הכלה, המשוחררת הטרייה, ובן ה-77 שלא פספס יום

לעזוב הכול מאחור, לעלות על מדים ולהגיע לגבול רצועת עזה, זה סיפור לא פשוט בכלל - לא בתור חיילים, ובטח שלא כאזרחים, שהוקפצו במפתיע וזומנו מעכשיו לעכשיו. במהלך "עלות השחר" התייצבו אלפי אנשי ונשות מילואים ותרמו לעשייה המבצעית הנרחבת. הנה הסיפורים של 3 מהם:

"מאז ינואר 92', לא הפסדתי אפילו יום מילואים אחד"

עם אל"ם במיל' משה פלד, או בכינויו "מוסא", אנחנו מדברות מספר שעות אחרי ההכרזה על הפסקת אש. אומנם המבצע כבר נגמר, אבל רק עכשיו "מוסא" מתחיל להתרחק מהגבול, ומשוחח איתנו מתוך משאית התובלה. 

אם ניקח צעד אחורה, נגלה שהרומן שלו עם הצבא התחיל כבר לפני כמעט 60 שנה. "התגייסתי לצנחנים בקיץ 1963, והמשכתי בחטיבה עד שהגעתי לדרגת סמ"פ", הוא משחזר בחיוך, "לאחר מלחמת יום הכיפורים, עשיתי הסבה לשריון כמילואימניק. הייתי מ"פ טנקים, מג"ד ולאחר מכן מפקד חטיבה 847".

בשנת 1992, סיים "מוסא" את תפקידו כמח"ט. באותו היום בו הוחלף, נסע למרכז ההובלה בקסטינה והוציא רישיון על משאית תובלה. מאז, הוא משמש כנהג מוביל טנקים במיל', באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. "מינואר 92', לא הפסדתי יום מילואים אחד", הוא מכריז בגאווה, "אין מבצע או מלחמה שלא התייצבתי והובלתי את כוח התובלה. הייתי שותף בהקמה של שתי פלוגות של נהגים מבוגרים, אחת בדרום ואחת בצפון, שכל אדם בהן מתנדב למילואים במסירות מלאה". 

"הבנתי שהאתגר הגדול ביותר הוא להבין את גודל האחריות שיש לנו כנהגי תובלה", הוא מציין, "ולדעת איך לספק את השירות האיכותי ביותר. אז סיגלתי לעצמי חוק מסוים - תמיד להגיע עשר דקות לפני שעת ההעמסה. רכב פרטי, למשל, שוקל פחות מטון. לעומת זאת, טנק שוקל בין 60 ל-80 טונות. בשביל לסיים העמסה עם אפס תקלות, חייב משמעת - והיא מתחילה בזמנים".

את צו הזימון למבצע "עלות השחר", קיבל "מוסא" ביום שבת אחר הצהריים, עם בקשה להוביל טנקים מהצפון לגבול רצועת עזה. "לנהגי התובלה תמיד קוראים ראשונים - על מנת לרכז את הכוח", הוא מכריז, "כך גם היה במבצע הזה. מיד לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהבית. נזכרתי כמה גדולה תחושת השליחות והזכות לתרום למדינה, גם בגיל 77".  

גם לאחר סיום המבצע באופן רשמי, "מוסא" לא מוריד רגל מהגז - בשתי היממות לאחר מכן היה עליו להחזיר טנקים מגבול הרצועה לכל הארץ. ממש ברגעי השיחה בינינו, הוא בדרך למחנה ישי, שנמצא בכלל באזור ירושלים. בקרוב, הוא יחזור לחיים האזרחים שלו, יטייל בקיבוץ בית השיטה בו הוא גר, וישחק עם הנכדים - עד לזימון הבא.

"עם קעקוע של 'Bride to be' נסעתי הביתה ועליתי על מדים"

סרן (במיל׳) מתן ארוך, סגנית תא 'מסבירים' במערך ההסברה של פיקוד העורף, לא ציפתה שכך תיראה מסיבת הרווקות שלה. ביום חמישי הבא האחרון היא התחתנה - ולכן, בסוף השבוע הקודם חגגה במסיבת הרווקות, לה חיכתה כל כך הרבה זמן. אבל במהלך המסיבה, התמונה קצת השתנתה. "שמעתי על ההתחממות בגזרה, והייתה לי תחושה שיקרה משהו", היא מספרת, "קיבלתי את השיחה ויצאתי. עם קעקוע של 'Bride to be', נסעתי הביתה ועליתי על מדים".

זהו לא המבצע הראשון בו היא משתתפת בשירות המילואים, כאחראית על ההסברה לאזרחים מטעם הצבא, והפצת מידע והנחיות לציבור באמצעי התקשורת. "החזירו אותי למילואים בפקע"ר לראשונה בתקופת הקורונה", משחזרת סרן (במיל') ארוך, "ובשומר החומות התאהבתי בתפקיד שאני נמצאת בו עכשיו. כשסיימנו אז, ביקשתי להישאר".

"בגלל שלא חסרים מצבי חירום שעלולים לתפוס אותנו בכל רגע, אנחנו בפקע"ר מגיעים למילואים באופן די קבוע, בערך פעם בחודש", היא מסבירה, "אנחנו שומרים על כשירות, מתרגלים עלייה לתקשורת בשידור חי, הסברות בטלוויזיה ובשלל הפלטפורמות".

"אומנם במהלך המבצע הראש שלי היה חצוי בין העבודה שלי, לבין פחד שאולי החתונה תתבטל - אבל לא הגעתי למילואים בתחושה שנהרסה לי המסיבה. הגעתי מתוך תחושת שליחות אמיתית. בדרך לבסיס הזכרתי לעצמי שאני עושה משהו באמת גדול. לשמוע פתאום על משפחה בשדרות שנשמעה להנחיות, נכנסה לממ"ד, ויצאה בלי נזק - זה מדגיש לי שבסוף, העבודה שלנו בפיקוד העורף באמת מצילה חיים".

״ברגע ששמעתי, ארזתי תיק וירדתי לדרום״

רק לפני ארבעה חודשים, סגן (במיל׳) ז' גזרה חוגר, וכבר היא הספיקה לקחת חלק במבצע כקצינה במילואים. "ברביעי בבוקר ראיתי שבכיר ג'יהאד נעצר בג'נין, והייתה לי תחושה שעומד לקרות משהו", היא מספרת, "די בזריזות פנו אליי".

סגן (במיל') ז' התחילה את שירותה הצבאי כלוחמת בכיפת ברזל. לאחר שיצאה לקצונה, הפכה לקצינת אג"ם במכלול תמ״ס (תלוי מסלול) שבמרכז האש, תפקיד שהיא מאיישת גם במילואים. "השתחררתי לא מזמן", היא מציינת, "אז יש לי ניסיון וידע בהרבה מהמערכות הקיימות. משתמשים ביכולות שלי איפה שמתאפשר".

כשהיא נזכרת ברגע בו יצרו איתה קשר, חיוך עולה על פניה: "שמחתי מאוד - כנראה שאם הם לא היו עושים את זה, הייתי מתקשרת בעצמי ומבקשת להגיע. אני שומרת תמיד על קשר ומגיעה לעזור ולעבוד בכל פעם שצריכים אותי".

"לאנשי ונשות המילואים ביחידה חשוב לקחת חלק במה שמתרחש במדינה, ולעזור כמה שאפשר. מאוד קל להסתכל מהצד, ולא לצאת משגרת החיים - אבל כולנו קמים על הרגליים ובאים ברגע שמשהו קורה. קשה לי להיות מנותקת. רק לראות בטלוויזיה את מה שקורה, ולא לעשות כלום", היא מדגישה, "יש משהו מרגיע בלדעת ולקחת חלק בעשייה, במיוחד כשאני מבינה כמה קריטית ההשפעה של כיפת ברזל, גם על העורף וגם על הלחימה".