תקציר

שני קצינים ידידים התפנו לברר בניהם מחלוקת מקצועית רבת שנים. במטרה לנסות לפתרון וויכוח צה"לי עיקש, חירש לעיתים, בין חסידי התמרון לחסידי ההגנה והאש. השניים קיימו דיון שיטתי בהקשר האסטרטגי המתהווה והדגישו הן את הצורך בהמשך פיתוח וחיזוק שכבות ההגנה, והן את חשיבות עיקרון הסרת האיום וההכרעה. מסקנתם המשותפת היא כי לצד חיזוק מערכי ההגנה הקיימים נדרשת שכבת יירוט נוספת, תקיפת משגרים קדמית ושימוש בטכנולוגיות לייזר. השילוב החדש נדרש לא רק לשם שיפור מאזן המלחמה הבאה אלא בעיקר לשם "שבירת השוויון": לקצר את המלחמה, לפנות מרכיבי הגנ"א קיימים למעגלים רחוקים, לענות לתרחישי מלחמה רב־זירתית ולקרב 'תור זהב' ביטחוני חדש.

מבוא

אלוף בנג'ו, אל"ם ינאי ורס"ן נבו שרטטו במאמרם את תום "תור הזהב הביטחוני" של ישראל (בנג'ו, ינאי ונבו, 2023, עמ' 49-8). שקיעתו של ״תור הזהב״, לשיטתם, קשורה להיעלמותן של שלוש פריבילגיות מהן נהנתה ישראל בעשורים האחרונים: פריבילגיית העימות המוגבל (והיעלמותו, לטובת תרחישי עימות רחבים הכוללים את איראן ושלוחיה), פריבילגיית התמיכה האמריקאית (הנחלשת); ופריבילגיית הלכידות הישראלית הפנימית (ושחיקתה). הכותבים מסכמים את מאמרם בסדרת שאלות לגבי האסטרטגיה הביטחונית הרצויה. בין השאלות עומדת שאלת הגישה הישראלית למלחמה, בה בחרנו להתמקד.

תפיסת הביטחון הישראלית המסורתית גובשה בסביבה אסטרטגית לא "פריבילגית" בעליל. בנסיבות ההן שימשה תפיסת הביטחון לא רק כ"קיר ברזל" בפני האיומים הצבאיים, אלא גם כמכשיר חברתי ומדיני. צה"ל, כצבאו של העם, תרם לקיבוץ גלויות, ליישוב הספר ולקליטת עלייה. ניצחונות צבאיים תרמו לעוצמתה המדינית של ישראל ולחילוצה מהבידוד המדיני שנגזר עליה. לשיטתנו, גם תפיסת הביטחון המתחדשת צריכה לתרום לישראל ולו חלק מהתרומות של התפיסה ההיא. כלומר, גם לספק מענה ביטחוני ולהרחיק המלחמה מהעורף וגם לקזז חלק משחיקת הפריבילגיות, לאור הנסיבות המשתנות.

אנו מבינים כי רבים מהמשתנים האסטרטגיים אינם צבאיים, וחלקם אף אינם נתונים כלל בידי ישראל. עם זאת, למרכיב הצבאי השפעה דרמטית על המציאות האסטרטגית. מטרת מאמר זה היא לנסות ו"לשחרר" את צה"ל מתסמונת ״פוליטיקת הזהויות״, לפתוח את הדיון בגישות הלחימה השונות בצה"ל ולהעבירו לפסים מקצועיים, גלויים ומנומקים. המאמר נבנה על־בסיס דיון מקצועי מתמשך שערכנו בינינו.

גישת האש וההגנה

פינקל הבחין בין גישות התמרון, האש וההגנה בצה"ל (פינקל, 2023, עמ' 32-21)^. באופן מעשי אנו מחברים בין השתיים האחרונות. גישת האש וההגנה התפתחה לאורך העשורים האחרונים מתוך יתרונותיה הטכנולוגיים של ישראל ולאור הנטייה הפוליטית הברורה לצמצום סיכונים ביטחוניים והימנעות מהרחבת שליטה ישראלית בשטחים עוינים. בתמצית, גישה זו חותרת לפתור את איום האש לעורף ישראל (בעיקר מלבנון ומעזה, אך גם באיומים ממדינות ללא גבול עם ישראל) באמצעות מיצוי המודיעין והאש, תקיפה מתועשת של מטרות חקורות בעיקר בפתיחת מלחמה, וציד משגרים ולוחמי אויב, בעיקר מהאוויר.

כהשלמה, פותחה מערכת הגנתית מתקדמת למניעת חדירת אויב לשמי ישראל וליירוט הגנתי של אש האויב הנותרת. הגם שחלק גדול מהממסד הביטחוני אוחז בגישה זו, מעטים מוכנים לנסח אותה ולהיתפס כמחויבים כלפיה בגלוי. יוצאים מכלל זה הם פרסומים בודדים, כמו זה של אל"ם ניר ינאי – דוקטרינה הגנתית לישראל (ינאי,2015, עמ' 12-4), או של ברק, שפירא ושיניאק שהבחינו בהעדפה הגוברת של צה"ל את מרכיב ההגנה, במסגרת מבצעי אש (ברק, שפירא ושיניאק, 2021). על מנת לקדם דיון מושכל ופתוח, כאמור, נחלץ תא"ל כוכב (הח"מ), מפקד ההגנה אווירית לשעבר, לעשות את מה שמעט עשו עד כה בגלוי – לייצג מקצועית את גישת האש וההגנה.

גישת התמרון

גישה זו שואבת את מקורותיה מתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. ע"פ עקרונות אלו, ישראל צריכה להימנע ממלחמות ארוכות, להסיר את האיום ולעשות זאת ככל הניתן בשטח האויב. כדי לעמוד בכך נדרש מהלך מתקפה מהיר להעברת הלחימה לשטח האויב, מוקדם ככל הניתן במלחמה.  מהלך זה יוציא את האויב משיווי משקלו האופרטיבי ויסיר את האיום.

רבים וטובים מביעים תמיכה קולנית בגישה זו ופורמלית צה"ל מחזיק בגישה זו ואף חידש אותה במסגרת "תפיסת ההפעלה לניצחון", אך ההעדפה הנגלית היא שונה, דומה הרבה יותר לגישה הראשונה, גישת ההגנה והאש.

דיון ביקורתי – סוגיית ההתשה

הביקורת המרכזית על גישת המודיעין, האש וההגנה, כפי שנשמעת בשנים האחרונות, היא העובדה שהיא גוזרת על ישראל מציאות התשתית, הן ברמה האופרטיבית והן באסטרטגיה. למרות מודיעין מעולה, ואש מנגד משוכללת, צה"ל לא הצליח, גם לא אחרי שנות מאמץ מרובות, להגיע ליכולת מבצעית שתבטיח את השמדת רוב נכסי התקיפה של האויב טרם שיגור. תקיפות מבוססות מודיעין רחוקות מאוד מלהוציא את האויב, שנערך במשך שנים לאיום זה, משיווי משקלו האופרטיבי. גם שכבות ההגנה האווירית, למרות הצלחות מרשימות, לא צפויות לספק מענה הרמטי. בתרחישי מלחמה רחבים, ובתרחיש רב זירתי מורכב הפגיעה הצפויה בעורף ישראל ובתשתיות חיוניות שלה צפויה להיות משמעותית וכואבת. הישגי התקיפה וההגנה, טובים ככל שיהיו – חלקיים.

האויב ממשיך ובונה עצמו לאורך השנים כדי למנוע מצה״ל מטרות ומשתכלל על מנת להתגבר על מערכי היירוט הישראליים. זאת ועוד, למרות המחירים הכבדים שייגבו ממנו, ההישגים הצפויים של האויב עשויים במידה מסוימת לעודד אותו להמשיך ולהתמיד במעשי האיבה. הצלחות, גם סמליות בלבד, עשויות לעורר "שחקנים" אחרים בציר ההתנגדות, ויתכן שאף את איראן עצמה, להתערב במלחמה, בשלב בו צה"ל כבר עשוי להיות מותש ודל במשאבים.

לא רק התשה במלחמה עצמה. גישת מבצעי האש הוכיחה לאורך השנים כי היא (אולי) מחלישה זמנית אך אינה מרפה את ידי האויב. האויב משתכלל ומתחזק משמעותית מסבב לחימה אחד למשנהו. לפחות למול עזה, זירת העימות ״הנוחה״ ביותר לישראל, התפתחה עם השנים מציאות של סבבי לחימה חוזרים ונשנים. בעוד ישראל עוסקת במלחמת התשה מתמשכת אל מול רצועת עזה, אויביה המשמעותיים בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן – בונים את כוחם, לומדים ומתכוננים למלחמה רב־זירתית.

גם גישת התמרון לא הצליחה לשכנע כי מתקפה לשטח האויב היא התרופה למלחמה התשתית ומתמשכת. 'חומת מגן' היה אחרון המבצעים אליו יצא צה״ל בהגיון הכרעתי. המבצע אמנם נחשב למוצלח, אך הוא לא התמודד עם האתגר העיקרי העומד לפנינו היום – אתגר האויב מבוסס הטמ"ר (טילים, מרגמות ורקטות).

התמרון הקרקעי המוגבל במלחמת לבנון השנייה, ב'עופרת יצוקה' ובמהלך 'צוק איתן' לא חתר למיטוט האויב או להכרעתו ובוודאי שלא הביא להפסקת הירי הרקטי לעורף. יש אף שרואים במבצעים אלה המחשה לאיטיות, למורכבות ולמחירים הכרוכים בתמרון קרקעי, ולו מוגבל. תומכים מובהקים של מתקפה קרקעית אינם מתעלמים מההיבטים ההתשתיים שיהיו כרוכים בה, והמחירים הנלווים לתמרון. במאמרו "לשם מה נילחם" תיאר האלוף (מיל') עמידרור את תפיסתו למלחמה הבאה בלבנון: מלחמה זו נועדה להסיר את איום האש מעל מדינת ישראל, ולכן תכלול "שלב ניקוי ארוך שעלול להימשך כמה חודשים. מאמץ צבאי מייגע אפור ומתמשך (...) להרס התשתיות ואמצעי הלחימה של הארגון" (עמידרור, 2021, עמ' 40-31).

מכיוון שרוב המעריכים המקצועיים מבינים כי מנגנון ההבסה הקרקעי כנגד אויב מבוסס טמ״ר הוא מנגנון התשתי הכרוך בשלב טיהור ארוך בשטח האויב, הרי שעקב אכילס העיקרי של גישת התמרון בהקשר המבצעי שנוצר הוא העובדה שגם היא אינה מבטיחה מלחמה קצרה, וגם לא מכריעה.

סיכום ביניים והגישה השלישית

מאזן ההרתעה, יחד עם דימוי העוצמה של ישראל בעולם ובאזור, והדינמיקה האסטרטגית בין ישראל לאויביה, מוכתבים מיכולתה של ישראל להכריע את אויביה במלחמה, כפי שתופסים זאת מקבלי ההחלטות של כל הצדדים. מאחר וגישת התמרון המכריע עומדת בספק, כאמור, בשל חוסר ההצלחה ושינוי אופי האיום, הדיון הצבאי על תיאוריית המלחמה נותר "תקוע" בין שתי גישות התשתיות. ובינתיים, כפי שהבחינו רבים, כולל האלוף ד"ר בנג'ו ושותפיו, מצבנו האסטרטגי רק הולך ומחמיר.

כדי להיחלץ מהמבוי הסתום פותחה בצה"ל בשנים האחרונות גישה שלישית, שבאה לביטוי בתפיסת ההפעלה לניצחון. לפי גישה זו אפשר ונדרש להשיב את הגישה ההכרעתית לדרך המלחמה הישראלית, באמצעות רפורמות בבניין הכוח ובהפעלתו. התיאוריה, שכונתה גם "רב־ממדית", גורסת כי שילוב טוב יותר, מבוסס טכנולוגיות ושיטות לחימה חדשות, בין מכונת המודיעין והתקיפה התעשייתית בהספקים גבוהים ובין תמרון לתוך שטח האויב, יאפשר חשיפה מלאה יותר של האויב והשמדת מערכיו הלוחמים, לרבות מערכי השיגור, בהיקף וקצב משופרים. מרכיב חשוב בתפיסה, שנועד להשלים את יכולת ההגנה הרב־שכבתית שפותחה בצה"ל, היה ניסיון לבלימת מתקפת האש של האויב גם בשטחו. הרעיון תואר במאמר של האלוף חליוה ומזוהה בו פוטנציאל חשוב שכן שלילת יכולות האויב, ובראשן היכולת לשגר מנגד ולתקוף באש לשטחנו, היא התכלית המבצעית של הלחימה (חליוה, 2021). עמד על כך הרמטכ"ל, רא״ל הרצי הלוי, במאמר שכתב כמפקד פיקוד הדרום בסיומה של עבודת צוות אשר עסק ב"הגנה רב ממדית" במסגרת תכנון "תנופה". הלוי הדגיש את החשיבות הגוברת בסיכול תקיפות האויב ואת העקרון לפיו "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" (הלוי, 2020, עמ' 244-246). היכולת להשמיד משגרים בעודם יורים וליירט את הטילים גם בשטח האויב נועדה, לכן, למנוע מהאויב הצלחות בנוסח הצפת מערך ההגנה האווירית וחדירתו. מרכיב זה יאפשר לצה"ל להשלים את יכולת התקיפה האווירית באמצעות טיפול זמן אמת במשגרים שלא זוהו ונתקפו מבעוד מועד.

"תפיסת ההפעלה לניצחון" כיוונה להשיב את מרכיב המתקפה ההכרעתית לשטח האויב גם באמצעות כוח מועצם־טכנולוגיות, על־מנת להסיר את האיום מעל ישראל (זהו עקרון "שלילת היכולות" בתפיסה) ולרפות את ידי האויב ברמה האופרטיבית וברמה האסטרטגית. ברמה האופרטיבית – למנוע מהאויב את תוחלת המשך הלחימה, ולהביא בכך לקיצור המלחמה ומניעת התרחבותה "לשחקנים" נוספים. ברמה האסטרטגית –לרפות את ידי האויב ולרסנו בתום המלחמה, הן בשל המחשת אי־האפקטיביות של גישתו למלחמה והן בשל השבת חופש הפעולה והסיכול הישראליים בחסות יכולת ההכרעה ושיתוק הירי.

אלא שככל שחולף הזמן, ולמרות תיקוף תפיסתי לגישה ההכרעתית, נדמה כי צה"ל ממשיך ופועל בהתאם לגישה הראשונה, מבוססת האש (בעיקר מנגד) וההגנה (בעיקר האווירית). תר"ש 'תנופה' קידם אמנם מהלכים "רב־ממדיים", אך עדיין נדמה שרוב האנרגיה החדשנית וההשקעות זורמות למודיעין, לתקיפה אווירית ולהגנה האווירית והקרקעית. בעולם היבשה, למרות השקעות ברק"ם כבד, נראה כי הכוח היבשתי הופך לפחות גדול וכשיר, ונותר מאחור בתחום ההתמודדות נגד אש.

חזרנו, אם כן, לנקודת ההתחלה. לוויכוח העקרוני בין גישה הכרעתית־התקפית, לגישה מבוססת אש מנגד והגנה חזקה. ישבנו שעות, החתומים מעלה, להתווכח. להלן הבנותינו.

תיאוריה תקיפה ומעשית

״התחנה הראשונה״ בוויכוח נגעה למה שהגדרנו כתקפות של תפיסת הניצחון. האם זו בכלל תיאוריה תקפה? נכונה? ובאשר לסוגיית המעשיות שלה – האם מתקיימת היכולת לממש אותה הלכה למעשה? עם התמשכות הדיון הצלחנו להגדיר את המונחים "תיאוריה תקפה" ו"תיאוריה מעשית".

תקפות התיאוריה – תיאוריה צבאית תקפה צריכה לשכנע בקשר שבין התשומות המבצעיות לתפוקות האופרטיביות והאסטרטגיות. היא גם צריכה להיות בת יישום ברמה הטכנולוגית והמשאבית בטווח הזמן הנראה לעין. הסכמנו כי תפיסת הניצחון אכן עומדת בקריטריונים. ראשית, לצורך השפה המשותפת, הסכמנו על עקרונותיה: מודרניזציה של הכוח הצבאי ובעיקר הקמת תשלובות מתקדמות של מרכיבי חישה, תקשורת, עיבוד מידע ואמצעי הגנה ותקיפה מהירים ומדויקים בעורף, בחזית ובכוח המתמרן. מודרניזציה זו נועדה להוות תוספת, לא תחליף, ליכולות המודיעין והתקיפה המרכזיות של צה"ל (ושכלולן, בבינה מלאכותית למשל), ולמערכת ההגנה האווירית הרב־שכבתית שהתפתחה בעשורים האחרונים.

באשר לנכונות התיאוריה – הסכמנו כי אכן קיים קשר לוגי בין היכולות המבצעיות הללו, לבין התכלית האופרטיבית והאסטרטגית. שילוב טוב של מתקפה לשטח האויב שתשלול את יכולתו לשגר מטחים גדולים ומדויקים תוך גביית נפגעים מכוחותיו, תשלים את יכולות ההגנה והתקיפה הקיימות היום ותמנע מערכה ממושכת. ההכרעה האופרטיבית המתוארת תביא גם לשינוי המאזן האסטרטגי. גם באשר למרכיב הישימות הטכנית, הטכנולוגית והמשאבית, הגענו להסכמה. תכנית המודרניזציה היא בת יישום הן בטווח זמן סביר (להערכתנו תוך עשור, כשתי תכניות חומש), והן בעלויות התקציביות שמדינת ישראל יכולה לעמוד בהן, אם רק תחליט.

מעשיות התיאוריה – מעשיות התיאוריה הצבאית תלויה לא רק בזמינות הטכנולוגיה והמשאבים אלא גם ביכולתו האמיתית של הארגון לעבור מהלך, מהיר יחסית, של השתנות. השתנות זו דורשת התאמות ברמה הארגונית, התגברות על קשיים פוליטיים פנים־ארגוניים, ויכולת לשכנע ברמה האסטרטגית־לאומית כי זהו השינוי הנדרש בסדר העדיפות של הביטחון הלאומי. מנהיגות צבאית תהיה מחויבת לרתום את מקבלי ההחלטות לשינוי מהותי שכזה. חלק מהמחירים הנדרשים ״לתשלום״ בשינוי שכזה, אינם מדידים, לא תמיד כלכליים או תקציביים, חלקם אינם צפויים ויכולים בעצמם לסכל שינוי משמעותי.

הסכמנו כבר כי תפיסת ההפעלה לניצחון היא תקפה וגם מעשית, לפחות ברמה הטכנית. עיקר הוויכוח נוגע, אם כן, להיבטים אחרים. האתגר האמיתי נוגע לסדרת התנגדויות גלויות וסמויות הקשורות לתרבות האסטרטגית של צה"ל ומדינת ישראל. מאחר וזהו לב הדיון, המשכנו להתווכח ולהתעמת מקצועית על מנת לנסות ולפרק גם אותו לגורמיו.

סוגיית המחיר

לב הדיון נוגע למחיר המלחמה. עם כל הכבוד לניצחון והכרעה אפשריים, רוב המשתתפים בדיונים הביטחוניים נוטים לראות במחיר המלחמה הצפוי את אחד מהשיקולים המרכזיים בקבלת ההחלטות לצאת אליה. מלחמה הכרעתית שתכלול מתקפה לשטח האויב, נתפסת כמלחמה עתירת נפגעים בחזית, וגם בעורף. המצב הקיים, מלחמה הגנתית מבוססת מודיעין ואש, לחימה התשתית אמנם אך סבירה. נדמה שהמצב אולי אינו אופטימלי, אך מחיריו נסבלים. המשכנו לפרק את הנושא במחירים האלטרנטיביים של גישות המלחמה השונות והשפעותיהן על צה"ל.

מחיר הדמים בכוחות הלוחמים

גישת המודיעין, התקיפה מנגד וההגנה הרב־שכבתית מציעה לישראל גישת מלחמה בה הסיכון לכוחות הלוחמים הוא מינימלי. בעצם, גישה זו הביאה את מדינת ישראל לבחור דה־פאקטו שלא לבצע מהלכים קרקעיים התקפיים במלחמה, או להגבילם למינימום ההכרחי, מה שבהכרח "מוזיל" את מחיריה היקרים בדם. הגישה האחרת, נכנה אותה "מתקפה ממוקדת לבלימת האש", שוללת את הטענה הזו בכמה היבטים. ראשית, באמצעות הצבעה על העובדה כי למדינת ישראל אין באמת חופש בחירה באשר לתמרון הקרקעי. ככל שצה"ל נמנע מלהעביר את המלחמה הקרקעית לשטחו של האויב כך מתרבים הסימנים כי האויב מכין מהלכים קרקעיים לתוך שטח ישראל. יובל שנים למלחמת יום הכיפורים (1973), אנו יודעים כי גם קרב בלימה קרקעי, וגם מתקפות הנגד העוקבות, הם תמרון קרקעי לא פחות מאתגר מאשר מהלך התקפי יזום. שנית, טוענת גישת התמרון הממוקד נגד אש, כי בחסות המודרניזציה של הכוח בכלל, ותשלובות חישה־תקיפה ודיכוי שיגורים בפרט, ייהנו כוחות היבשה המתמרנים ממעטפת הגנתית שתצמצם דרמטית את המחיר שיגבה מהם. על נחיצות שכבת הגנה לכוחות עמדו רבים, ביניהם רודניצקי (רודניצקי, 2018, עמ' 82-61), סגן וינטר (וינטר, 2022) ואלוף ברק (ברק, 2017, עמ' 56-37). שכבת הגילוי־יירוט־תקיפה שתפעל בחזית תשחרר מחדש את יכולת התנועה של כוחות מתמרנים ותשנה את האופי השחיקתי של המלחמות החדשות כפי שהתגלה באוקראינה למשל. אין מלחמות "נקיות" ונטולות נפגעים, אך איום מרכזי על הכוחות – הנ"ט, הארטילריה וכלי הטיס הבלתי מאוישים, ידוכא, ולו חלקית.

ועדיין, יטענו הספקנים, חסידי האסכולה המתחרה, תמרון התקפי ייאלץ את צה״ל להיכנס לכפרים, לאזורים אורבניים ולשטחים מורכבים בהם ממוקם האויב ולקיים שם קרבות מגע שבהכרח יהיו מרובי נפגעים בכוחותינו ומרובי נזק "אגבי". אלה מורכבויות שיהיו לא רק כואבות אלא גם יקשו על היכולת להתמיד במהלך על רקע אתגרי לגיטימציה פנימית וחיצונית.

הטיעון השלישי של הגישה החדשה הוא כי בנוכחות יכולות מרחביות של דיכוי אש האויב ניתן יהיה לצמצם משמעותית את החיכוך המבצעי בשטחים המורכבים. צה"ל יוכל לאחוז בשטחים השולטים והפתוחים ולהתמקד בכיבוש חלק קטן יותר של המרכזים הבנויים של האויב, נכסי פיקוד ושליטה ואחרים, שהשמדתם תביא להאצת התמוטטותו המערכתית. בנוסף, מהלך הכיבוש הממוקד הזה ייהנה מריכוז מאמץ של אמצעי חישה־תקיפה ורובוטיקה. אלה יגבילו מאוד את חופש הפעולה של האויב וישפרו מאוד את יחסי השחיקה הצפויים, לטובתנו. ריכוז מאמץ של אמצעי תצפית, מודיעין ותקיפה שיפר מאוד את יחסי השחיקה של כוחותינו ב'צוק איתן', שהתאפיין במוקדי תמרון מעטים ונקודתיים.

המחיר בעורף

הטיעון הלוגי של גישת המתקפה ממוקדת האש טוען כי קיצור המלחמה ועצירת חלק גדול מהשיגורים כבר בשטח האויב, ישפר מאוד את הגנת העורף ויגביל את עוצמת ומשך ההפרעה לשגרה. מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל) עמיקם נורקין, ביטא גישה זו בראיון לעיתון "הארץ" כשהבהיר את עמדתו ״באשר למלחמה רב־זירתית – נורקין יודע גם מה צפוי לקרות בעורף האזרחי כתוצאה מעימות עם איראן או במלחמה שלכאורה תהיה מעט קטנה יותר, עם חיזבאללה. חיל האוויר יידרש בה, לראשונה, להתמודד עם איום מסיבי של טילים ורקטות, עד כמה אלפים בממוצע ליום, על העורף. והמטוסים שלו ימריאו מתוך בסיסים שעליהם נורית אש כבדה, חלקה מדויקת״. הוא ממשיך ומאשר כי "בסיסי חיל האוויר הם חלק מארסנל המטרות האסטרטגיות של האויב. אני מניח שכולם יותקפו בלחימה. היעד צריך להיות שחיל האוויר לא מפסיק לתקוף, ממשיך להמריא ולנחות. אנחנו צריכים לראות שיש לנו מספיק בסיסים פעילים, מסלולים, יכולת להמריא על חלק מהמסלול, יכולת תיקון מהירה, יכולת הגנה על כל אלה״. נורקין מסכם את עמדתו "אנחנו צריכים להחזיר את הלחימה לשטח האויב, גם ברקטות – על ידי תקיפתן בשטחו ועל ידי יירוט מעל שטחו" (הראל, 2023). לתפיסתו יש לחתור לכך באמצעות מיצוי טכנולוגיית הלייזר.

עצירת חלק מהאש כבר בשטח האויב תצמצם גם את האזעקות ותאפשר להגנה בעורף להתמקד באינטרסים החיוניים ביותר. כך, למשל יקטנו הסיכויים לסגירת נמלי האוויר והים של ישראל. בסבבי הלחימה האחרונים ברצועת עזה, סבבים מוגבלים לכל הדעות, ההישג המרכזי בו התגאה האויב הוא יכולתו לשתק, או להגביל מאוד, את שגרת החיים של מיליונים בעורף ישראל, בסגירת נמל אשדוד או בפגיעה משמעותית במרחב האווירי של ישראל לשעות ארוכות. האויב מצליח להפריע ולאלץ את חיי השגרה של אזרחים גם ואולי בין סבבי הלחימה וההסלמות וגם בימי המתיחות ״השקטים״. יירוט חלק מטילי האויב בשמי הרצועה יפחית את כושר המיקוח האסטרטגי של חמאס.

אולם המרכיב החשוב ביותר של המחיר בעורף הוא ברמה האסטרטגית. הכרעת האויב באופן מהיר וחד בחזית אחת תגביל את הסיכוי להתרחבות המלחמה לחזיתות נוספות. התועלת מכך ברורה הן להיקף האיום על העורף, והן ליכולת של מערכות ההגנה האווירית להתמודד עם עומסי הלחימה והתמשכותה.

הביקורת של תומכי גישת התקיפה וההגנה לטיעון זה היא, כאמור, במישור המעשי־פרקטי. התנעת פרויקטים גדולים חדשים תתחרה במשאבים הנדרשים לצה"ל להמשך חיזוק ופיתוח מערכת היירוט הרב־שכבתית. חיזוק זה נדרש במיוחד לאור התגברות איום הטמ״ר – הטילים, המעופפים וכלי הטיס מזירות רחוקות והרקטות. לפי הגיון זה פיצול מאמצי בניין הכוח יהיה, באופן מעשי, בעוכרינו. משפטים שנשמעים במסדרונות המטה הכללי: "לא מחליפים סוסים בעלייה" או "לא מחליפים הרכב מנצח" מבטאים במלל חופשי השקפה זו.

גם וגם וגם – כדי לנסות ולהתקדם לעבר הכרעת הוויכוח נדרשנו לחזור בזמן ולהתייחס למודרניזציה הקודמת של צה"ל אי־שם בשנות ה־90. כאשר אתגר השריון הסורי נתפס כבעיה האסטרטגית המרכזית שעמדה בפנינו, לא נמנענו מבניית מערכת לחימה שנהנתה ממספר שכבות מענה נפרדות. יכולות האמנעה של מטוסי הקרב ״בשכבה הרחוקה״ לא נתפסו כחלופה לבניית צי מל"טים חדשני, ״בשכבות הביניים״. שלל היכולות האוויריות לא נתפסו כמייתרות את גדודי החמ"ם ארוך הטווח אשר נבנו באוגדות היבשה, לצד הקמת ושדרוג אגד העומק הארטילרי של פיקוד הצפון. במקביל המשיך צה"ל לבנות ולפתח את חיל השריון עם טנקים מתקדמים שיתנו מענה לכוחות האויב הקדומניים, ומאוחר יותר ישתלטו על שטח סורי ביחסי שחיקה משופרים. בהשאלה מאז, אם הגדרנו את האיום הבליסטי על ישראל כלב האתגר, ואכן כך עשינו, אזי שהחלטה על שכבת לחימה נוספת בעלות של מיליארדי ש"ח בודדים, לא צריכה להיתפס כאיום על שכבות ההגנה האווירית האחרות.

אם רק נסכים שהגנה קדומנית תאפשר לדכא חלק משמעותי משיגורי האויב בשטחו, וכך מראים הניתוחים, היא תוכל להצטרף כשכבת הגנה אווירית נוספת, משלימה למערך ההגנ"א הרב־שכבתי המצליח, ההולך ומתפתח. במילים אחרות, החסם המרכזי בתחום ההגנה על העורף, הוא הנכונות של הממסד הביטחוני ומקבלי ההחלטת המדיניים לקבל את התפיסה המשלימה ולהרחיב את סך ההשקעה הנדרשת בלחימה ישירה נגד טילים, רקטות וכטב"מים של האויב, השקעה העומדת היום על עשרות מיליארדי שקלים בחומש, רק בכמה מיליארדים בודדים. זהו חסם משאבי נמוך יחסית. אם יתקיים עיון מעמיק, אמיתי ונטול פניות בתועלות האסטרטגיות הצפויות, ניתן יהיה להסיר חסם זה.

ההקשר האסטרטגי – איראן, איומים רחוקים ומתארים רב־זירתיים

תפיסת ההפעלה לניצחון התמקדה באיום צבאות הטרור מבוססי הטילים, המעופפים והרקטות במעגל ראשון (עזה ולבנון). אם עד כה ליבת הדיון היתה ברמה המערכתית, הרי שכאן מתחיל דיון ברמה האסטרטגית. חסידי גישת המודיעין־תקיפה, האש וההגנה נוטים לטעון כי את עיקר תשומת הלב הצבאית יש להפנות מעתה לאיומים מרוחקים יותר מלבנון ועזה, ואפילו רחוקים יותר מהתבססות איראנית בסוריה, בעיקר לאיום הנשקף מאיראן גופא. האיום הרב־זירתי הוא כה גדול, ומתפתח במהירות, שיש להעדיף את הטיפול בו ביחס למודרניזציה היקרה שהוגדרה לצורך בניית יכולת ההכרעה המשכנעת במעגל הראשון.

בוויכוח המקצועי בינינו, במרחב דיון זה העוסק בסדר העדיפות בין מעגלי האיום, הצלחנו להגיע, בסופו של יום, לכמה הסכמות.

הראשונה – המעגל ראשון מהווה חסם קריטי לאסטרטגיה הישראלית כלפי מעגלים רחוקים. תרחיש מלחמה בטווחים רחוקים מבלי שחזיתות המעגל הראשון יהיו בלחימהֿ אינו סביר. מקבלי החלטות במדינת ישראל צריכים להניח, בבואם ליזום או להגיב מול איראן, כי הסבירות לפרוץ מעשי איבה בלבנון תהיה גבוהה. ולכן, גם בראיית עימות עתידי ישיר מול איראן, סוגיית היכולת הצבאית להסיר את האיומים במעגל הראשון היא סוגיית מפתח, ואולי אף חסם אסטרטגי בעצם יכולת קבלת ההחלטה הישראלית.  

ההבנה השנייה – לגבי רב־זירתיות, הגנה והתשה, ובכך כבר נגענו בתחילת הדברים. האסטרטגיה האיראנית חותרת ליצירת תאום והתלכדות בין גורמי ההתנגדות השונים (חיזבאללה, גא"פ ואחרים) במקביל לחימושם באמצעי תקיפה מודרניים. הצלחה איראנית במלחמה עם ישראל תהיה בגרירתנו למלחמה ארוכה, במספר זירות, מלחמה שתתיש את המשאבים הצבאיים שלנו במהרה (וגם את משאבי הכלכלה והחברה הישראלית) ותסתיים ללא תוצאה מובהקת ובנזקים כבדים בעורף. אמנם גם האויב יינזק מאוד, אך החשיבות האסטרטגית של נזק זה פחותה. הרושם ממלחמה כזו, מחוץ למדינת ישראל ובתוכה, יהיה דווקא של היחלשותנו. האסטרטגיה היחידה למניעת תרחיש הצלחה איראני כזה, תתבסס על הוצאה מהירה יחסית של חיזבאללה ממעגל הלחימה "ונטרול" הלחימה, עד כמה שניתן, במעגל הראשון. חיזבאללה הוא מרכז כובד חשוב במערכת האיראנית מולנו. בלעדיו תישאר איראן חשופה למלוא העוצמה הישראלית .יתר על־כן, נטרול חיזבאללה מלחימה תפנה את מערכת ההגנה האווירית הרב שכבתית מהאיום האינטנסיבי מלבנון, ותשפר בכך מאוד את הגנת המדינה ואזרחיה מול מעגלים רחוקים. ״השחקנים״ האחרים במעגלים רחוקים יהססו מלהיגרר לתוך מלחמה שכבר הוכרעה במעגל קרוב. ולכן, הכרעה במעגל הראשון היא מפתח לאסטרטגיה ישראלית הממוקדת באיום האיראני, בוודאי בתרחישים רב־זירתיים.

ההיבט השלישי – אופטימיזציה, מיצוי נכון, מיקוד וריכוז מאמץ של "הזרוע הארוכה". ברור לכל שצה"ל נדרש לזרוע שכזו, ארוכה ואפקטיבית. ברור עוד יותר כי מרכיבי המודיעין והתקיפה מהאוויר, בשילוב יכולות סייבר ובגיבוי הגנה אווירית חזקה, הם מרכז הכובד של הזרוע הארוכה הזו. לכאורה, הדבר מכתיב מיקוד השקעות במרכיבי עוצמה אלה גם על חשבון מרכיבי התמרון וההכרעה במעגל הראשון. אלא שמדובר בתפיסה פשטנית. במציאות בה תפיסת הלחימה שלנו במעגל ראשון תלויה במחקר מודיעיני אינטנסיבי ובמיצוי מלוא עוצמת חיל-האוויר ליממות רבות, היכולת המעשית של הזרוע הארוכה לבנות יכולות מבצעיות לטווחים רחוקים, תישאר מוגבלת. יתר על־כן, האתגרים לחופש הפעולה האווירי ולאיסוף המודיעיני במעגל הראשון נמצאים במגמת עלייה תלולה. גם תוספת משאבית תיבלע, לפחות בחלקה, לצורך התמודדות עם אתגרים אלו, במעגל הראשון. לכן, על־מנת לאפשר מיצוי מבצעי של ההשקעות הקיימות והמתוכננות בזרוע הארוכה של צה"ל, יש "לשחרר" אותה ולפנות את משאביה (לפחות את חלקם) מנטל הלחימה בחזית המעגל הראשון, בעזה ובלבנון בפרט. המודרניזציה שתוארה בתפיסת ההפעלה לניצחון בכוחות היבשה, וכן במערכי ההגנה האווירית ובשכבת התמודדות קדמית הגנתית עם אש האויב, מהווה תנאי לכך.

פרדוקס ההגנ"א

כמו בעולמות אחרים, גם בעולם ההגנ"א התוקף נהנה מיתרונות מובנים ביחס למגן. בהפעלת הכוח, אך גם בבניינו, התוקף נהנה מהיכולת למקד מאמץ, לתחבל תחבולות ולשמור הפתעות, ואילו המגן – פחות. מערכי הגנה נוטים להתפתח באופן תגובתי, ובאיחור, ביחס לאיומים, ולהיות מוגבלים במיירטים יקרים, ביחס לארסנל התוקף.

פרדוקס ההגנ"א מחייב את מערכת בניין הכוח להשקעות הולכות וגדלות, אך בלי הבטחה שההישג הצפוי בהגנה יגדל באופן הולם. המציאות היא שהפגיעה הצפויה בעורף ממשיכה להחמיר במקביל ולמרות הצלחת ההגנ״א והמשך הפיתוח של מערכי ההגנה. ככל שהיקף התקציב והכישרון המושקעים בהגנ"א גדלים, כך בולט החוסר. הדינמיקה הזו, כך הסכמנו אחרי כמה מהלכי דיון בינינו, היא אחד הגורמים שמביאים לגישה מגוננת של ממסד ההגנ"א כנגד שכבות הגנה נוספות או שימוש בטכנולגיות לייזר חדשניות. אחת האמירות שליוו את ההתנגדות הללו היתה: "רק לא עוד שכבה״ או ״יש לנו מספיק שכבות אבל לא מספיק מיירטים" ואמירות נוספות בסגנון דומה.

חשוב להבהיר – הגישה המחודשת שאנו מציעים, זו המשלבת גם הגנה קדמית ומרכיבי לייזר כשכבות משלימות בהגנ"א תוך חיזוק שכבות ההגנ״א הקיימות, תביא פוטנציאל לשינוי משמעותי, לא על חשבון מערכות ההגנ"א הרב שכבתיות המצליחות, אלא בנוסף אליהן. קידום שיטות חדשות לא רק שאינו מתחרה, אלא הוא שיאפשר את המשך הרלבנטיות של ההשקעות הקודמות, למרות מאמצי האויב להתגבר עליהן. אלה יחסים של איגבור באמצעות הדדיות. גם וגם וגם, לא או/או, ללא תלות של זה על חשבון האחר. נפרט טענה זו:

מחיר החימוש – חימוש חדשני שמיירט ותוקף לטווחים קצרים יחסית, אשר מרכז הכובד המערכתי שלו נמצא ברשת המכ"מים המגלים ופחות בדרישות מהטיל המיירט עצמו, צפוי להיות זול ממיירט הגנ"א קונבנציונאלי. רשת הסנסורים המתקדמת תהיה כזו שתשפר את סלקטיביות היירוט, כלומר היכולת לבחור וליירט רק טילים שפגיעתם צפויה להיות מאיימת, תישמר ותתפתח גם בתרחישים הקדמיים, כך שמחיר החימוש לא יקוזז ביעילות פחותה של השימוש בו. מיצוי המיירטים החדשים ליירוט הטילים לטווחים בינוני וארוך של האויב במעגל הראשון, יעמיד אותנו לראשונה בפני איזון מסוים של מחירי התוקף והמגן. באשר למחירי היירוט של מערכות הלייזר, הבנויות על ירי סלקטיבי של קרני לייזר, התמחור וההוכחה הפרקטית עוד לפנינו, אך טכנולוגיה חדשה מביאה עימה גם פוטנציאל כלכלי.

מחיר המשימה –חלק מהמיירטים הנוספים יכוונו לתקיפתם של המשגרים בעודם משגרים רקטות וטילים. קיים פוטנציאל שהמיירטים יוכלו להשמיד יותר מטיל אויב אחד, לעיתים אף עשרות, במשימת תקיפה אחת. כלומר – מאות אחדות של תקיפות בחזית יכולים פוטנציאלית לחסוך בעתיד אלפי יירוטי הגנ"א בעורף. הוזלה נוספת צפויה בזכות הכנסת יכולות יירוט באמצעות לייזר למסגרת שכבות ההגנה הקיימות. שילוב יכולות לייזר, לכשיבשילו, עם השמדת אלפי רקטות טרם שיגורן ועם יירוט זול יחסית בשלב ההמראה, כל אלה עשויים להביא לראשונה לאיזון כלכלי יחסי של משימת בלימת האש ביחס לעלויות של האויב התוקף.

מיצוי אלטרנטיבי – שכבת היירוט והתקיפה המונעת בשטחו של האויב צפויה, בפריסה מלאה, להפחית את עומס הלחימה מלבנון ומעזה באופן דרמטי. בתנאים כאלה ניתן יהיה לפנות חלק משמעותי ממשאבי מערכת הנשק ״כיפת ברזל״ מהתמקדות בהגנה בשכבה הנמוכה, להגנה בשכבות גבוהות יותר, ובכך לסייע למערכות ״קלע דוד״ ומערכי החץ היקרים. הדור הבא של טילי היירוט נועד להגביה עוף ולהיות רלוונטי להתמודדות גם עם איומים חדישים יחסית, מגוונים ומדויקים, ממעגלים רחוקים. דור המיירטים החדש יהיה כנראה יקר מהדור הנוכחי, אך בהשוואה לעלות מיירטים אלטרנטיביים כמו מיירטי ה'חץ' לסוגיו ו'קלע דוד', שנועדו להתמודד עם האיומים ממעגלים רחוקים, מדובר במהפכת מזעור והוזלה של ממש. גם ביחס לאיומים ממעגלים רחוקים, המיירטים העתידיים צפויים להיות זולים יותר ואפקטיביים מאוד. אלא שכדי לאפשר להפנות את מערכת כיפת ברזל (וכן קלע דוד, חץ 2-3-4 וכדומה) להתמודדות עם מעגלים רחוקים ולחימה כנגד איראן בתרחיש של מלחמה רב־זירתית, נדרש ראשית כל "לשחרר" אותה מעומס הלחימה העצום הצפוי לה ממעגל ראשון.

באופן מפתיע, המחלוקת בינינו בשנים האחרונות, הפכה לאיטה להסכמה חלקית והשלמה מקצועית. אכן נדרשת השקעה בשכבה נוספת, שכבת יירוט־תקיפה מתקדמת בחזית. שכבה נוספת זו היא לא רק אפשרית ונכונה, אלא גם כדאית בהסתכלות מקצועית, מבצעית ואף כלכלית.

חזון עם ואריאציות

התחלנו את המסע, לפני שנים ארוכות, במחלוקת מקצועית קוטבית. השלמנו אותו כשאנו מסכימים בנקודות הבאות:

• ניתן וצריך לחתור למלחמות קצרות ולהסרת האיום מעורף ישראל. קיים מנגנון הבסה, אך יש לראות את מרכיביו השונים כמשלימים אלה את אלה (הופמן, 2022).
• המלחמות הבאות הן בעלות פוטנציאל להפוך לרב־זירתיות. נדרש להכריע במעגל ראשון גם על מנת להתמודד טוב יותר במעגלים רחוקים.
• חיזוק מעשי של הזרוע הצה"לית הארוכה נגד איראן תלוי בהקטנת התלות במשאבי אוויר ומודיעין בלחימה במעגל הקרוב.
• חיזוק מרכיבי המודיעין, תקיפה אווירית והגנה רב־שכבתית הוא חיוני, אך לא מספיק. התמקדות רק במרכיבים אלה גוזרת על ישראל מלחמה ואסטרטגיה התשתית שמשרתת את אויבינו.
• פיתוח שכבת הגנ״א קדמית, משמעותית, נגד טילים רקטות ומעופפים, היא מרכיב חיוני גם בשל הרצון שלנו לעבור מתגובה ליוזמה. בלעדיו, מהלכי מודרניזציה אחרים יסתכמו בשיפורים טקטיים חשובים, אך לא בהיפוך המגמה.

היכן נותרו הבדלים בינינו?

אורטל (הח"מ) התחיל את הדיון באבחון אסטרטגי של הצורך בגישה הכרעתית שתקטע את מגמת ההחמרה בסביבה האסטרטגית שלנו. זוהי זווית הסתכלות מוטת סיכונים אסטרטגיים והזדמנויות טכנולוגיות.

כוכב (הח"מ), התחיל את הדיון התיאורטי כספקן מנוסה. כלוחם מערך ההגנ"א וכמפקד בונה כוח בעל ותק, זווית ההסתכלות שלו מוטת סיכונים מעשיים. הכרעה היא אכן מצפן חשוב, אך הוא מסמן כיוון ולא מרחק. היכולת להכריע צבאות טרור ולבטל את איום הטמ״ר לא אפשריים, ונדרשת הגנ״א חזקה ופתרונות אש מנגד.

חזרה לפריבילגיות השחוקות

שלוש פריבילגיות נשחקות מנו כאמור האלוף בנג'ו ושותפיו במאמרם: העימות המוגבל, הלכידות הפנימית והגיבוי האמריקאי. ביציאה לדרך שאלנו עצמנו האם גם היום, כמו במקרה של תפיסת הביטחון ההיסטורית של מדינת ישראל, יכולה גישה צרה יחסית של מענה צבאי, לשרת את האינטרסים שלנו בשלושה התחומים הללו.

נתחיל בעימות המוגבל. ההצלחה של אסטרטגיית האיום באש היא המסביר החשוב ביותר של המשך ההשקעה, השכלול ושיתוף הפעולה בין שחקני האויב. מה שהתחיל כאיום מוגבל הפך, לאור ההצלחה, לאסטרטגיה מתואמת. אלא שהיפוך המגמה הזו הוא בידינו. הכרעת צבאות הטרור מבוססי האש היא יעד בר־השגה. מימושו יגביל מחדש את חופש הפעולה של גורמי האויב ואת שיתוף הפעולה ביניהם. פריבילגיה זו ניתנת להשבה וגם לחיזוק משמעותי.

נמשיך לגיבוי האמריקאי ולסדר העולמי. להיחלשות העמדה האמריקאית במרחבנו שני היבטים. הראשון – "עייפות" מאזורנו אחרי עשרות שנות מלחמה, ונכונות פוחתת להמשיך ולסכן לוחמים אמריקאים המאוימים על ידי איראן ומיליציות חסות שלה. השני – הצורך האמריקאי להתמקד באיום הסיני והרוסי. אלא שהמשותף לאיומים הסיני, הרוסי והאיראני הוא שכולם מבוססים על הרתעה וכפייה באמצעות טילים ואמצעי תקיפה ארוכי־טווח. תפקיד חלוצי של ישראל, הידועה כמובילה בעולם ההגנ"א, בפיתוח יכולות הגנה התקפית, עשוי לתרום לחיזוק הסדר העולמי המערבי הרצוי לנו. הפוטנציאל המקצועי הישראלי והיכולות – משמעותיים ביותר. שיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי־אירופי בפיתוח עשוי לתרום הן ליוקרת ישראל ונכסיותה והן למימון היכולת והשקעה בתעשיות הביטחוניות הישראליות.

ולפריבילגיה השלישית – הלכידות הפנימית. המגמות החברתיות בישראל קשורות קשר עקיף לדיון הביטחוני־צבאי. אנו מכירים בכך. ובכל זאת, אפילו בתחום זה יש להזכיר את אפקט "הקבוצה המנצחת". צה"ל, צבא העם, הוא (עדיין) קונצנזוס ישראלי, מוקד הזדהות ופלטפורמה משותפת לרוב מרכיבי החברה הישראלית, לפחות אלה המעוניינים להיות שותפים בה. כשנשחקת הילת "הקבוצה המנצחת" של צבא העם, נשחקת גם הפלטפורמה הישראלית המשותפת, המאחדת. כאשר המערכים הלוחמים כבר אינם נחשבים כמי שמביאים את עיקר הערך הצבאי, נשחק הרצון לשאת בנטל במסגרתם. את המערכים הלוחמים יש לחזק על־מנת לנצח במלחמה. תרומה אגבית של מהלך זה תהייה להחזיר אליהם, ולכוחות הלוחמים בפרט, את מעמדם היוקרתי וכוח המשיכה החברתי לנוער איכותי. קורסי הטיס ומערכי המודיעין הם יחידות עילית קטנות, לעולם לא ישמשו כור היתוך חברתי של ממש. מפגש אמיתי של כלל הקבוצות בחברה, במסגרת יחידות שדה רלבנטיות ומנצחות, יתרום, ללא ספק, לחברה הישראלית מרחב משותף נוסף של הצלחה.

סיכום

יצאנו לדון בגישת המלחמה הנכונה לצה"ל. גם לאחר שנים של ויכוחים מקצועיים וגישות שונות, פתחנו בדיון כשהמרחק בינינו רב. אורטל נתפס כתיאורטיקן בעל חזון, אך רחוק מדי מעולם המעשה. כוכב, שתי רגליו על הקרקע וראשו באוויר, מוסכם עליו כי הווקטור הנוכחי מוצלח מאוד, אך לא יספיק. הסכמנו כי את הקיים יש להמשיך לחזק, לפתח ולקדם. להמשיך ולהשקיע בשכבות המודיעין, התקיפה ובעיקר במערך ההגנה האווירית הרב־שכבתית שנבנה כאן בעמל רב ובהצלחה מרשימה. פריצת הדרך בוויכוח הנוקב בינינו נרשמה כשהצלחנו להסכים כי איום הטמ"ר הוא לא רק האיום המרכזי על מדינת ישראל ממעגל ראשון, אלא הוא גם החסם האסטרטגי בחופש הפעולה של מדינת ישראל כלפי איראן ואויבים מרוחקים.

בהבנה כי מדינת ישראל כבר קיבלה על עצמה את הצורך להגדיל את משאבי הביטחון הלאומי על־מנת להתמודד עם מציאות האיום הרב־זירתי, הצלחנו להסכים על עקרון מפתח חדש: שכבת התמודדות הגנ"א נוספת קדמית, הגנתית־התקפית, כזו שתהווה לא רק תוספת רצויה לגישת ההגנה־תקיפה הנוכחית, אלא עשויה להוות פריצת דרך ביכולתו של צה"ל "לעלות להתקפה" (גם בהגנ״א) ולהכריע את האיומים במעגל הקרוב. יכולת כזו אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא תאפשר לצה"ל הפניית קשב ומשאבים חיוניים אחרים כלפי המעגלים הרחוקים יותר. חלקנו (תא"ל כוכב וחסידי הגישה), יראו בשכבה זו כהגנתית בעיקרה, כשכבת הגנ"א משלימה. חלק אחר מאתנו (אורטל ואנשי התמרון) יראו בה פריצת דרך שתאפשר תמרון התקפי מהיר אפקטיבי ויעיל לשטח האויב. כך או כך, זוהי השקעה נדרשת.

יש למצות את התר"ש הקרובה (״מעלות״) כדי להמשיך ולפתח, לעלות ולהשלים את מהלך ההתחדשות של העוצמה הצבאית שלנו. נדרש להמשיך ולהשקיע בהגנ״א ובתוך כך להתגבר על חסמים לא־ענייניים, לתת משקל ראוי למרכיבי העוצמה החדשים ולשכבות ההגנ״א בכלל, ולשכבת הלחימה הקדמית בפרט. לעיתים מעט וממוקד, עשוי להחזיק את המרובה. תור הזהב של הביטחון הישראלי עוד עשוי בהחלט להימצא לפנינו.

רשימת המקורות:

• בנג'ו, יעקב, ינאי, ניר ונבו, יונתן (מרס 2023). "תור הזהב הביטחוני של ישראל ותהליך שקיעתו". מערכות, גיליון 496.
• ברק, אורן, שפירא, אסף ושיניאק, עמית (יוני 2021). "מבצע ״שומר החומות״ כביטוי לשינוי ההגנתי באסטרטגיה הצבאית הישראלית". בין הקטבים, גיליון 34.
• ברק, יעקב (מאי 2017). "השמיים אינם עוד הגבול – הצורך בלוחמה רב ממדית ביבשה ובאווירייה יבשתית". בין הקטבים, גיליון ‏11, עמ' 56-37.
• הופמן, פרנק (נובמבר 2022). "עדכון מנגנוני ההבסה: תפיסות ניצחון עבור הלוחמה בעת הנוכחית". בין הקטבים, גיליון 37.
• הלוי, הרצי (אוקטובר 2020). "הגנה רב־ממדית", בין הקטבים, גיליון 30-28, עמ' 254-241.
• הראל, עמוס (17 באוגוסט 2023). "'יש לנו עד סוף השנה. לא יותר'. מפקד חיל האוויר הקודם מודאג. מאוד מודאג". הארץ.
• וינטר, גל (נובמבר 2022). "עוד ישוב הנ"מ הטקטי? הצורך החוזר בהגנה אווירית לכוחות היבשה". בין הקטבים, גיליון 37.
• חליוה, אהרון (מאי 2021). " לשלול את הרקטות – בעקבות מבצע "שומר החומות". בין הקטבים, גיליון 34.
• ינאי, ניר (אוקטובר 2015). "דוקטרינה הגנתית לישראל". מערכות, גיליון 463, עמ' 12-4.
• עמידרור, יעקב (מאי 2021). "המלחמה נגד חזבאללה בלבנון – לשם מה נילחם?". בין הקטבים, גיליון 32-31, עמ' 40-31.
• פינקל, מאיר (מאי 2023). "הגישה הצבאית של פגיעה במטרות ערך איראניות במלחמה רב־זירתית". בין הקטבים, גיליון 39, עמ' 32-21.
• רודניצקי, שלומית (יולי 2018). "מכיפת ברזל ל'תקרת זכוכית'". בין הקטבים, גיליון 17-16, עמ' 82-61.