"על החתום"

אחיי, עמי, חברי ורעי

ליום זה חיכיתי, ליום זה ציפיתי

בו אוכל על מגש להגיש את חיי,

אל הקרב אצא למרות עלומיי,

אני החייל, אתם העם,

אני זמני, אתם לעד,

אני השמן לנר התמיד,

אתם הילדים, תשאו הלפיד.

לפיד החיים, הטוב והיופי,

לפיד השלום, האור והצדק,

שלום ירמיהו ושלום יחזקאל,

שלום בחבלי ארץ ישראל.

אם במקצוע לא עמדתי,

אם נ"ט בטנק חטפתי,

אם על חיילי לא שמרתי

דבר אחד זכרו -

אני בשבילכם את חיי נתתי,

אתם הנר ואני השמן,

אני בוער ואתם לנצח,

אתם במקומי את לפיד החיים תרימו.

אך דבר אחד אני מבקש

אחרי מותי,

אל תחפשו אחר גופתי,

אם חיי היו בעלי ערך,

היו לאנשים חיים ובעלי ערך,

הרבו חיים וטוב בעבודת פרך.

הרבו עבודה, בששון, בשמחה,

רוצו, אוצו, קדימה למלאכה,

הדברים למענם חייתי חזקו ואמצו

הם, הם כל עולמי.

לא במוות ובפיסת בשר רציתי,

בחיים באידאליים האלוקיים חפצתי,

אל תתפסו על פיסת קבר,

הפיצו אור לכל עבר,

גופתי אצל האויב תנוח בשלווה,

אם רוחי בחיים תמשיך דרכה.

ואם בטעות נלקחתי בשבי,

אל תבכו ואל תתצטערו,

הזדמנות נדירה קיבלתי,

את חיי להקריב באופן יומיומי.

אל תמסרו בעדי,

לא מרצח ולא מחבל,

חיי שלכם ולמענכם,

אנא קבלו מנחתי,

והמשיכו לחיות בארצי.

על החתום, סגן עמיעד, חטיבה 188.

לפעמים,

ברגעי ההפרש בין צחוק, 

לבין גיטרה, 

לבין שירה מלאת זיופים, 

בין קפיצה למים קרובים, 

להליכה בירוק נקי,

אני נזכר שמלחמה - נזכר שרע. 

לפעמים, 

בשקט שמפריד בין רעמים,

בין פצצה אחת, לשניה, לשלישית,

בין ידיעות מרסקות להתראות קפיצה,

אני נזכר שטוב, שחיים. 

את טעם שפתיה וליטוף שיערה,

נעימות קולה וצחוקה,

המגע האיטי החולף שמשאיר חותם,

מחליש רגליים וממוטט את מגדל הגסות. 

אותה,

ואת המילים שלה כשהלכתי,

אני זוכר.

על החתום, רס"ל בניה.

אני מתרגש מילדים של אחרים 

קטנים וגדולים

מבלי להכיר 

הם אופים לי עוגיות וכותבים לי מכתבים 

ומחזיקים לי את הדלת 

ואומרים תודה 

רק כי אני עם נשק ומדים

והם רק ילדים 

והילדים האחרים, חלק כבר גדולים

חלק איתי פה בפלוגה 

מרגישים לי כה קטנים 

אני דואג להם, לאוכל ומקלחת וחיוך 

רק לפני כמה שנים 

הייתי כמותם 

אדם בוגר על מדים 

שלא מתרגש 

מילדים של אחרים 

והילד הקטן האהוב שלי בבית 

מפחד בלי לדעת למה 

גאה בלי שהסברנו לו 

ומבין בלי שרצינו שיבין 

כמה הדברים מורכבים 

ואני לא שם, אני על מדים 

אני מתרגש 

מילדים של אחרים

על החתום, רז קפלן.

עוד רגע תהפוך לקלסר

עם שער הנושא את שמך

ותדפיס אישי

שהוא העמוד הראשון כמו דף פתיחה

עוד רגע תהפוך לחלק

ענק

מהמשפחה 

שאף אחד לא רצה 

עוד רגע תהפוך לקלסר לנצח נצחים

תוכן רגיש עם כריכה קשה

אוגדן שיש בו הכול 

בדיוק כמו מי שאתה 

ואיך מכניסים אדם כמוך לתוך קלסר?

אולי בכלל לא צריך לנסות

הקלסר לעולם לא יספר

את מה שתספרנה הדמעות 

ואולי דווקא קלסר כדי לומר 

שאתה תמיד כאן 

גם אם אינך 

מישהו תמיד פוגש בך

כאילו מתוך הרגל 

פגישה רגילה של יום יום

כדי לספר לכולם

שגם מי שהלך הוא כאן לעולם

על החתום, רנ"ג ד"ר נמרוד בצון.

בחוץ משתוללת מלחמה,

אומרים שזאת מלחמה קיומית,

נראה שכולם עוסקים בתרומה,

ואני עסוקה במלחמה עצמית. 

הימים לא עוברים ובלילות הזמן עוצר,

ואני נלחמת במחשבות, בחששות,

נלחמת עם עצמי, רק לא להישבר,

נלחמת כל דקה לא לראות עוד חדשות.

נלחמת באמונה, שלא תרפה לי לעולם,

נלחמת בנפש, שתהיה קצת נינוחה,

להיות חזקה מול הילדים ובשבילם,

שלא יאבדו גם הם את השמחה. 

נלחמת בעבודה, לעשות עוד משימות,

איך אפשר להיות במשהו מוצלחת?

איך הטבע לא עצר לרגע מלהיות?

איך השמש, כאילו כלום, כל בוקר זורחת?

נלחמת בעצמי, אויש על מה את מדברת?

מה את יודעת בכלל על מלחמות?

אלפי חיילים עומדים על המשמרת,

כדי שלך יהיה זמן לרחמים ולתלונות.

נלחמת בעצמי, את עצמי לאסוף,

יש כאלה שלא זוכרים מה זה בית. 

מאות משפחות שלא יודעות מה הסוף,

חיילים ששבועות עם אותם מדי זית.

בחוץ משתוללת מלחמה אמיתית,

נותר רק לבקש שישמור על כולם,

שננצח במלחמה הקיומית והפרטית,

ושישובו בנים ובנות לגבולם.

על החתום, ראות.

ביום שמשי ויפה, כשהעץ בגינה התחיל לפרוח, התקלטה הודעה על הטלפון של אבא של ניר. ניר שמע את הצלצול המוכר של ההודעות החשובות וראה איך הפנים של אבא משתנות. "אני צריך ללכת למילואים", אמר אבא בהומור.

"מה זה מילואים?" שאל ניר.
"זה זמן בו אני צריך להפוך לסופר-הירו, להתלבש במדים הירוקים המגניבים שלי ולעזור לצבא", הסביר אבא בחיוך.

למחרת, במקום להתלבש בחולצה הכחולה לעבודה, הוציא אבא את המדים הירוקים של הלוחמים מהארון. ניר התבונן בו ושאל בהתלהבות: "אבא, אתה הולך להיות סופר-הירו היום?"
אבא חייך ואמר: "כן, היום אני הולך למשימה מיוחדת".

במשך השבוע, בכל פעם שאבא היה פנוי, הוא התקשר בוידאו וסיפר לניר על ההרפתקאות שלו. ניר צייר תמונות, ובכל פעם שהם שוחחו, הוא הראה לאבא את היצירות החדשות. אבא היה מתלהב מכל תמונה ואמר: "הציורים שלך מחממים לי את הלב, ניר".

אחרי שבוע, חזר אבא הביתה עם המדים והתיק שלו. ניר רץ לחבק אותו ואמר: "אני כל כך שמח שחזרת, אבא הסופר-הירו!"
אבא חייך, הרים את ניר ואמר: "אני גם שמח לחזור, והתמונות שלך הן המתנה הכי יפה שקיבלתי".

מאותו יום, ניר הבין שאף על פי שאבא לפעמים הופך לסופר-הירו במדים ירוקים, הוא תמיד חושב עליו, שמח לקבל את הציורים שלו ושהוא תמיד יחזור הביתה.