המצטיין שלא מפסיק לשמור על הבית - גם בגיל 69

את הריאיון הזה עם רס"ן במיל' ברוך כהן, רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) קיבוץ מגן לא היה פשוט לתאם. וגם בסוף כשהצלחנו - מטען חבלה ממלחמת העולם הראשונה שנמצא על ידי חקלאי בקיבוץ קטע את השיחה הרציפה שלנו, והוא נאלץ ללכת לטפל באירוע בעזרת חבלן. 

כשקבענו מחדש ושמעתי על שירותו הצבאי, הבנתי עד כמה זה שכיח. את שירותו הצבאי החל כצנחן באוג' 70, ובהמשך עשה קורס חובשים, יצא לקצונה ולחם במספר מערכות ישראל. היום, כרבש"ץ, ברוך אחראי על כל השיח בין קיבוץ מגן, בו הוא מתגורר לצה"ל: הוא מתפעל אירועים ביטחוניים עד שלוחמים מגיעים לזירה, והוא הסמכות אליה חברי הקיבוץ פונים בעת הצורך. "כל יום פה הוא אחר", מסביר ברוך, "אין שגרה וכל רגע עלול להיות נפיץ".

"יש ימים שלא קורה בהם כלום - אני מלווה את ההסעה של ילדי הקיבוץ לבתי הספר, פותח את השערים לצבא שיתאמן פה, מעביר מור"ק (סיפור מורשת קרב) ללוחמים שתופסים קו באזור וחוזר הביתה בארבע. אבל יש ימים בהם אני מכבה שריפות, קופץ לאן שצריך כל היום, וחוזר על ארבע...", הוא מתאר בחצי חיוך.

זה כבר 15 שנה שברוך בן ה-69 נמצא בתפקידו בקיבוץ מגן - ומאז תחילתו, תמיד תמצאו עליו טלפון, מכשיר קשר וביפר: "אני צריך להיות זמין להכול, מוכן לקפוץ לאן שצריך הכי מהר. יש לילות בהם אני ישן עם הנעליים". כשאני שואלת אם זה לא מעייף לפעמים, הוא צוחק: "תשאלי את אישתי, היא צריכה לחיות איתי".

את המסירות הזו למה שהוא עושה, ברוך מביא איתו עוד מבית הוריו. "אבא שלי גידל אותי לתוך פטריוטיות, ואני נושא את הדגל ומחנך על פיו", הוא מסביר ומיד מפרט, "לדוגמה, חשוב לי שחיילים שמשרתים פה יכירו גם את היישובים בעוטף, ולא רק את גדר המערכת".

אחרי שהשתחרר, הוא עבר להתיישב עם אשתו בקיבוץ מגן. הם חיים שם כבר כ-44 שנים, והקימו בית ומשפחה. "יש לי שלושה ילדים ושישה נכדים", מתגאה ברוך.

המציאות בקיבוץ לא תמיד קלה - והוא עבר יחד עם משפחתו את עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. "כל פעם שהיה צבע אדום הייתי מחכה כמה שניות ואז רץ החוצה לוודא שכולם בריאים ושלמים, שאף אחד לא צריך טיפול רפואי", הוא מספר. 

ביום האחרון ב"צוק איתן" הוא הגיע ראשון לזירת נפגעים, שעד לפני כמה שניות, הייתה עוד נקודה בקיבוץ נירים, ומצא שם שלושה מהחברים הקרובים שלו במצב אנוש: "היה את זאביק (זאב עציון ז"ל), שהיה החבר הכי טוב שלי במשך 40 שנה, מלמד (שחר ז"ל), שהייתי חונך שלו, וגדי (ירקוני) שהיום הוא ראש מועצה אזורית אשכול". 

הוא עוצר לרגע, וממשיך בקול רועד: "זה לא הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע רב נפגעים. אז ידעתי מה אני צריך לעשות - לטפל קודם במי שיש לו את הכי הרבה סיכויי לחיות גדי היה פצוע רק ברגליים, והתחלתי לטפל בו".

זאביק ומלמד, שנפצעו קשה מהרסיסים של הרקטה, נהרגו במקום. "אין לך זמן להתאבל באותו הרגע, יחד עם המשפחה של זאביק והאנשים מסביב, אתה ממשיך לעשות את העבודה שלך", הוא משחזר בכאב, "הייתי צריך לקחת פיקוד על נירים, ולדאוג שכל דבר מקבל מענה".

"רק בסוף, בזמן הרגיעה, אתה נפרד מהחברים שלך", הוא לוחש. 

מלבד התושבים באזור, שקרובים לברוך ברמה הכי אישית, גם הצבא מנהל איתו קשר קרוב במיוחד. "אני מגיע להעביר הרצאות באופן קבוע לחיילים, ואנחנו מאפשרים לצבא להתאמן בקיבוץ. בגלל שיש החלפת קווים כל ארבעה חודשים, יש לנו תמיד מה לתרום מהידע שלנו", הוא מסביר.

אפשר רק להניח שהסיפורים המרשימים אלו, הם הסיבה לכך שברוך זכה בשבוע שעבר בהצטיינות ממפקד פיקוד דרום, אלוף הרצי הלוי. "להגיד לך את האמת, התרגשתי. ראיתי אילו אנשים עומדים לקבל את ההצטיינות יחד איתי, ואמרתי לעצמי - 'אשריי שזכיתי'. אני מרגיש שאני מייצג את הרבש"צים באזור שעומדים מאחוריי ומקבלים איתי את אות ההערכה הזו", הוא משתף.

"אני נוהג להגיד שרבש"ץ זה רב שליח ציבור, כי ככה אני מרגיש - כמו שליח של הקיבוץ שלי", הוא אומר בפשטות ומסכם, "בסופו של דבר, אני הולך לישון כל לילה גאה להיות תחת החטיבה הדרומית, שהיא מקצועית ומבצעית, והכי חשוב - שבאמת אכפת לה מהאנשים שלה ומהמקום הזה".