שמענו לראשונה מהמילואימניקים שהצילו רפת שלמה - מיד אחרי 7.10

שלושה ימים לאחר טבח 7 באוקטובר, ארבעה מילואימניקים מחטיבה 5 ירדו לקיבוץ ניר יצחק. בין המשימות המבצעיות במרחב והתמרון בעזה, הספיקו לקחת חלק גם בפעילות, שכפי שהתברר בהמשך, לא התאמנו לקראתה מעולם: להחזיק בחיים רפת ובה כ-650 פרות הזקוקות להאכלה ולחליבה בהקדם.

"הגענו בשעות הלילה, כשהיה חושך מוחלט", משחזר סרן (במיל') א', מג"ד בחטיבה 5, "עדיין היה חשש מפני מחבלים שנותרו באזורים החקלאיים יותר. כשהעניינים התקדמו, פתחנו זיג ברפת, וממש הקמנו עמדות לאבטחה מרחבית תוך כדי".

הרפת כפי שמצאו אותה החיילים - כולה נורות התראה

למרות שלאף אחד מהם לא היה רקע חקלאי, הם אינסטינקטיבית הבינו שמדובר במצב חירום. "אני זוכר שראיתי פרות סובלות וכאלו שוכבות על הצד", נזכר רס"ר (במיל') ת', אחד הלוחמים בצוות. "אני לא כל כך מבין בדברים האלה, אבל אמרתי למפקד שאם הן חלילה ימותו זה עלול להפוך לנזק יותר גדול, כולל התפשטות של מחלות לבני אדם".

אחרי התלבטות קצרה, הם הבינו את החשיבות של האירוע בתוך התמונה המבצעית הכוללת. "ידענו שדחוף לספק להן מים ואוכל", מסביר סרן (במיל') א', "הצלחנו לאתר טרקטור ולהביא להן חציר, ומשם היינו צריכים לפענח איך מתפעלים סיטואציה כזו בכלל".

סרן (במיל') א' מפעיל את הטרקטור

דרך מנהלת היישוב, הם יצרו קשר עם יאיר, דור שני למנהלי הרפת של ניר עוז. "בבוקר 7 באוקטובר, למזלי הרב, לא הייתי בעוטף", הוא מספר, "בערב קיבלתי הודעה שהחבר הכי טוב שלי נחטף, וגם הבעל של אחותי. ובעצם לא היה לנו ממש קשר עם הרפת, כי מסביבות המתקפה הראשונה ב-06:00 כולם התפנו ממנה".

נפל לי האסימון שהרפת כנראה תיסגר, שיהיה מה שיהיה וזהו

"למחרת, כשניסו לחלוב, גילו שכל קווי הולכת החשמל נשרפו והמכונות לא עובדות. בימים הראשונים אבא שלי נשאר עם כמה עובדים זרים והם ניסו איכשהו להחזיק מעמד - אבל מהר מאוד הגיעה בקשה לפנות את כל האזרחים. ולאט לאט נפל לי האסימון שהרפת כנראה תיסגר, שיהיה מה שיהיה וזהו".

רפתות, כפי שהוא מסביר, הן לא עסק שיכול לעצור לכמה ימים. פרה שלא נחלבת, עלולה לפתח דלקות חמורות ולמות. ועל מה שצפוי לקרות לעגלים יונקים ללא מזון מיוחד, לא צריך להרחיב במילים.

"ואז, בוקר למחרת", ממשיך יאיר, "קיבלתי טלפון מא': 'מה נשמע? אני פה מהגדוד שיושב בניר יצחק, אנחנו אחראים בין היתר על המשימות האזרחיות. רציתי לדעת איך אפשר לעזור ברפת'. מנהלת הקיבוץ אמרה לי לנסות להיעזר בחיילים. בהתחלה קצת זילזלתי, כי לך תסביר עכשיו לאנשים שלא ראו פרה בחיים שלהם מה לעשות. אבל הדבר היחיד ששמעתי מעבר לקו זה, 'אנחנו פה, ומה שנצליח נעשה על הצד הכי טוב' - והם באמת עשו".

 אחת ההתכתבויות הראשונות בין הצוות לבין יאיר

איך מחזירים לפעולה רפת, כשמצד אחד של הקו לוחמים ללא ניסיון, ומהצד השני אנשי צוות מפונים לאילת? מזל שיש שיחות וידאו

"הדרכנו אותם, ממש 'תלחץ כאן, זה מתחיל את החליבה'", מתאר יאיר, "'עכשיו תחבר את המשאבות. ואז תביא קבוצה של פרות, תראה לי את אלו שהבאת, סבבה, אתה יכול לפתוח את השער'. תוך כדי הם קלטו את העבודה - זה היה קצת כמו להיות שם בשלט רחוק".

"הרגע שהכי ריגש אותי בסיפור הזה קשור בעגלה אחת, שהייתה ניגשת אליי בבקרים להתלטף כמו כלב", משחזר רס"ר (במיל') ת', "באחד הימים הגעתי, והסבירו לי בשפה יפה שהיא עומדת למות. היא התדרדרה לרמה קשה של התייבשות, כבר הייתה יום וחצי על הרצפה. ואני התעצבנתי, אמרתי להם לפתוח עוד אינפוזיה, ולשנות את הגישה שלהם".

"בבוקר עברתי שם בריצה, וראיתי אותה שותה מהחלב המיוחד שהכנו לילה לפני" הוא אומר והשמחה ניכרת בקולו, "קראתי לוטרינר שיבדוק אותה, והוא אמר שהוא לא יודע איך, אבל הכל תקין. זה היה רגע יפה בתוך השחור של התקופה".

התכתבות נוספת עם בעל חוות סוסים

המחשבה שהובילה אותי אז הייתה שתהיה פה אוכלוסייה שלמה שתצטרך לחזור

"המחשבה שהובילה אותי אז הייתה שתהיה פה אוכלוסייה שלמה שתצטרך לחזור", מוסיף רס"ר (במיל') ת', "זאת אומרת, המחבלים פגעו גם בתשתיות חשמל ומים. העבודה הייתה לא רק לטהר את המרחב - אלא גם לשקם כמה שאפשר. אני זוכר את יאיר אומר לי בטלפון שהם לא יוכלו לחזור, כי הנזק יהיה רב מדי. ואני אמרתי לו שלא ידאג, כי אנחנו נעשה את מה שאנחנו יכולים כדי שיהיה להם למה לבוא". 

בהמשך, עם שינוי המצב המבצעי בעוטף, הגיע קומץ מתנדבים לתפעל את החליבה במקומם. המילואימניקים מחטיבה 5 עברו הלאה למשימות הגנה נוספות בקיבוצים עלומים וסעד, ומשם לאבטחת שיירות לוגיסטיות בתוך התמרון ברצועת עזה. אך התקופה הקצרה והקריטית שלהם בקיבוץ, היא זיכרון שנשאר.

"כל האירוע הזה באמת לא מובן מאליו, בהתחשב בטירוף של אותם ימים ומה שהם עשו לפני", משתף יאיר, "הם היו ההתחלה של השיקום שלנו. מאז, הרפת אפילו הגדילה את התוצרת שלה, מ-7.6 מליון ליטרים בשנה לבערך 10. הייתי רוצה פשוט להגיד להם תודה. אשרינו שזה הגדוד שבא לתפעל פה את הקיבוץ". 

הייתי רוצה פשוט להגיד להם תודה. אשרינו שזה הגדוד שבא לתפעל פה את הקיבוץ

"כל דבר שעשינו שם בעקבות הקרבות הראשונים, היה בשביל מישהו", מסכם סרן (במיל') א', "בין אם זה להאכיל סוסים, לחלוב את הפרות, או למצוא תרופות - תמיד היה בן אדם בקצה שחיכה לזה. הדברים הכי קטנים קיבלו משמעות אחרת לגמרי".