לכל אחד מהגדודים בצה"ל ישנם שני כינויים, הראשון הוא שמו המילולי כמו "ברדלס" או "רותם" למשל, והשני הוא מספר. מאחורי אותן ספרות, שעלולות להיחשב מקריות לעתים, מסתתרת לא פעם משמעות עמוקה, כזו שיכולה לרמוז על האופי המיוחד של אותה יחידה ואף יתרה מכך - על ההיסטוריה שלה.

גדוד קרקל, או במספר שקיבל עם הקמתו לפני 15 שנים - '33', מתאים לקטגוריה הזו בדיוק. המספר זורק אותנו שנים אחורה, לימי מלחמת העצמאות ב-48', ומייצג לא פחות מ-33 נשים חזקות ומיוחדות במינן שנפלו באותה מלחמה - לוחמות הפלמ"ח.

באותם ימים של ה"קוקו והסרפן", הרבה לפני הכרזתו של בן גוריון על הקמת המדינה וצה"ל, הפלמ"ח היה המגן האנושי כאן בארץ. ואחת מהנשים שהתפקדו לשורותיו הייתה בחורה צעירה, בת 20 בזמנו, בוגרת הצופים, פלפלית, דעתנית ונחושה לתרום - שמה הוא נעמי עורב.

נעמי, ילידת תל אביב, שירתה בפלמ"ח בתור חובשת, ולאחר שנים של החבאת רימונים בכיסים ופיתוח יחסי אהבה-שנאה לנשק מסוג 'סטן' שנאלצה לשאת עמה לכל מקום, ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, היא נפלה בשבי בידי הלגיון הערבי. "ההסתכלות אחורה לזמנים האלה היא לא פשוטה", משתפת נעמי, היום בת 92, "חונכתי על הכרזות כמו 'טוב למות בעד ארצנו' ורק שם, באותם רגעים, הבנתי כמה חשוב לעשות בדיוק את ההפך".

נעמי עורב בצעירותה

גם רס"ן ליאור רובך, קצינת האג"ם של גדוד קרקל, שואבת לא מעט השראה מאותה תפיסת עולם, ומדברת רבות על החשיבות שקיימת בלעשות את המקסימום, ומעבר לו, בכל תפקיד ומקום אליו היא מגיעה.

למרות שהיא רק בת 28, מאחוריה שורת הישגים מרשימה וקשר אדוק ומחייב עם הגדוד, שכבר מזמן הפך לבית בשבילה. "תמיד רציתי להיות לוחמת וידעתי שאתגייס לקרקל", היא משתפת, "ומאז ועד היום המקום הזה גידל אותי - כלוחמת, מפקדת מחלקה, מפקדת ואישה. אני האישה היחידה בדרגת רס"ן שגדלה בגדודי הגנת הגבולות".

רס"ן ליאור רובך

"כשאני שומעת סיפורים כמו זה של נעמי, קשה לי שלא להתרגש", היא ממשיכה, "אני חושבת שמעבר להיותה לוחמת, היא פמיניסטית ומייצגת משהו אמיתי שאני מאוד מזדהה איתו. אומנם פער הגילים בינינו עצום, אבל ברוח - אנחנו מדברות את אותה השפה".

שרשרת האירועים שהובילה את נעמי לנפילה בשבי התחילה כמעט בטעות. באותה תקופה היא הייתה מלווה את שיירות האספקה שהיו עושות את דרכן לירושלים. "באותו יום בכלל לא התעוררתי", צוחקת נעמי, "בגלל שחזרתי מאוחר ביום קודם לכן, פשוט נשארתי במיטה. לבסוף אמא שלי החליטה להעיר אותי, למרות שהיא ידעה שלהצטרף לשיירה אף פעם לא מבטיח שגם אחזור ממנה".

ובהחלט, אותה שיירה הייתה שונה מאלה שקדמו לה, לאחר שפרקה את האוכל והנשק היא לא שבה על עקבותיה, אלא המשיכה לחניית לילה בקריית ענבים ולמחרת - יצאה לגוש עציון. "כשקמנו בבוקר לא אמרו לנו לאן נוסעים, הגוש תמיד נתפס כמקום עם דם והרוגים, ולכן כאשר בדרך חזרה ביקשו מארבעה משוריינים לחזור אליו - קצת פחדתי".

נעמי עבדה בבית חולים בגוש עציון, שנפל בשבי: "כשהלגיונרים הגיעו הם לקחו את כל הגברים וכמעט מאה נשים, אני ביניהן. הייתי צריכה להניח את הנשק לרגליי ולהיכנע".

השבויים נלקחו תחילה לחברון ולאחר מכן הגיעו לירדן. "ככה גיליתי שקמה המדינה", היא משחזרת, "אחד השבויים סיפר לי. אבל באותו רגע - אפילו לא יכולתי להתרגש". גם בשבי נעמי לא שכחה את תפקידה כחובשת וטיפלה בפצועים. "בזמן השבי לא נגעו בנו", אומרת, "היחס הנוראי באמת הגיע דווקא אחרי חודש, כששוחררנו - ריססו אותנו בדי.די.טי כי היינו מלאי כינים, קיללו אותנו וזרקו אבנים. כשהגעתי סירבתי ללכת לקבלת הפנים שעשו לנו, כל מה שרציתי הוא לחזור הביתה".

היום, בהסתכלות אחורה, משתדלת נעמי לקחת את אותם אירועים ולנתב אותם לעשייה חיובית שכיאה לרוח הלוחמת שעוד נושבת בעופרה - קשורה גם היא לצה"ל. "אני מעבירה הרצאות לחיילים ומספרת את הסיפור שלי".

את אחת ההרצאות הזכורות לה ביותר היא העבירה ל"יורשיה", לוחמי ולוחמות גדוד קרקל, שאף העניקו לה גביע סמלי לאות הוקרה על מי שהיא ומה שהיא מייצגת. "מרגש אותי לראות גברים ונשים עומדים יחד כדי לשרת מטרה אחת", היא אומרת, "פתאום לראות את כולם על מדים, עושים את מה שאני עשיתי פעם כחלק מצבא שמגן על המדינה זה מדהים. אין לי ספק שאם הייתי מתגייסת היום זה היה לשם".

נעמי עורב עם הגביע שקיבלה מגדוד קרקל

"כשאני שומעת את הסיפור של נעמי וחבריה, אני יכולה להבין את החוויות שלהם מלפני 70 שנה, ולהתחבר אליהן גם היום, דרך העשייה שלנו בקרקל" , משתפת רס"ן רובך, "זה גדוד שבאמת אין משימה שהוא לא עושה עם תחושת מחויבות אדירה - בין אם מדובר באמצעי חדש או קו חדש, אנחנו נעשה הכל הכי טוב שיש ובדרך שלנו".

בשנה החולפת סיימו לוחמי ולוחמות הגדוד קו שהיה עבורם ציון דרך משמעותי - הקו הראשון באזור יהודה ושומרון. כעת נמצאים הלוחמים והלוחמות באימון בנבי מוסה.

"מטורף לחשוב שאנחנו קיימים כבר 15 שנים, זה מספר שאומר כל כך הרבה", מסכמת רס"ן רובך, "החל מפלוגה קטנה שהתחילה אי שם בשנות ה-2000 ועד למה שאנחנו היום, עברנו כברת דרך משמעותית. זה בדיוק הזמן להסתכל אחורה, להעריך את ההיסטוריה שלנו ואת הערכים שאנחנו מנסים להנחיל. נעמי היא ההוכחה שכבר אז היה ניצוץ באנשים לעשות משהו בשביל המדינה, והיום זה התפקיד שלנו לדאוג שהוא לא יכבה, להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים ולרשום עוד ציוני דרך היסטוריים".