העבר המשפחתי שנחשף מתוך ארגז מאובק ותמונות שחור-לבן

שני סיפורי אהבה רחוקים הביאו את סרן פנינה שכטמן, מ"פ בגדוד ברדלס, למקום בו היא נמצאת היום. שניהם התרחשו במדינות שונות, בין אנשים שונים, אך מקווי הדמיון ביניהם - לא ניתן להתעלם.

את הסיפור הראשון, אנחנו מתחילים אי שם ב-12 במרץ 1918, השנה בה נולדה פִירָה, סבתה של סרן שכטמן מצד אמה. באותן השנים סבלו יהודי אוקראינה (אז בריה"מ) מגילויי אנטישמיות, ופירה ומשפחתה נשלחו לעיירה המיועדת ליהודים בלבד. את ילדותה ושנות נעוריה העבירה שם, בעוד שהיא מצליחה לברוח על מנת להביא אוכל למשפחתה, בשל המראה האוקראיני שלה. 

כשגדלה, הפכה פירה למורה. היא נאלצה להסתיר את היותה יהודייה משום שלימדה בבית ספר נוצרי ופחדה מפיטורים או גרוע מכך, אך המשיכה לגור עם הוריה ולקיים אורח חיים יהודי.

פירה ותלמידיה

כשפרצה מלחה"ע השנייה, אביה שהיה דתי וציוני מאוד, סירב להאמין שהגרמנים יפגעו בהם. בזמן שכל שאר תושבי העיירה ברחו, מכיוון ששמעו שהנאצים מתקרבים, הוא סירב להימלט - והחליט להישאר יחד עם כל המשפחה בביתם. 

"הוא לא היה מוכן למה שעתיד לבוא", מספרת סרן שכטמן תוך שהיא מגוללת את הסיפור המשפחתי. כשהנאצים הגיעו לעיירה הם החלו במסע הרג. המשפחה, שהצליחה לברוח ליערות, נאלצה להתפצל. 

פירה הסתתרה בבתים של משפחות תלמידיה לשעבר, אך לבסוף - אחת מהמשפחות הסגירה אותה לנאצים. היא גורשה למחנה קופייהורוד - מחנה מוקף גדר תיל שהיה ביער סמוך לעיירה.

החיים במחנה היו קשים, והיהודים סבלו ממחלות, מרעב, ובעיקר מיחס אכזרי שהנהיג מפקד המקום, הקצין הגרמני האנס מייטרט. אך עבור פירה, יום אחד - היה קשה יותר מכל.

"לקראת סוף המלחמה, הנאצים ביצעו ירי - העמידו את כולם וירו בהם אחד אחד", מספרת סרן שכטמן, "אבל בנס - כשהגיע תורה של סבתא פירה, נגמרו הכדורים". כך היא ניצלה, וכעבור ימים אחדים המלחמה נגמרה, והצבא האדום שחרר את המחנה. 

בזמן שחרור המחנה, אחד הקצינים מהצבא האדום התאהב בפירה. הם התחתנו, ונולד להם בן - לב. הקצין המשיך עם הצבא האדום לחזית הצ'כוסלובקית, ושם נהרג. פירה נשארה באוקראינה לבדה עם בנה, ועם לב שבור מסיפור אהבה שנגדע ברגע. 

כעבור שנים חזרה פירה ללמד, והכירה את שמעון איצקוביץ', שנשא גם הוא מטען מהמלחמה. שמעון הגיע ממשפחה דתית ציונית, שרצתה לעלות לפלשתינה בכל מחיר. הוא היה פעיל בתנועת הנוער הציונית גורדוניה שהשתתפה בהעפלה, ובעת שאחיותיו עלו לארץ עם התנועה בעיצומה של המלחמה, הוא נאלץ להישאר באוקראינה ולכלכל את משפחתו.

באותה העת, ברית המועצות נשלטה על ידי סטאלין, ונפתחו מחנות ריכוז ומאסר לסוציאליסטים. שמעון שהיה פעיל בתנועה, נאסר בשל תעמולה ציונית והפך לאסיר ציון. "הוא ממש נחשב לאויב מדינה", מחדדת סרן שכטמן.

שמעון ופירה

כששוחרר מהמאסר, השניים נפגשו כאשר פירה הייתה המורה של אחייניתו של שמעון. הם התחתנו, ועברו לגור בעיירה צ'רנוביץ, בה נולדה אמה של סרן שכטמן, נלה.

ובמקביל - התרחש סיפור מרגש, מיוחד ודומה באופן מפתיע...

בזמן המלחמה, בלה, סבתה של סרן שכטמן מצד אביה, הייתה בת 18. היא ומשפחתה גורשו על ידי הרומנים, ונאלצו לחיות בגטו אובודיבקה באוקראינה. האחים והדודים שלה נספו בשואה - חלקם ממחלות בגטו ואחרים נרצחו על ידי הנאצים. 

בלה עצמה חלתה בטיפוס וחיה בגטו בצפיפות, רעב וחולי. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר הגטו שוחרר בסוף המלחמה על ידי הצבא האדום, אחד החיילים ששחררו את הגטו, פנחס,  התאהב בבלה.

נשמע מוכר, לא?

השניים התאהבו, התחתנו, ועברו למולדובה, בה שמעון אביה של סרן שכטמן, נולד.

בלה ופנחס

בחזרה לעתיד

"הסבים והסבתות שלי נפטרו כשהייתי קטנה, ולצערי לא הספקתי להכיר אותם", סרן שכטמן עונה באנחה כשאני שואלת אותה אם שמעה את הסיפורים ממקור ראשון. 

"תמיד ידעתי שיש לי קשר לשואה, אבל כילדה, בכלל לא רציתי להיקשר לכל ה'קטלוג' הרוסי או להרגיש שונה", היא משתפת, "והם, שעוד סחבו טראומות מתקופת השואה, לא הרבו לדבר על עברם". רק כשגדלה מעט, היא נחשפה לסיפור המרתק והמיוחד של ההיסטוריה המשפחתית. 

"כשעשיתי מחקר לקראת כתיבת עבודת שורשים, התיישבתי מול אמא שלי, ואמרתי לה - 'עכשיו אני רוצה לדעת הכול'", היא משחזרת, "היא פתחה קופסה ישנה ומאובקת, ובתוכה - עשרות תצלומים בשחור-לבן ומסמכים ביידיש". מאז החלה נלה, אמה של סרן שכטמן, לגולל בפניה את הסיפורים.

שנים לאחר מכן, התגייסה סרן שכטמן לצבא כלוחמת בגדוד ברדלס. היא שירתה במגוון תפקידים, ולבסוף יצאה לקורס קצינים. היום, כמ"פ בגדוד, היא מקפידה לשמר את הזיכרון.

סרן פנינה שכטמן

היא מסבירה שבכל יום היא מרגישה שליחות, כשהיא מממשת את מה שהם לא הספיקו. "עצם העובדה שאני בכלל בצבא, משרתת במדינה משגשגת, מפותחת וחופשית זה ניצחון", היא אומרת בחיוך, "כשהם היו בגיל שלי - הם נלחמו על הקיום שלהם". 

"בקרוב כבר לא יהיה מי שיספר", היא מזכירה בעצב, "ואני מרגישה שזו האחריות שלי לשמר את הסיפורים והמורשת, וכקצינה ומפקדת אני דואגת ליצור פלטפורמות של שיח על הנושא, ולחלוק את ההיסטוריה המשפחתית.

בנוסף לסיפור שמשתפת סרן שכטמן עם חייליה, היא מזכירה להם לשמוע את הסיפור שלהם - לפני שיהיה מאוחר מדי. "אני מבקשת שאם יש מישהו במשפחה שלהם שעדיין בחיים - שינצלו כל רגע כדי להאזין לסיפורים ממקור ראשון", היא מסכמת בהתרגשות, "שלא ישכחו את המורשת והעבר, כי הם מה שהופכים אותנו למדינה המיוחדת שאנחנו - לרקמה אנושית אחת".

מתוך נאום שנשאה סרן שכטמן ביום העצמאות אשתקד