הרצאתו של אל"מ ערן אורטל בכנס האוויר הבינלאומי של ישראל דיפנס ומכון פישר

נראה כי עדיין קשה להתמודד עם האויב ולהפוך את הקשר בין כוחות הקרקע והאוויר לאפקטיבי מבחינה מבצעית הרצאתו של אל"מ ערן אורטל, ראש צוות חשיבה במרכז דדו, "עידן שישי: משילוביות להיתוך", בכנס האוויר הבינלאומי של ישראל דיפנס ומכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל.

הכנס הבינלאומי בענייני האוויר וההגנה בפני טילים ציין יובל למלחמת ששת הימים, ולמבצע האווירי שפתח אותה, מצבע "מוקד". הכנס עמק בסימן כניסתו של חיל האוויר לעידן הדור החמישי של מטוסי הקרב וקליטת מטוס ה-"אדיר".

לצפייה בהרצאה המלאה

 העיסוק ביחסים בין זרועות ושיתופי פעולה צמח מצורך לתאם בין פעולתן של זרועות שונות, עם כניסת הצבאות לעידן המלחמה התעשייתית. המונח "שילוביות" פרץ לתודעה סביב שנות ה-90 עם התפתחות תיאוריות לוחמה מהדור הרביעי והחמישי המפורט בהרצאה (לוחמת אוויר-יבשה אמריקאית, ומאוחר יותר "תמרון מעורר מטרות"). בשנים אלה, התיאוריה התמקדה בפוטנציאל שיש לכוח האווירי להכריע את הלוחמה ביבשה באמצעות השילוב של עליונות אווירית ותקיפות מדויקות בהיקפים גבוהים. הכוח היבשתי נתפס כבולם בחזית בגישה הרביעית, או כמעורר אויב חמקמק בגישת הדור החמישי, כלומר ככוח מסייע.

עם זאת, וכאן טענתו המרכזית של אורטל, תפיסה זו איננה רלוונטית יותר, ויש להתקדם תפיסתית למעבר מ"שילוביות" ל"היתוך".

בהשפעת הגישות הללו, השתפר מאוד בעשור החולף הקשר בין הכוח האווירי ליבשתי, דרך מימד התקשורת הישירה. למרות זאת, נראה כי עדיין קשה להתמודד עם האויב ולהפוך את הקשר בין כוחות הקרקע והאוויר לאפקטיבי מבחינה מבצעית. כפי שמפקד זרוע היבשה כותב במאמרו ב-"בין הקטבים" (גיליון 11-12) : "אנחנו משמידים נקודות ציון מדויקות, אבל מתקשים לפגוע באויב". זוהי לא תופעה חדשה וכפי שניתן להסיק מתחקירי מלחמת לבנון הראשונה (1982), העוצמה האווירית אדירה אבל נקודת החולשה שלה היא התזמון, וזהו האתגר המרכזי בעידן השישי בו אנו נמצאים כעת - עידן המוגדר על-ידי "אויב נעלם" - שמודע לצורך שלו להימנע מחשיפה ארוכה למימד האווירי.

וכעת לדיון תיאורטי קצר ב"שילוביות". שילוביות היא אינטגרציה, קרי שיתוף פעולה ברמה הגבוהה ביותר בין מרכיבים שונים, כאשר כל מרכיב מביא משהו אחר, מצוינות בחומו הספציפי. החיבור בין שונים מאפשר אמנם אפקטיביות מבצעית גבוהה מסך חלקיה, אך שהו עדיין תיאום מגושם למדי בין אנשים. היתוך, הגישה אליה אל"מ אורטל טוען שאנו צריכים להתקדם, נראה כמו האייפון הראשון. שום רכיב אינו מצוין באמת - לא הצילום, לא כוח החישוב וכן הלאה, אך הפשרה במרכיבים מאפשרת שלם הדוק, לא מגושם, שאין ספק שהערך שלו הוא אחר לחלוטין. גישת ההיתוך היא פעול יוצא של עולם הדיגיטאל - הרשתות והתוכנה - שאיפשר שפת תוכנה משותפת בין מכשירים שונים, מזעור רכיבים והוזלתם.

ההבדל בין שילוביות לבין היתוך הוא ההבדל שבין שילוביות לבין אורגניות, קרי יצירת גוף אחד חדש שהתפקוד שלו שונה מהותית. לאורך השנים, אנו שואפים לשיפור המרכיבים שיש לנו, ובכך כל דור הופך לטוב מקודמו. וכאן הפרדוקס: כוח האווירי אמנם הופך לטוב ומתקדם יותר, אך דווקא בגלל זה קשה יותר לשלב אותו בקרב היבשה.

 לכן, אם שמים את האינטגרציה במרכז, את היכולת לייצר מימד אינטגרטיבי אחד שיש לו משימה ברורה, עם קשר מבצעי ברור, אנחנו מפעילים את כל החדשנות על מנת לתאם סנסורים ומערכות תקשוב לצורך מבצעי משותף, כך שהצורך מכתיב את הסנסורים ואת התקשורת, ולא להפך.

צה"ל מנסה להתקדם מעידן WEB 1.0 (היכולת לתקשר טוב באמצעות מחשבים) לעידן WEB 2.0 (המונים מתקשרים עם המונים). למעשה, הצורך המבצעי מחייב אותנו לזריזות, ולכן אנחנו צריכים להגיע למה שנקרא "IOT", כלומר "Internet Of Things". זהו התיאור לפיו הדיגיטציה של העולם מאפשרת למכשירים שונים לתקשר ישירות זה עם זה באמצעות תוכנה ופרוטוקול תקשורת משותף. אלא ש-IOT מחייב פיקוד אחד לאינטגרציה מבצעית קונקרטית. לא יתכן, למשל, "בית חכם" שמנוהל על ידי "חוכמת המונים". את הטמפרטורה הרצויה מישהו צריך להגדיר למזגן החכם.

קונקרטית, בסביבה המבצעית שנוצרה, כוח יבשתי יכול להיעזר בלהקות רחפנים וכלי טיס רובוטיים אחרים שיכסו מודיעינית את השטח סביבו, יאתרו אויב פעיל וישמידו אותו בתוך שניות, באמצעות קישור ישיר לחימושים חכמים. זוהי תשובה לתחבולת ההעלמות של האויב, שלא ברור איך הוא יצליח להתאושש ממנה. כל זה תלוי לחלוטין בכך שהיבשה תקים לעצמה אוויריית כטב"מים כזו, בתפוצה גבוהה וברמת רשתיות שתאפשר ביצועי IOT - קישור מידי בין הסנסורים ובינם לבין חימושים, תחת פיקוד מבצעי אחד ברור ברמה הטקטית.

לסיכום, צה"ל הגיע למצב מרשים של שילוביות, בעיקר באמצעות תקשורת בין רשתות שליטה ובקרה שונות (שו"ב). למרות זאת, הוא נתקע בתקרת זכוכית שקשה לו לעבור. בעידן הנוכחי, שדה הקרב מחייב, והפוטנציאל הטכנולוגי לראשונה גם מאפשר, הקמתה של אווירייה יבשתית ברמה החטיבתית. "IOT טקטי" (TIOT) הוא הסיכוי היחידי להתגבר על תופעת ההעלמות המהירה של האויב, ועקרון זה יתאפשר רק תחת פיקוד טקטי ברור אחד, ולכן כוחות היבשה חייבים לקבל מימד אנכי חדש, אינטגרלי, משלהם - אווירייה יבשתית.

לקריאה נוספת, ניתן לגשת למאמרו של אל"מ ערן אורטל, "קץ להדחקה – עידן שישי בלוחמת היבשה", שפורסם בגיליון השישי של כתב העת "בין הקטבים".

מאמרים רלוונטיים נוספים לנושא:

מאמרו של האלוף אהרון חליוה

מאמרו של האלוף קובי ברק