100 ק"מ בשביל 5 שניות - וחיוכים ששווים את הכול
גבעתי ונח"ל עברו 2 מסעות כומתה ארוכים שסיכמו תקופה שמוכרת לכולם בחטיבות - אותה תקופה שבסופה הם יוצאים אריות. בבוקר מרגש אחד, הלוחמים צעדו לאורך אדמת הארץ במרחק 100 ק"מ זה מזה - אך התחושות זהות לגמרי. שמענו מהמפקדים שלהם על ההכשרה והתהליך שעברו ועל הרגע המרגש של קבלת הכומתה - לה כל כך ציפו
02.03.23
0
ביום חמישי האחרון, כשאור השמש הראשון השתקף מהכיפה הזהובה של כנסיית עין כרם, לוחמי גבעתי החדשים כבר התחילו למנות לאחור את מספר הקילומטרים הבודדים שנותרו להם עד לסגולה.
באותו הזמן בדיוק, במרחק של 100 ק"מ צפונה מהם, ללוחמי הנח"ל הטריים חיכתה באנדרטת החטיבה הירוקה, לה כל כך ציפו.
קרדיט: חוד החנית
"אחרי 30 ק"מ בערך, אתה מצפה מהלוחמים להיות עייפים ותשושים", מספר לי סרן אוהב סויסה, מ"פ בגדוד שקד של גבעתי, "אבל אני זוכר את עצמי מגניב מבט אחורה, וכל השערות שלי סומרות: 130 חיילים, בשני טורים, צועדים חזקים וביחד. כשאתה רואה משהו כזה אתה מבין מה יש לך בידיים - לא פחות מאימפרייה".
קרדיט: חוד החנית
אוג' 22 של גבעתי עברו דרך ארוכה בחודשים האחרונים לפני שהגיעו בכלל למסע הכומתה. טירונות אינטנסיבית, שבועות ירי, שטח ושדאות מתגלגלים, מאמן לחימה וסימולטורים, דימוי לש"ב ושלל תרגילים ואימונים.
השיא של המסלול, כך מסביר לי סרן סויסה, הוא "שבוע הנמר", בו לומדים הלוחמים לתפעל את הכלי הייחודי. "זה רכב מלחמה עצום שהחטיבה זכתה בו", הוא מצהיר, "ואני בתור מ"פ, שולח אותם לקורס הפעלת הנמר כשהם עדיין לא מכירים אותו, והם חוזרים ומתפעלים את הכלי כאילו הם בנו אותו בעצמם. זה פשוט מדהים".
קרדיט: חוד החנית
ולא רק זה - היופי בהכשרת לוחמים זה השינוי שחל בהם, לאורך כל הדרך והרגעים הקטנים. או כמו שמנסח זאת סרן סויסה: "לקחנו לוחמים, והפכנו אותם לאריות".
בסיום ההכשרה, הלוחמים עוברים לשבוע המסכם, ובסופו - מסע הכומתה לו חיכו במשך חודשים. אחד אחרי השני, צועדים הלוחמים עם דגלים סגולים-לבנים ודגלי ישראל. הם מסתערים לעבר נקודת הסיום, מרימים ומחזקים אחד את השני ברגעים קשים, ובסוף - פוגשים את המשפחות להליכה של קילומטר אחד אחרון, בסופו יקבלו את הכומתה הסגולה.
קרדיט: חוד החנית
אצל מחזור אוג' 22 של לוחמי הנח"ל, המסע היה אמוציונלי לא פחות. "בקילומטרים האחרונים, כשהרגליים כבר כואבות, מגיע הרגע המרגש ביותר", משחזר סרן עומרי חיו, מ"פ בחטיבת הנח"ל, "פתאום רואים את כל ההורים עם דגלי החטיבה וגאווה בעיניים. זה שווה את הכול".
קרדיט: חוד החנית
במסע של לא פחות מ-50 קילומטרים, צעדו הנחלוואים החדשים לעבר אנדרטת החטיבה. כשהם דוחפים קדימה אחד את השני ולא משאירים אף אחד מאחור. שום דבר לא יכול לעצור אותם.
עבורם מסע הכומתה הוא רגע שיא. אחרי הכשרה ארוכה ומשמעותית, טירונות, מטווחים, אימוני קרב-מגע, לילות לבנים, ניווטים ותרגיל במתווה צפוני - אותן חמש שניות בהם הלוחמים מקבלים את הכומתה שוות כל מה שבא לפני.
קרדיט: חוד החנית
ורגע האמת - מגיע בסוף מסע הכומתה, בטקס בו מכריזים על המחלקה המצטיינת והחייל המצטיין. "להעניק כומתה לחייל שעבר תהליך משמעותי, להבין שאחת המחלקות שלך מצטיינת, ולראות את הניצוץ בעיניים של הלוחמים שרק חיכו לרגע הזה - אלו רגעים שלא שוכחים", משתף המ"פ.
קרדיט: חוד החנית
אני שואלת בנפרד את סרן סויסה ואת סרן חיו מה מייחד את החטיבה של כל אחד מהם, ושניהם ממהרים לענות בחיוך וגאווה את אותה תשובה, כאילו סינכרנו מראש: "שאנחנו החטיבה הכי טובה בצה"ל!", ואין פלא ששניהם מרגישים ככה. גבעתי ונח"ל - שתי חטיבות ששואפות למצוינות, ושהמשפחתיות היא מה שמאפיינת אותן והופכת אותן לכל כך עוצמתיות.
קרדיט: חוד החנית
"הייתי רוצה שהלוחמים שלי ידעו שאנחנו מאחוריהם במאה אחוז, ושאני מאמין בכל אחד ואחד מהם", מצהיר סרן חיו. וסרן סויסה מיד מוסיף: "הם טובים יותר, חזקים יותר וערכיים יותר ממי שהם היו קודם לכן. להיות לוחם זה לא פשוט, אבל זו זכות להגיע למעמד הזה. מפה - זה בידיים שלהם".
כך, השועלים והנחלאווים הגיעו לסיומו של מסע הכומתה. עייפים אך מרוצים וגאים, עם כומתות סגולות וירוקות בהתאם, והתרגשות אחת גדולה - שאפשר להרגיש גם ממרחק של 100 קילומטרים.
קרדיט: חוד החנית
