יצא בנגמ"ש האחרון מלבנון, נפצע ראשון ב'שומר החומות' - ושב למילואים

מאי 2021, מבצע "שומר החומות" בפתח. מאות רקטות משוגרות לעבר ישראל, רובן מיורטות על-ידי כיפת ברזל, חלקים נכבדים של מנהרות טרור תת-קרקעיות מושמדות, ובכירים בגא"פ ובחמאס מסוכלים. רס"ר (מיל') אדוארד ויינשטוק לא יודע עדיין שחייו עתידים להשתנות בקרוב, מהקצה אל הקצה.

אבל בואו נחזור שני עשורים אחורה, לשנת 2000. אדוארד עוד היה אז לוחם תותחנים סדיר בגדוד 404 שבאגד 282: "שירתי כתותחן ומכונאי במוצב ליד הכפר מרג' עיון, כמעט 20 ק"מ בעומק לבנון, וכל יום ירו עלינו פגזים וטילים".

ב-24 במאי של אותה שנה, תאריך שחרוט בדפי ההיסטוריה ובו יצאה ישראל מרצועת הביטחון שבלבנון, חזר הכלי של אדוארד ארצה גם הוא, והיה הנגמ"ש האחרון שעזב לפני סגירת שערי הגבול.

כשהחל "שומר החומות", אדוארד, שגר באשקלון, כבר היה מילואימניק נשוי ועם שני ילדים צעירים. בביתו אין ממ"ד, ולכן ידע שעליו למצוא פתרון. "אם אשתי והילדים ישנו במסדרון פנימי במקום בחדר השינה", הוא חשב לעצמו - "הם יהיו יותר מוגנים במידה שיקרה משהו".

וכך היה. הם ישנו במסדרון, והוא בחדר השינה. רס"ר ויינשטוק בדיוק עמד לצאת מהבית, כשהגרוע מכל קרה - טיל פגע ישירות בחדרו של בנו הקטן, שבמזל אכן שהה במסדרון. את הרגע בו הכול השתנה הוא זוכר בפרטי פרטים: "הטיל פגע בקיר ונפל עליי. עד היום אני לא יודע איך שרדתי. התחלתי לזחול עם יד אחת כי את השנייה שברתי, אבל תוך שניות ספורות איבדתי הכרה. אשתי נכנסה לחפש אותי בין ההריסות וכך הצילה את חיי".

הוא למעשה היה הפצוע הראשון במבצע. לאחר שהובהל במצב בינוני לטיפול נמרץ, שהה חודש בבית החולים כשגופו מלא ברסיסים, והחל להתנייד בכיסא גלגלים. כשמח"ט 454 דרש בשלומו, ענה הפצוע הטרי: "אעשה הכול בשביל לחזור כמה שיותר מהר לשירות המילואים, לא משנה מה".

"אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה", הוא משחזר. נחוש מטרה, אדוארד החל בשיקום הארוך. כשרסיסים עדיין בגופו, הוא התאמן והשקיע בתהליך כדי שיוכל לחזור לשרת. "ברגעים האלו, מה שהחזיק אותי היה לא רק המשפחה המדהימה שתמכה בי, אלא גם האמונה האמיתית בעצמי שאצליח".

שמונה חודשים ארוכים לאחר מכן, הוא זכה ללבוש שוב את מדי הזית. "זה היה רגע מרגש, והוא נתן לי כוח", הוא נזכר בימי האימון אליו הצליח להגיע בבסיס צאלים, "עדיין יש לי רסיסים בגוף וכתף שבורה, צלקות נפשיות ופיזיות כאחד. אבל אני מתפקד, ואני יודע שהטיל הזה הוא לא מה שישבור אותי".

בחודשים האחרונים, הוא אף תפס קו מבצעי כחלק מתע"ם חטיבתי בצור הדסה, בתגבור כוחות חי"ר סדירים. "אני גאה להמשיך לשרת ולהתנדב", הוא מחייך, "אין לנו מדינה אחרת, ואין לנו צבא אחר. זה מה שאני מלמד את ילדיי, ובזה אני מוצא כוחות. גם בבית החולים, כשהיו רגעים שחשבתי שלא אצליח, נאחזתי במחשבה על הרגעים שבהם אחזור להגן ולתרום".