ס.ל.א מרשל, מחקריו והשפעותיהם: 100 שנות היסטוריה מנקודת המבט של הלוחם – רס"ן בר-גיל

תקציר - 

ס.ל.א מרשל היה הוגה צבאי משפיע, שפרסם ספרים רבים אודות צבא ארצות הברית. ספריו התמקדו בחוויותיו של הלוחם בשדה הקרב, והשינוי שנדרש בתורות הלחימה והאימונים של הצבא על מנת לתמוך את לוחמיו בצורה טובה יותר.

מרשל פיתח את טכניקת הריאיון הקבוצתי לאחר לחימה כשיטה לאיסוף מידע, שבאמצעותה הגיע לתובנותיו הרבות. הממצא המפורסם ביותר של מרשל, אשר שרוי במחלוקת עד היום, הוא שבמלחמת העולם השנייה פחות מ-25% מהרובאים בשדה הקרב ירו מנשקם לעבר האויב. הסבריו לתופעה זו כוללים הסברים סוציולוגיים בדבר אופי החברה והתנגדותה לאלימות, התקשורת בין הלוחמים למפקדים ושיטות אימון מיושנות. יש לציין שמרשל עצמו, המתודולוגיות שפיתח וטענותיו - ספגו ביקורת רבה לאורך השנים, לאור עדויות שותפיו על נטייתו של מרשל ש"לא להפריע לעובדות לספר סיפור טוב" והעדר נתונים תומכים. 

בצד הביקורת הרבה, מסקנותיו היו דומות למחקרים שבוצעו בצבאות אחרים ובתחומי מחקר שהחלו להתפתח באותם הימים. עם זאת, יכולתו של מרשל ליצור סיפורים שימשכו את הקורא וקשריו בצמרת הצבא הובילו להשפעה רבה של ממצאיו. הם אומצו על ידי צבא ארצות הברית וחוללו שינויים בחשיבה הצבאית הטקטית בשנות החמישים ואילך בצבאות שונים ברחבי העולם. בפינה הישראלית, מרשל ביקר בארץ ב-1956, ספריו תורגמו לעברית וככל הנראה השפיעו במידת מה גם על צה"ל.

סקירה זו מפרטת על דמותו הצבעונית והמסלול הלא שגרתי של מרשל, מציגה את תרומתו להגות הצבאית, בייחוד את הממצאים בשני ספריו המשפיעים - "אנשים תחת אש" (1956) ו"ניידותו של הלוחם" (1952) והשפעתם על שינוי תורת הלחימה והאימונים שהתחולל באותם השנים. בהמשך, אבקש לדון בביקורת על מחקריו של מרשל, בכדי לראות מה בכל זאת ניתן וצריך ללמוד מהם ומה ניתן לקחת ממרשל וממצאיו להקשר האקטואלי והלוקאלי.

מי אתה - סמואל לימן אטווד מרשל

תמונה 1 - סמואל לימן אטווד מרשל^[1]

סמואל לימן אטווד מרשל (SLAM - Samuel Lyman Atwood Marshall), היה קצין, כתב עיתונות, ממייסדי שירות הידיעות וענף ההיסטוריה של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, והוגה צבאי משפיע לאחריה. תקופת עבודתו השתרעה על פני המלחמות הגדולות של אמריקה – מלחמות העולם, המלחמות בקוריאה וווייטנאם, והוא השתתף בצורות שונות בכל אחת מהן. הוא כתב כ-30 ספרים, רובם המכריע עסקו בהרחבה בהיבטים שונים של צבא ארצות הברית.^[2]

מרשל נולד בניו יורק וגדל בטקסס. הוא התגייס לצבא בשנת 1917 ושירת כקצין הנדסה בצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מסיום מלחמת העולם הראשונה ובמהלך עשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם, מרשל עבד ככתב צבאי עבור עיתונים שונים. הוא התפרסם בסגנון כתיבה צבעוני אך פשוט, שתיאר את הלוחם כאנדרדוג, אך גיבור שמפגין תכונות נדירות ומצליח להתמודד עם הסכנות והקשיים כנגד כל הסיכויים (Bateman, 2018, p. 1; Williams, 2015, p. 29).

ב-1941, לאחר שיפן תקפה בפרל הארבור ואילצה את ארה"ב להצטרף למלחמה, למרשל כבר היה ניסיון של כ-40 שנה בדיווח עיתונאי מהשטח ויכולת כתיבה בהירה בנושאים הכרוכים בהגות צבאית. מרשל התגייס והתנדב להקים את שירות הידיעות (news) של הצבא האמריקאי. בהמשך אף היה שותף בייסוד ענף היסטוריה של הצבא, והוא יצא לדווח ולאסוף מידע מהחזית ביפן ובמערב אירופה.

לאחר שובו מהמלחמה, שב לעבודתו כעיתונאי ופובליציסט צבאי ופרסם ספרים העוסקים ברשמיו מתקופה זו. באחד מספריו אלו, "אנשים נגד אש" (1956), הוא טען את הממצא המפורסם ביותר שלו, אשר שרוי במחלוקת עד היום - שבמלחמת העולם השנייה, פחות מ-25% מהרובאים בשדה הקרב ירו מנשקם לעבר האויב. מרשל ניתח בספרו את הסיבות לכך, והציע המלצות לשינוי יחס זה. הסבריו לתופעת האי-ירי כוללים הסברים סוציולוגיים בדבר אופי החברה והתנגדותה לאלימות, התקשורת בין הלוחמים למפקדים ושיטות אימון מיושנות; מתוך כך, הוא המליץ על שינויים באימון הלוחמים וצורת התקשורת שלהם בקרב. בעוד הוויכוח על נכונותה של טענה זו מתקיים עד היום (Engen, 2011), מסקנותיו והמלצותיו אומצו בחום, וניתן לאתר את השפעותיהם על החשיבה הצבאית הטקטית עד לימינו.

ניסיונו העשיר וממצאיו גרמו למשרד לחקר מבצעים (ORO) להזמין אותו לחקור את הפעילות כמומחה צבאי גם במלחמת קוריאה, והוא נעתר להזמנתם. במחקרים על סמך התצפיות שערך בקוריאה, הוא טען שבניגוד למחקריו ממלחמת העולם השנייה, רוב הרובאים יורים ואלו שלא הינם יוצאים מן הכלל. ישנם מבקרים שסבורים שהוא ניצל את תצפיותיו בקוריאה לחזור בו בצורה מכובדת מהטיעון המפוקפק לגבי מלחמות קודמות, אך מרשל עצמו שייך את העלייה בשיעור היורים לאימוץ המלצותיו בדבר האימונים, העומס הפיזי והתקשורת הטקטית בין הלוחמים. עם חזרתו מקוריאה, המשיך בשליחותו כעיתונאי לשכנע את הציבור שהלוחמים בקוריאה אינם פחדנים, כפי שהצטיירו בחלק מכלי התקשורת באותם הימים. תדמית זו שנוצרה על ידי כלי התקשורת גרמה לו אכזבה קשה  מעמיתיו העיתונאים, המתארים את מהלכי המלחמה בצורה מוטה ולא מכבדת מספיק כלפי הלוחמים (83Williams, 2015, p. ).

בהמשך הצטרף מרשל כעיתונאי לכוחות בווייטנאם והמשיך את מחקריו גם במלחמה זו. בתקופת ווייטנאם, כמו במלחמות הקודמות, התעורר עניין מחודש בממצאיו ובשיטות איסוף המידע והדיווח שלו, שאפשרו לפיקוד הבכיר לפוגג מעט מהערפל, ולהבין טוב יותר את מהלך הלחימה. נקודה זו יכולה לרמז לנו על חשיבות תפקידם של כתבים צבאיים, הנשענים על מיומנותם בלכידת סיפורים משדה הקרב ככלי לתיאור רוח הגייסות ויצירת תמונת מצב.

בתקופת כתיבתו של מרשל, בעוד שהוא כתב על אומץ לבו של החייל הפשוט, הציבור העדיף לשמוע על פלאי הטכנולוגיה. בזמן שהממשלה השקיעה סכומים אסטרונומיים בנשק אטומי, מרשל הטיף לכך שהנשקים לא חשובים יותר מאשר האנשים שמאחוריהם. מרשל התעקש לכתוב על חיל הרגלים בעידן שבו נראה היה שמלחמות הטילים והמפציצים האטומיים נמצאות בפתח ואין כל צורך בהם. הוא השקיע את חייו במטרה לגרום לקוראיו  (אזרחים ואנשי צבא) להבין את חוויותיו של הרובאי בקו האש, אשר מחזיק על כתפיו את נטל הקרב, מתוך רצון להשפיע על מקבלי ההחלטות לספק לאותם הרובאים את ההכשרה, המוטיבציה, המשמעת, ההנהגה והתרבות המתאימות שיתרמו להכרעת המלחמה.

ההיסטוריון הצבאי, ג'ון קיגן, כתב עליו בספרו "פני הקרב" – "מטרתו הסופית [של מרשל, אבג] בכתיבתו לא הייתה רק לתאר ולנתח - אלא לשכנע את הצבא האמריקאי שהוא נלחם בדרך הלא נכונה. אמונתו הייתה שההצלחה בקרב תלויה בבניית הכוח הצבאי כראוי... לשמחתו, היה לו ניסיון יוצא דופן להיסטוריון צבאי - לראות שהמסר שלו לא רק נקלט אלא אף תורגם לפעולה, כל זאת עוד בימי חייו" (Keegan, 1988). כישוריו כעיתונאי, ובראשם היכולת לספר סיפור ולתחזק רשת ענפה של מקורות, שירתו אותו היטב בכתיבת ספריו שהניעו שינויים רחבים בצבא ארה"ב. משימה לא פשוטה בהתחשב בגודל, מורכבות ושמרנות הארגון הצבאי האמריקאי (Williams, 2015, p. 9).

לאחר מותו של מרשל ב-1977, פרץ ויכוח בין מלומדים מתחומים שונים, בייחוד בהיסטוריה הצבאית, אודות מידת הדיוק של תצפיותיו ורישומיו; בעקבות ויכוח זה, ממצאיו וטענותיו הוטלו בספק (עוד על ביקורות אלו יוצג בהמשך). ההיסטוריון ג'ורדן קלי, שכתב אודות מרשל בכתב העת להיסטוריה צבאית, סיכם זאת בכך שמרשל ככל הנראה צדק, אך עשה זאת ללא תימוכין ואף הצביע על הסיבות הלא נכונות (Jordan, 2002) כך או כך אין חולק שממצאיו עוררו הנעה לשינוי משמעותי בצבא ארצות הברית בתקופה שבה הוא היה זקוק לקטליזטורים לשינוי.

בסקירה זו אני מבקש להתמקד בממצאיו של מרשל, תוקפם והשפעותיהם אשר מורגשים גם בימינו, ופחות בדמותו של האיש או דרכי המחקר שלו. על כן נמשיך בבחינת ממצאיו לאור הביקורות שהועלו עליהן, וננסה להסיק מה בכל זאת ניתן ללמוד מהם, ובייחוד כיצד ניתן להשליך אותם לימינו.

מהן תרומותיו המרכזית של מרשל להגות הצבאית?

כאמור, עיקר פרסומו של מרשל כהוגה, ומי שלעיתים מתואר גם כהיסטוריון צבאי (על אף הביקורת שתתואר בנושא בהמשך), הגיע בעקבות טענתו בדבר השיעור הגבוה של אי-ירי בקרב לוחמים בקו באש. אך מרשל עצמו זיהה את תרומותיו המרכזיות לחשיבה הצבאית בנושאים אחרים: 1. טכניקת הריאיון הקבוצתי לאחר לחימה, אותה פיתח וסבר שהיא מאפשרת לפוגג את ערפל הקרב מהרגע שמיישמים אותה, לפחות במידת מה; 2. זיהוי הקשר ההדדי שבין פחד ותשישות, נושא שבו עסק בספר "ניידותו של הלוחם" (Williams, 2015, p. 7).

טכניקת הריאיון הקבוצתי של מרשל

טכניקת המחקר שפיתח מרשל כללה ראיון לקבוצה קטנה לאחר סיום הקרב, כדי לעקוב כרונולוגית אחרי השתלשלות הפעילות הצבאית. כך מתאפשר, לטענתו, למלא את החורים בזיכרון, הנותרים באופן טבעי לאחר לחימה, ולשמר את "הזמן המת" (למשל הפוגה בין קרבות) שנוטה להישכח מאוחר יותר. הריאיון הקבוצתי של מרשל היה למעשה מה שאנו נכנה כיום תחקיר; במהלכו נטה מרשל לשאול שאלות שהתמקדו בפרטים הקטנים של הלחימה ואפשרו ללוחמים להיזכר במידע שמשתלב יחד על מנת ליצור תמונה היסטורית חדה, רחבה וברורה יותר. אף שאלה לא הייתה שולית מדי עבורו: "האם לאחר הנחיתה על החוף בגדיכם היו רטובים?", "כיצד הרגשתם כשהאויב לחץ עליכם?", "האם איבדתם ציוד במהלך הלחימה?" ו"מה הייתה ההשפעה של אובדן החברים למחלקה?". שאלות אלו עשויות להראות מובנות מאליהן לחוקרים בימינו, אך בזמנו של מרשל אלו לא היו הנושאים שהיסטוריונים צבאיים נטו להתעניין בהם. בעת ביצוע התחקיר, היו למרשל שני חוקים ברורים – הראשון, כולם צריכים לדבר כך שכל האחרים ישמעו. השני, כל המשתתפים שווים זה לזה, ללא הבדלי דרגות או מעמד (Williams, 2015, p. 40). ניתן לומר שהתחקור שקיים עם המשתתפים היה נוקב לא פחות ממה שהיה רגיש לפרטים. בסיומו נוצר תיעוד היסטורי של הקרבות מנקודת מבטה של המסגרת הלוחמת, שאחרת לא היה קיים.

לימים, שיטתו קנתה לעצמה תומכים במחלקות ההיסטוריה הצבאיות, אך היסטוריוני-שדה צבאיים אחרים, שניסו לחקות את שיטתו, לא הצליחו. יתכן והצלחתה הייתה נעוצה בדרגתו או במוניטין שלו. מה שבטוח הוא שניסיונו העשיר תרם לה תרומה מכרעת. כאן עשוי להיות טמון לקח עבורנו - בהכרה בחשיבותו של הניסיון להבנת ההקשר הצבאי בעת התחקור והלמידה. 

קיים ויכוח בין ההיסטוריונים הצבאיים על תוקף שיטת הריאיון שלו, וישנן טענות שעשה שימוש סלקטיבי בממצאי הראיונות. אך אין חולק על כך שבזכות ראיונות אלו קיים תיעוד היסטורי חשוב המכיל את התיאור של קבוצה אשר נלחמה יחדיו ומשחזרת את פעולותיה עם התחושות והסיבות להן ( 18 Williams, 2015, p.).

אנשים נגד אש: הפיקוד הקרבי במלחמה עתידה (מרשל, 1956/2001)

אנשים נגד אש הוא ספרו המפורסם ביותר של מרשל. בספר זה מוצגת טענתו כי למעשה פחות מ-25% מלוחמי צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ירו בנשקם לעבר האויב בעת הקרב. טענה זו מצויה במחלוקת רבה. בעוד שהנתונים המשמשים לתמיכה זו אותגרו ולא נמצאה להם עדות או תמיכה ברישומי השדה שלו, מסקנתו הבסיסית, כי מספר משמעותי של חיילים אינם יורים בנשקם בקרב מוכרת ממחקרים מרובים שבוצעו על ידי צבאות אחרים, חלקם אף עוד מהמאה ה-18 (Spiller, 1998). כך, למשל, קיימות עדויות לכך שקצינים רוסים נהגו לבדוק לאחר הלחימה את קני הנשק ולהעמיד למשפט צבאי את החיילים שהיו בעלי קנים נקיים (Bateman, 2018). למרות השאלות המתודולוגיות, האחוז המדויק של היורים והצורך להתאימו להקשרי הלחימה המשתנים בין צבאות, ההממצא הבסיסי מקובל. על כן, חשוב הרבה לבחון את הסיבות ל'אי-ירי' מאשר את האחוזים המדוייקים של שכיחותו. אני מוצא שהניתוח של מרשל לסיבות אלו מעניין ורלוונטי גם בהינתן ההשגות על תוקף טענותיו עצמן.

תצפיותיו בשדה הקרב וניסיונו העשיר אפשרו לו להבחין בשתי תובנות מרכזיות – הראשונה, שבמלחמת העולם השנייה החיילים היו שקטים יותר מאשר במלחמה הקודמת. השנייה, שמרבית הרובאים לא ירו בנשקם (Williams, 2015, p. 58). החיבור שבין תובנות אלו הפך להיות מוקד הספר ובהמשך מסע חייו של מרשל - לשיפור שיטות האימון והלחימה של הצבא האמריקאי. 

באשר למקור האבחנה שעוררה על מרשל את מירב הביקורת, הטענה שפחות מרבע מהחיילים יורים בקרב, הוא שייך אותה לעובדה שרוב מוחלט של החיילים העידו שהם העדיפו שלא לירות במידת האפשר. חשוב לדייק את טענתו ולהבהיר שהיו אלו הרובאים הפשוטים, שנטען שרק אחד מתוך ארבע מהם ירה, ולציין שהלוחמים עם נשק מסייע וכבד יותר, כמו להביור או בזוקה, השתמשו באחוזים גבוהים בנשקם. בהתאם ובניגוד לאינטואיציה הצבאית הרווחת, הציע מרשל לתת לחיילים, שעשויים שלא לירות, כלי נשק כבדים יותר ולא להפכם לרובאים.

עם זאת, בהתאם לממצאים אלו עולה השאלה, למה ללוחמים להסתכן ולהישאר בשדה הקרב מבלי לירות על האויב? מרשל טען שהסיבה לכך היא המורל (morale) של הלוחמים. מרשל לא זלזל באלה שלא ירו, וטען שלא רק שהם אינם מפריעים לשאר החיילים אלא שבעצם נוכחותם הם מעניקים מורל וגיבוי לאלה שכן יורים. בנוסף, באותה התקופה היה מקובל להניח שרוח הלחימה והאמון במפקד וחברי היחידה נובעים ממשמעת. מרשל טען שהקשר ביניהם הפוך - כלומר שמשמעת קרבית נובעת ממורל ומאמון, ושבלתי אפשרי לבנות משמעת אמיתית ללא מורל ואמון.

בספרו מרשל הרבה לעסוק בתקשורת הטקטית בשדה הקרב. בראיונות שערך עלה כי הרבה חיילים העידו על כך שהם עמדו חירשים מרעש הירי ומשותקים ללא יכולת לחשוב על מה לעשות. לטענתו הדבר נבע מכך שהמפקדים לא הצליחו לתקשר עם אנשיהם תחת האש ולהעביר להם הוראות, אשר היו מאפשרות לגרום לחיילים להשתתף אקטיבית ובאופן מועיל יותר בלחימה. כך, למשל, העיד אחד המפקדים: "כאשר הוריתי לאנשים שסביבי לירות, הם ירו. אבל כאשר עזבתי, הם הפסיקו... הם ירו רק כאשר אני או קצין אחר צעקנו או השגחנו עליהם."

באשר להשפעת הסביבה והחינוך על הלוחמים, מרשל טען שהמתגייסים מותנים בנורמות אזרחיות נגד לקיחת חיים. רבים מהם לא יכלו להביא את עצמם להרוג, אפילו בעקבות סיכון חייהם. לטענתו, הסביבה שבה הם גדלו וחיו: הדת, המשפחה, החברה – כולם מלמדים מגיל קטן שהרג ופגיעה בבני אדם אחרים הם פסולים. לטענתו, בצבאות היפנים והגרמנים הכמות של החיילים שירו הייתה גבוהה יותר באופן יחסי, והוא מייחס את ההבדלים הללו לעובדה שהחברות הללו היו מיליטריסטיות ונוקשות באופן ניכר ביחס למערב, ובפרט האלימות הממוסדת בהן הייתה נפוצה ויצרה קהות לפגיעה בבני אדם בקרב לוחמיהן. מעניין לציין שבאותה התקופה, במקביל למרשל, פסיכיאטרים של הצבא הציעו שחשש מהריגה, ולא החשש ממוות, היה הגורם המרכזי לאי-ירי, כך או כך עלה כי אם החייל יכול להימנע מכך – הוא לא יהרוג.

ממצאיו של מרשל הובילו אותו למסקנה שלפני כל תהליך ייעול אחר של הצבא נדרש: "להשיג [ללוחמים] כוח אש רב ואיכותי יותר. על האימונים שלנו להשיג בכל האמצעים האפשריים שיפור יחסי של כמות ואיכות כוח האש". בנוסף לכך, על מנת להביא לניצול מקסימלי של יכולות החיילים בקרב, יש לשפר את התקשורת הטקטית בין החיילים בשדה הקרב; לשם כך הוא הציע רביזיה מקיפה בשיטות האימון והלחימה.

בכדי להתמודד עם פערי התקשורת, הפחד והחשש להרוג בשדה הקרב, מרשל הציע להפוך את האימונים למציאותיים ומדמים יותר את שדה הקרב. בין היתר, על ידי ירי על מטרות דמות ומטרות זזות ונעלמות, אשר מדמות טוב יותר את הפגיעה באדם, עקת הקרב ואי הודאות (Williams, 2015, p. 79). באותה התקופה האימונים הצבאיים התמקדו בנשק האישי, הרובה, ובתוואי השטח. לעומת זאת, מרשל האמין שהמוקד צריך להיות התקשורת בין החיילים, משום שהנשק שבידיך והסביבה שבה אתה נמצא יכולים להשתנות – אבל בני האדם שסביבך הם מוקד קבוע שצריך להישען עליו ולנצל אותו בצורה המיטבית, כך שהדגש צריך להיות על אימון במסגרות צוותיות.

תצפיותיו והמלצותיו של מרשל אולי נדמים מובנים מאליהם, ואכן כך התייחסו אליהם בתחילה בצבא האמריקאי, אך רק לאחר שהביא בכתביו עדויות לכך ששיטות הלחימה והאימון של הצבא היו מיושנות, שגויות ולא רלוונטיות - הופנו זרקורי התחקור פנימה והצבא עבר שינויים והתייעלות רבה. התגובה לממצאיו של מרשל שהובאו בספרו "אנשים תחת אש" הייתה מיידית. ממצאיו, ויישום המלצותיו על ידי חטיבת ההכשרה של צבא היבשה, הקנו למרשל את תהילתו. המוניטין של מרשל רומם והוא הפך כמעט בין לילה מכתב צבאי למי שנקרא בפי רוב היסטוריון והוגה צבאי. במהרה ספרו מצא את דרכו לרשימות הקריאה להכשרות הרובאים, המנהיגות ולספרי הלימוד בתחום הפסיכולוגיה הצבאית.

למען הדיוק ההיסטורי, חשוב לציין שלימים מרשל דיווח בתצפיותיו על הרבה יותר אנשים שירו בנשק במהלך המלחמות הבאות (Chambers II, 2003), לטענתו עקב אימוץ השיטות שהציע לאימון הלוחמים, אך חוקרים אחרים טוענים שאימוני נשק טובים יותר ויצירת צוותים של 4-8 לוחמים היו גורמים מרכזיים יותר בשיפור שיעור האי-ירי בקוריאה, ומאוחר יותר בווייטנאם (Engen, 2011).

 "ניידותו של הלוחם וניידותה של האומה" (מרשל, 1952)

ספרו הבא של מרשל עסק בתשישות בשדה הקרב, בפרט תשישות גופנית הנגרמת מנשיאת משקל רב לאורך זמן. מרשל ניסח את הטיעון המרכזי שלו בכך ש"אנשים תשושים מפחדים בקלות רבה יותר ואנשים מפוחדים תשושים יותר."^[3] בצורה בוטה, הוא טען שהלוחם אינו בהמת משא, והטלת משא כבד על כתפיו בעקבות פערים ביכולת הלוגיסטית של הצבא חייבת להפסק, שכן היא פוגעת ביכולת הלוחם בשדה הקרב.

בעקבות ממצאיו אלו, אשר תאמו ממצאים בריטים וגרמנים מקבילים, הוא הציע להגביל את נשיאת המשקל של הלוחם ל-1/3 ממשקל גופו בעת האימונים, ובעת יציאה לקרב להפחית אותו עוד יותר. מרשל טען ש"מפקדים צריכים להיות אמיצים כדי לסמוך על אנשיהם, בעלי 5 מחסניות בכיס ואש בקרבם, יותר מאשר על אנשים הכורעים תחת משא תחמושת שבה לא ישתמשו מעולם."^[4] ממצאים אלו של מרשל עוררו גל של מחקרים רפואיים אודות העומס הפיזי המוטל על חיילי הרגלים, ובעקבותיהם אף החל להשתפר תכנון הציוד כך שיתאים לנשיאה נוחה על ידי הלוחמים (Williams, 2015, p. 73).

הספרים הללו, ומחקרים נוספים של מרשל, מתמקדים בחוויית הלוחם הבודד בשדה הקרב כמפתח לשיפור מועילותו הקרבית. ממצאיו המתוארים בספרים אלו ואחרים הניעו שינויים רבים בתפיסות ושיטות הלחימה בצבא היבשה האמריקאי, שאומצו בהמשך על ידי צבאות נוספים ברחבי העולם.

שני צידי ההיסטוריה

תרומה נוספת של מרשל, אשר לטענת חלק מההיסטוריונים הינה בעלת ערך רב והייתה חדשנית לתקופתה, היא ניסיונו של מרשל לתרום לכתיבת ההיסטוריה על ידי שבויי המלחמה הגרמנים שהיו בידי בעלות הברית. במהלך חקירת מאות שבויים גרמנים, ראיין אותם מרשל אודות צבאם ואודות התנסויותיהם בלחימה מול הצבא הרוסי. מידע זה, שהכיל כ-620 דוחות ומספר עצום של תמלולים, סייע בהמשך בניסוח המדיניות וההיערכות של האמריקאים והמערב אל מול האיומים העתידיים מצד הגוש המזרחי במלחמה הקרה.

 הנקודה הישראלית

בשנות ה-50 דרך כוכבו של מרשל גם בישראל ומבחר מספריו תורגמו לעברית (ראה נספח א' – רשימת פרסומיו של מרשל שתורגמו לעברית). בשנת 1956 מרשל הוזמן לישראל למרות החרם האמריקאי באותם הימים, הותר לו להיכנס לסיני לראיין את החיילים לאחר הקרבות והוא אף הכשיר קצינים בצה"ל ליישם את שיטת התחקור שלו. החיבה בין מרשל לישראל הייתה דו-צדדית, מרשל מצידו התרשם מאוד מהצבא הישראלי והמליץ לצבא ארה"ב ללמוד ממנו. מעניין לציין שמלבד המלצתו ללימוד הנושאים הקרביים (לוחמת לילה, צליפה וכד') הוא הזכיר גם את הצלחתו של צה"ל במיצוי כח אדם ממאתרים נמוכים לתפקידי לחימה, אך באותם הימים הצעתו נפלה על אוזניים ערלות (Williams, 2015, p. 84).

 הביקורת על מרשל וממצאיו

מחקריו של מרשל התמודדו עם מספר סוגים של ביקורות. ראשית בטענה שהם כלל אינם מחקרים במובנם המלא, אלא הגות צבאית המתבססת על כשרונו של מרשל כעיתונאי. קו ביקורת זה נטה להדגיש את סימני השאלה בדבר אמינותו האישית והמקצועית של מרשל. אנשים שעבדו איתו טענו שהוא נטה לפשטנות, הגזמות ומניפולציות. שותפו למחקר, שהפך מאוחר יותר למבקר חריף שלו, טען שלכל הפחות - "הוא לא נתן לעובדות להפריע לסיפור אותו הוא רצה לספר" (Williams, 2015, p. 32). היסטוריון אחר שעבד תחתיו טען שבעת שמרשל עמל על פרסום כתביו או ניסה לדחוף לתובנה תפיסתית, הוא היה יכול להמציא נתון מהאוויר ולטעון שהוא תוצר עבודתם של 200 היסטוריונים שעבדו תחתיו(Williams, 2015, p. 47) . חוקרים אחרים טענו בצורה חריפה יותר שממצאיו מפוברקים (Williams, 2015, p. 9), כינו אותו שקרן וטענו שלא ניתן לסמוך על ממצאיו ואף שלא ראוי ללמדם בבתי ספר צבאיים (Bateman, 2018, p. 1).

מתודולוגיית הריאיון הקבוצתי, אותה פיתח מרשל, העלתה קשיים מתודולוגיים שנדרש היה להתגבר עליהם בצורה יסודית. פער מתודולוגי זה בולט ביחס למחקר המסמכים הארכיונים שהיה נהוג בקרב ההיסטוריונים הצבאים של אותה התקופה. חלק מהמבקרים הצביעו על כך שמרשל נעדר הכשרה יסודית בכל אחת מהדיסציפלינות בשמן התיימר לדבר. הוא לא היה מפקד או חייל קרבי, לא היסטוריון או אנתרופולוג ובוודאי שלא פסיכולוג. עבור מבקרים אלו הוא היה ונשאר עיתונאי. לטענתם, העדר הרקע המקצועי הזה היה לו לרועץ, שכן הוא לא הצליח לענות על הביקורת המתודולוגית מאף אחת מהדיסציפלינות (Bateman, 2018, p.1). החיבור בין החולשות המתודולוגיות לנטייתו של מרשל לבחור את העובדות שמתאימות לסיפורו, היווה סדין אדום לחוקרים בתחומים אלו. כך, למשל, טוען אחד ממבקריו החריפים של מרשל, אשר מציע שבעקבות כך לא ניתן לדעת מה אמיתי ומה בדוי במחקריו ולא ניתן להסתמך עליהם לתובנות עתידיות:

"למרות כל השקרים והסטטיסטיקות המפוברקות על התנהגותם של גברים בקרב, האם יש משהו במה שמרשל כתב שממנו חוקרים צבאיים יכולים ללמוד היום? אין ספק... אבל האם זה שווה את הטרחה לאמת ולבחון אותם? סביר להניח שאי אפשר לקבוע מה נכון ומהן רק תיאוריות המחמד שלו. רק כמות עצומה של מחקר ארכיוני יכולה לקבוע מה עשויים להיות החלקים האלה. בינתיים, האם אנחנו רוצים להכשיר את הדור הבא של חיילים ומנהיגים עם מקור כל כך פגום?" (Bateman, 2018, p. 4)

בנוסף, מבקריו כתבו עליו שמטרתו הסופית לא הייתה לחקור, לתאר או לנתח אלא לשכנע, הן את הציבור והן את הצבא האמריקאי, שהם נלחמים בדרך שגויה וכל האמצעים כשרים היו בדרך למטרה זו. עם זאת, אציין שוב כפי שפורט לעיל, שבעוד מרשל עצמו ושיטות איסוף הנתונים שלו ספגו ביקורת רבה, מסקנותיו היו קרובות למחקרים שבוצעו בצבאות אחרים.

עם זאת, צורת החקירה ויכולת הכתיבה שלו אפשרו לו להבחין ולנסח בצורה בהירה חיבורים שאחרים ראו אך בקושי בין תחומים שהחלו להתפתח באותה התקופה בהקשרי שדה הקרב, דוגמת מנהיגות, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת ואימונים. הוא ראה מולו כוחות גדולים וחזקים אשר האמינו שזמנו של לוחם החי"ר חלף, ותרומתו למערכה ביחס לטכנולוגיות שהתפתחו - מינורית. לעומתם, מרשל היה חדור מטרה לשקם את מעמדו של הלוחם המתמודד עם שדה הקרב וליצור שינוי רחב היקף בצבא האמריקאי, ולא היסס להשתמש בקשריו האישיים לשם כך. 

ווילאמס, אשר כתב עבור פיקוד ההכשרה והתורה האמריקאי סיכום אודות מרשל ומחקריו, טוען שבסופו של דבר, על אף שהוא פיתח טכניקה אפקטיבית לאיסוף מידע המתגברת על בעיות של תיעוד בשדה הקרב, בקרב מול היסטוריוני הארכיונים - מרשל הפסיד, אך למזלו של צבא ארצות הברית הוא הצליח לדרבן את אנשי הצבא להכיר בצורך בשינוי בזמן הנכון (Williams, 2015, p. 101). 

מה אפשר ללמוד ממרשל בימינו?

לסיכום, ארצה להפנות את תשומת ליבו של הקורא להשלכות מתוך סיפורו של מרשל. ראשית, ממצאיו אודות הכוחות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים הפועלים על הלוחם בשדה הקרב, אותם תאר בספרו "אנשים תחת אש", מבטאים את החוויה האישית של הלוחם בשדה הקרב בצורה בהירה וקולחת. תיאור זה הסב את תשומת הלב לאחת מתוצאות הלוואי של פעולת כוחות אלו, תופעת האי-ירי בקרב רובאים, והציע סיבות מגוונות לה. חלקן טופלו בהמשך, בין היתר בעקבות המלצותיו. הכוחות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים, אותם תאר מרשל, רלוונטיים גם בימינו, גם אם סביבת הלחימה עברה שינוי וגם אם שיעור אי-הירי בקרב לוחמים בימינו נמוך יותר.

בעבודתו המאוחרת יותר מרשל הדגיש את הקשר בין תשישות פיזיולוגית לבין תחושת הפחד והפגיעה ביכולת הביצוע. חיבור זה של מרשל היה חדשני בזמנו, אף על פי שהוא נראה כמובן מאליו בימינו. אמירתו של מרשל ש"הלוחם אינו בהמת משא" ושמצופה מהכוחות הלוגיסטיים לאפשר ללוחם לשאת כמה שפחות משקל ולהיות כמה שיותר רענן בהגיעו לקרב, נשארה רלוונטית מתמיד - כמצפן לבניין והפעלת הכוח גם בימינו. נראה אף כי תובנה בסיסית זאת לא תמיד מצליחה לקבל מענה למרות טכנולוגיות המזעור הסובבות אותנו.

מרשל ראה בעצמו כמעניק קול להתמודדותם הכפולה של הרובאים – כמובן שבשדה הקרב, אבל גם מול דעת הקהל, המפקדים הבכירים וההוגים הצבאיים שהראו נטייה למלחמות נקיות וטכנולוגיות. בלשון המעטה, ניתן לומר שנטייה זו לא נחלשה בימינו. הפרספקטיבה ההיסטורית שמציעה הבחינה של כתבי מרשל, על דחיקתו של חיל הרגלים בקרב מול חסידי הטכנולוגיה, מרתקת, ועשויה לטמון בחובה לקחים נוספים.

קו מקביל מעניין נוסף לימינו אפשר לראות בהתדרדרות יחסיו עם מזכיר ההגנה בשנות ה-60, רוברט מקנמרה. מקנמרה האמין בניתוח מערכות והוביל את כניסתו של ה"ניתוח הכמותי" (number crunching) לצבא. בעקבות עמדת מרשל, שאין מקום לניתוח כמותני של מורכבות הקרב, סר חינו של מרשל בעיני מקנמרה, והוא הורחק מפעילות משרד ההגנה (Williams, 2015, p. 98). נראה כי המחלוקת שנוצרה באותם הימים עדיין לא נפתרה, והיא משתקפת גם בדיונים בני זמננו, אודות השימוש במדעי הנתונים והתאמתם לייצוג מאפייני הפעילות הצבאית. מרשל עצמו נהג לראות בפיתוח שיטת הריאיון הקבוצתי שלו אחת מתרומותיו המרכזיות. בעיני, נכון ללמוד ממנה על חשיבותו של התחקיר אשר מביא בחשבון את עמדות ותחושות הלוחמים המשתתפים בקרב בהפגת ערפל הקרב, וכנתון היסטורי ללמידה בהמשך. על אף השתכללות שיטות התחקור בעקבות האפשרויות הטכנולוגיות בימינו, חשוב לזכור שלרבדים אלו של מידע לא יכול להיות תחליף כשם שלא נוצר לו תחליף במאת השנים מאז תחילת פעולתו של מרשל.

ספריו וסיפוריו של מרשל תרמו לשינוי משמעותי בתורת האימונים והלחימה. תרומה זו הגיעה בין היתר בזכות הסיפור העיתונאי-היסטורי שהוביל לשינויים בדעת הקהל אודות הלוחמים עצמם. מה היה חלקו של הסיפור בשינוי שעבר הצבא האמריקאי? זאת לא נדע, אך זה מעלה את השאלה, מהי דמות הלוחם המשתקפת בתקשורת של ימינו בישראל וכיצד ההיסטוריה הצבאית הממוסדת יכולה לתרום לפיתוחה בצורה בונה?

רשימת מקורות

• מרשל, ס. (2001/1956). אנשים מול אש: סוגית הפיקוד-הקרבי במלחמה עתידה . תרגום: ע. נרקיס. מהדורה שלישית. מערכות: תל אביב.
• מרשל, ס. (1952). ניידותו של הלוחם. מערכות: תל אביב.
• Bateman, R. L. (2018, November 15). The long-dead hand of S.L.A. Marshall misleads historians. HistoryNet. https://www.historynet.com/long-dead-hand-s-l-marshall-misleads-historians.htm
• Chambers II, J. W. (2003). SLA Marshall’s men against fire: New evidence regarding fire ratios. The US Army War College Quarterly: Parameters, 33(3), 6.
• Engen, R. (2011). SLA Marshall and the Ratio of Fire: History, Interpretation, and the Canadian Experience. Canadian Military History, 20(4), 4.
• Jordan, K. C. (2002). Right for the wrong reasons: SLA Marshall and the ratio of fire in Korea. Journal of Military History, 66(1), 135–162.
• Keegan, J. (1988). The Face of Battle: A Study of Agincourt, Waterloo, and the Somme.
• Spiller, R. J. (1998). S.L.A. Marshall and the ratio of fire. The RUSI Journal, 133(4), 63–71. https://doi.org/10.1080/03071848808445332
• Williams, F. D. G. (2015). Slam: The Influence of S.L.A. Marshall on the United States Army. TRADDC.

נספח א' – רשימת פרסומיו של מרשל שתורגמו לעברית

• ניידותו של הלוחם (1952) (הופץ מחדש כגיליון "תצפית הלכי מחשבה בצבאות העולם” מס' 38, על ידי אמ"ץ תוה"ד)
• שלושה קרבות לילה (1952)
• אנשים מול אש : סוגית הפיקוד-הקרבי במלחמה עתידה (1955)
• גבעת קדל חזיר : עלילות קרב - קוריאה 1953 (1958)
• הם צנחו בלילה (1965)
• חרב שלוחה : נצחון ישראל, יוני 1967 - יומן הסטורי (1967)
• ציפור: קרב לילה בויאטנאם (1971)

הערות שוליים - 

^[1] תמונה מתוך - https://en.wikipedia.org/wiki/S.L.A._Marshall

^[2] ראה: נספח א' – רשימת פרסומיו של מרשל שתורגמו לעברית. רשימה מלאה של כתביו ניתן למצוא בספרו של Williams.

^[3] ממצא זה דומה להסברים שבייסוד תיאורית הדחק (סטרס) של סלייה, אותה ככל הנראה מרשל לא הכיר. התיאוריה טוענת שמתח הוא תוצאה של חוסר איזון בין גורמי הדחק (סטרסורים) ביחס למשאבים הפנימיים של האדם. כאשר לאדם פוחתים משאבי ההתמודדות הפנימיים, למשל בעקבות תשישות, גורמי הדחק עשויים להכריע אותו.

^[4] לא מצאתי סימוכין לכך אבל יתכן וההפרדה בין אפוד הקרב לתיק המסע של הלוחם, לרבות מספר המחסניות באפוד מגיעות מתפיסות אלו של מרשל.