"כשאני חוזר לשכונה עם המדים והנשק - אף אחד לא מאמין שזה אני"

אם הייתם שומעים את קורות החיים של סמל אייל אזנה, לא הייתם מאמינים שטרם מלאו לו 21 שנים. 

מגיל צעיר הוא דילג בין מסגרות, עבר חוויות שקשה לפעמים לתאר במילים - אבל גם מהמקומות הנמוכים ביותר לא ויתר על החלום שמלווה אותו שנים: להיות לוחם, ובעיקר לגרום לאמא חנה להיות גאה בו. 

הוא גדל בבת ים ובשכונת יפו ד', והתחנך בפנימיות. אבל במקום לפקוד את ספסל הלימודים, אייל בילה שעות ארוכות ברחובות, שתה ועישן, הסתבך בקטטות ונפתחו לו כמה תיקים במשטרה. "היום כשאני חוזר לשכונה עם הנשק, המבוגרים רואים אותי ולא מאמינים שזה אני", הוא מספר. שאלתי אותו אם החברים שלו מאותם ימים היום בצבא. "אף אחד לא", הוא עונה, "חלקם בכלא, וחלק פשוט מסתובבים באותם מקומות". 

בעקבות הסתבכות נוספת, בית המשפט הורה לו להתייצב בפנימייה לנוער בסיכון, כהזדמנות שנייה וכאלטרנטיבה למאסר. רגע לפני סיום השהות שלו שם, וצליחת ההסכם המשפטי, היה אייל עד למקרה שטרף את הקלפים: במהלך קטטה במקום, אחד מחבריו דקר למוות נער אחר בפנימייה, והיא נסגרה.

אייל עבר למסגרת אחרת, השתקם מהחוויה הקשה והתחיל מכינה קדם-צבאית. "אני לא חושב הרבה על החברים מהפנימייה, אני מבין שהיום אני במקום טוב והתרחקתי מאותם ימים", הוא משתף. 

"מאז ומתמיד החלום שלי היה להיות לוחם, אבל בימים ההם זה היה נראה כמו שילד חולם להיות סופרמן", הוא נזכר, "הייתי אומר לאמא שאני רוצה לחזור הביתה עם נשק, שאחים שלי יראו שאני תורם למדינה הכי שאפשר, אבל נסיבות החיים הרחיקו אותי מהמסלול הזה".

עם אימו חנה

במכינה גילה אייל שיש לו פטור מהצבא: "זה היה רגע לא פשוט, אבל זה לא גרם לי להרים ידיים. המכינה גם חידדה לי את הרצון להתגייס, וגרמה לי להאמין עוד יותר שהגיוס אפשרי, אז נלחמנו יחד לבטל את הפטור, והצלחנו".

במאי 2020 עלה אייל על מדים, נשלח לחוות השומר ושובץ כנהג, "כל הזמן שלי בחווה אמרתי לכולם שהמטרה שלי היא להגיע ללוחמה. אני זוכר שקיבלתי את השיבוץ ואמרתי לעצמי 'זו רק עוד מסגרת שצריך להוכיח לה שאני יכול', וכשהיה לי קשה, שאלתי: 'אחרי כל מה שעברתי, זה מה שישבור אותי?', וזה נתן לי את הכוח להמשיך כל פעם". 

במשך שנה וארבעה חודשים כנהג בחטמ"ר אפרים, היה סמל אזנה הולך בכל יום למשרד של הקל"ח (קצין לוגיסטיקה חטיבתי) ופונה לע' בבקשה שיאשרו לו טופס 55. "הרבה אמרו לי 'שחרר אייל, אתה פה, תשלים עם זה', אבל אני המשכתי להילחם". 

אחרי לא מעט שכנועים והתמדה, אושרה הבקשה והוא הגיע לגדוד ברדלס והצטרף למחזור טירונות 21': "הייתי מאושר כשהודיעו לי שאהיה לוחם. קלטתי שסוף סוף אני מגיע למקום שבו אתרום כמו שאני רוצה ויכול". 

עם הצוות

את הפעם בה חזר הביתה עם הנשק, סמל אזנה לא ישכח. "אמא הייתה עם דמעות בעיניים - היא ראתה איך הגשמתי את החלום שלי למרות הכל", הוא משתף, "האחים שלי התלהבו, שאלו שאלות - זה היה רגע מלא בגאווה". 

לאייל שני אחים קטנים ואח גדול. אמא שלהם עלתה יחד עם אביהם, אבל הם נפרדו זמן קצר לאחר הגעתם לארץ, והיא מגדלת אותם לבדה. 

"אייל הוא האור שלי", מתרגשת אמו חנה. "אני רואה איך הוא הולך ומשיג את המטרות שלו, אני רואה כמה טוב הוא מכניס הביתה ואיזו דוגמה חיובית הוא משמש לאחים שלו". 

אייל אכן מקווה שכמו שהשירות שינה את חייו, כך יקרה גם לאחיו: "זה מתחיל מהדברים הקטנים כמו לדעת לקום בבוקר בזמן, דרך לשלוט בעצבים שלי ועד שינויים מהותיים ועמוקים - הצבא חינך אותי שאין דבר כזה 'לא רוצה'. בחיים הקודמים היה לי קל מאוד פשוט לא לעשות מה שלא רציתי, הבנתי שקושי זה הכרחי בשביל לגדול. אני יודע היום שאני בחיים לא אחזור לאותם מקומות". 

עם המ"מ וחבר לצוות

"אם בזכות הבחירות שלי אני אשנה את החשיבה של האחים שלי על מה הם רוצים לעשות, ואילו אנשים הם רוצים להיות, ובסוף הם גם יתגייסו - זה שווה את כל הקשיים. אני מאמין שהגיוס יגרום להם לעשות משהו משמעותי בחיים ויפתח להם דלתות", מסביר סמל אזנה, "אני מאחל להם ולאמא שיעשו זאת גם". 

כשאני שואלת אותו מה מחזיק אותו ברגעי משבר, בלי לחשוב פעמיים הוא מיד עונה: "אמא - לא משנה אילו קשיים יש לי, שיחה עם אמא ואני מרגיש בסדר, היא עוזרת לי לראות שהכל זמני ושאת הכול אפשר לעבור".

את החיבור העוצמתי ביניהם, אפשר לקלוט במשפט אחד שאומרת לי חנה בדמעות: "אייל הוא המתנה שלי, אני יכולה לסמוך עליו תמיד שיעזור לי ולעצמו".

עם אחיו

לאורך כל המסע, ידע סמל אייל אזנה כי שני כוחות חזקים מלווים אותו תמיד - מוטיבציה להגשים את חלומו להיות לוחם, ורצון פשוט להסב לאמא נחת. היו המון נקודות בדרך שהוא היה יכול לוותר, להגיד שקו הסיום נראה רחוק מדי, אבל הוא המשיך לעמוד זקוף והצליח להפוך לסופרמן שרצה להיות מאז ומתמיד: "אני מרגיש שלמדתי, התחשלתי וניצחתי".