן ההשקעה העצומה בטנקי ה'טיגר' וייצור מעט מאוד מהם, פיתוח מטוסים מתקדמים שיוצרו בכמויות קטנות ולפעמים חסרו דלק, ופיתוח של יותר דגמים ותתי דגמים מכל אחד מיריביהם, במקום להתמקד בייצור מספר קטן של דגמים טובים מספיק. (אוברי 1999, עמ' 215-216; בוט 2015 עמ' 355-356).

[13] פעם אחת ניסו הגרמנים לפגוע במטרת נקודה – גשר רמאגן, ב-17 במרץ 1945. אחד הטילים פגע במקרה קרוב מאוד (300 מטרים) ואחרים במרחק של עד 40 ק"מ.

[14] ירי ה-V-2 הוביל להאטה של 27% בקצב הפריקה בנמל אנטוורפן בתחילת דצמבר 1944. השפעה זו הייתה קצרת מועד ולא השפיעה כמעט על מהלך המלחמה.

[15] רבים מהחדשנים בין המלחמות התקשו ליצור קואליציות ולקדם את רעיונותיהם כיוון שהיו בעלי מוזרויות, אנשי מדון, או טיפוסים בלתי נסבלים (במקרה של גנרל פולר הבריטי, שלושתם גם יחד).

^[16] התנגדויות ל'כיפת ברזל' לא נבעו דווקא משמרנות, אלא גם משיקולים אסטרטגיים ומהבנת העובדה שלכל אמצעי טכנולוגי ישנן השפעות נוספות על יכולותיו הטכניות, ושקיומה של המערכת מוביל לשינויי תפיסה נרחבים. שיפור ההגנה כנגד תמ"ס הוביל לכך שניתן יהיה לירות על ישראל הרבה יותר בלא שהמדינה תראה צורך להגיב. יש בכך גם חסרונות מבחינה אסטרטגית, כגון יכולת האוייב להשתכלל ולהתעצם. קיום כיפת-ברזל שינה רעיון בסיסי בתפיסת צה"ל – כי כדי להגן על אזרחי המדינה, יש לתקוף. בהעדר 'כיפת ברזל', סביר שצה"ל היה פולש לרצועה בזמן 'שומר החומות' כדי לצמצם את הירי לעורף.

[17]השאלה אם רעיון חיל הטילים נכון או לא והסיבות להתנגדות צה"ל לכך, חורגות מתחומי מאמר זה.

[18] צה"ל נוטה ללמוד במיוחד מן הצבא האמריקאי. אף שהסיבות לכך מובנות, אפשר להניח שצה"ל ייצא נשכר מעיון שיטתי בתפיסות של צבאות נוספים (שלא לדבר על תרגום והפצה לא-מסווגת של מחשבה ותורת לחימה של חיזבאללה וגורמי ג'יהאד עולמי), כפי שבעבר הקדיש תשומת לב רבה לניסיון הגרמני, הצרפתי, הבריטי והסובייטי. יש לומר כי יש בצה"ל ניצנים לכך, כפי שאפשר היה לראות בהתמקדות מפקדת זרוע היבשה בסכסוך הטרי בנגורנו-קראבאך ב-2020.

[19] כותב המאמר שמע טענות על אופטימיות מופרזת של התפיסה או על מידת החידוש שבה ביחס ליומרותיה; על העדר שיתוף ודיון; על דגשי ההשקעה בבניין הכוח; השוואתה לתפיסות של לפני מלחמת לבנון השנייה ומחירן; וחשש שתפיסה כזו תתפתח למכניקה של ספירת גופות, כגון זו שהאמריקאים ניסו בווייטנאם בלי הצלחה. אין לדעת כמה ביקורות כאלו נפוצות, אולם עדיין נראה שקל יותר לשמוע אותן בשיחות מסדרון ולא לציטוט.

^[20] צה"ל מדגיש את מחויבותו לתמרון, אולם השאלה היא מהו תמרון. תמרון שמטרתו הגעה לנקודת תורפה של אויב לצרכי הכרעה או השמדה, שבו האש מסייעת לתמרון, שונה דרמטית מתמרון מוגבל שמטרתו חשיפת האויב והשמדתו באמצעות אש-מרחוק.

[21] להדגמה, שני קצוות: ויכוחים על ביגוד הסוואה ללוחמים או ויכוחים על רכישת מטוס\מסוק 'אוספרי' או החלפת מערך היסעור, התקיימו בסבבים במשך עשרים שנה לכל הפחות.

^[22] על הפער יעידו תקלות אבטחת מידע מביכות כגון החשיפה הפוטנציאלית של פרטי כל חיילי צה"ל באפליקציית המעקב אחר הקורונה. בר זיק, רן, (10 בדצמבר 2020), "אפליקציית מעקב הקורונה של צה"ל חשפה את פרטיהם של כל החיילים" הארץ.