ב-29 בדצמבר 2005, במהלך חג החנוכה, התקבלה באיו"ש ידיעה מודיעינית על חוליית מחבלים שכבר עושה דרכה לבצע פיגוע התאבדות נגד אזרחים בשטח ישראל. סגן אורי בינמו, מפקד בגדוד נחשון של חטיבת כפיר, קיבל משימה להקים מחסום ביחד עם שלושה מחייליו בצומת פרעון, דרומית לעיר טול כרם, במטרה לעצור את המחבלים. 

כשהגיעה מונית חשודה אל המחסום, אורי הורה לה לעצור. "אני לוקח אחריות", אמר לחייליו. אחד מהנוסעים עורר את חשדו של אורי, וזה הורה לו להוריד את מעילו. באותו הרגע הופעל מטען הנפץ שנשא המחבל על גופו והרג את אורי על משמרתו. 

על מעשה גבורתו, נחישותו ומניעת פיגוע בעומק מדינת ישראל, הוענק לו ציון לשבח ממפקד אוגדת איו"ש דאז, תת-אלוף יאיר גולן.

"כשאירע הפיגוע, אני הייתי סמב"צית בגזרת מנשה השכנה לטול כרם", מספרת עינת, חברתו של אורי, כמעט 12 שנים אחרי. "מהגזרה שלי יצא הדיווח על המחבלים, וכשהתקשרתי לבקש שיקפיצו לשטח עוד כוחות הודיעו לי כי כעת מטפלים בפיגוע שאירע בסמוך לטול כרם. אני ידעתי שאורי שם", היא משחזרת.

"כל פעם שהיה אירוע הוא התקשר אליי ואמר שהכול בסדר, אבל הפעם הוא לא היה זמין. התחלתי לחפש אנשים מהמחלקה שלו שיוכלו לעדכן אותי בשלומו, ובסוף התבררה התמונה המלאה והבנתי - אורי נהרג".

היום, לאחר יותר מעשור, עינת יודעת: "אם אורי יכל היה להסתכל על מה שעשה, הוא היה אומר שהוא מילא את היעוד שלו ושהוא לא היה בוחר אחרת. אורי תמיד היה מנהיג, תמיד ערכי, ותמיד היה לו חשוב לעמוד בראש ולדאוג לביטחון של כולם", היא מסבירה. "הוא היה מבטיח לכולם: 'מהגזרה שלי לא ייצא מחבל' - ואת ההבטחה הזאת הוא קיים".

על אף שהיא יודעת כי אורי נהרג למען ערכיו ואמונותיו, עינת תמיד תתקשה לגשר על פער השנים ההולך וגדל בינה לבינו. "נורא משונה לי שאורי תמיד יישאר סגן בן 21, ואילו אני כבר בתחילת שנות ה-30 לחיי", היא משתפת. על הפער הזה, כתבה עינת בהספד לציון תשע שנים למותו:

"איפה היית לו היית" / אורי של גיל 30

אורי של גיל 21 רצה לעבוד במוסד, אבל בא לי שתגדל לגיל 30 בשביל לרצות להיות עורך דין, רואה חשבון, הייטקיסיט או בעל עסק.

אני יודעת שאורי של גיל 21 היה בוחר לרשום על המצבה שלו את משפט הגרילה ("זהו סוג שונה של מלחמה, חדשה בעוצמתה, עתיקה במקורתיה - מלחמה על ידי אנשי גרילה"), אבל בא לי שתגדל לגיל 30 בשביל לרצות משפט אחר.

אורי של גיל 21 ידע בדיוק מה הוא עושה כשהוא התקדם קדימה במקום לסגת אחורה, אבל בא לי שתגדל להיות אורי של גיל 30 ותחשוב לפני זה על כל הדברים שתפסיד.

אורי של גיל 21 הוא מיתוס, הוא גיבור, הוא סגן אורי בינמו ז"ל, אבל בא לי שתגדל להיות אורי של גיל 30 ותחזור להיות רק אורי.

בא לי שתהיה אורי של גיל 30 ותקריח, ותפתח כרס ממש כמו כולם... פשוט בא לי שתהיה.

עינת של גיל 21 האמינה שאני ואתה יכולים ללכת בשתי דרכים בלבד - עתיד משותף או פרידה, ואתה, אורי של גיל 21 בבגרות רגשית של אורי בגיל 30 ניסית לנהל שיחה על דרך שלישית:

"מה תעשי אם אני אמות", שאלת. הדפתי אותך, כעסתי עליך ולא הייתי מוכנה לנהל את השיחה הזאת.

בעקשנות האופיינית שלך לא ויתרת והתעקשת להעביר שלושה מסרים: בחרת תמונה שלך לפרסום, ביקשת בשום פנים ואופן שהפנים שלך לא יופיעו על חולצות שנוציא לך כי חולצות הופכות לסמרטוטים - "ואני לא מוכן שהפנים שלי יהפכו לסמרטוט", הסברת, "ואת תחיי - ותחיי בכל הכוח".

היום אני מתחרטת על כך שלא הייתי מוכנה לשיחה הזאת, מייחלת לתובנות שלך ולהנחיה שלך ומנסה להשלים את החורים כפי שאני חושבת שהיית רוצה. ובהזדמנות הזאת אתנצל - לא קיימתי את כל מה שביקשת - תמונה אחרת שלך התפרסמה, אבל אין אף חולצה עם הפנים שלך ואני חיה בכל הכוח!

עתיד משותף או פרידה, שתי דרכים, ואנחנו הלכנו בשלישית והיא שונה לגמרי מהאחרות. ללא סוף, ללא הכנה, ללא הידרדרות איטית, אלא פשוט צניחה חופשית, קרקע שנשמטת מתחת לרגליים.

בניגוד לשנים הראשונות, לאחרונה יוצא לי הרבה לחשוב על מה היה קורה אילו היינו נפרדים.

בטוח היה יותר קל להגדיר אותך - זה היה הופך לפשוט 'האקס'. אבל הדרך השלישית היא עושה אותך האינסוף ואותי ל-'עינת של אורי' לתמיד. מעניין איך זה היה אם היינו נפרדים ולמה זה היה.

בא לי לחשוב שהיינו נפרדים כי הלכת להגשים את חלום חוות הסוסים ברמת הגולן ואני גיליתי שזה קצת פחות מתאים כל השקט שמסביב. אני מוכנה להתפשר גם ולחשוב שהיינו נפרדים כי באמת הלכת למוסד בסוף ונמאס לך לשמוע אותי מתלוננת כל הזמן שאתה לא בבית. אם היינו נפרדים, הייתי נפרדת, זוכה לכעוס, זוכה להתעצבן, לאהוב אותך פחות ופחות, הייתי זוכה להיפרד.

לאחרונה, יוצא לי הרבה לחשוב על מי אני בגלל הדרך השלישית.

אני, 'עינת של אורי', נהייתי אדם הרבה יותר שמח בגלל הדרך השלישית כי ידעתי מה זה תהומות ונלחמתי כדי להיות שמחה.

אני אדם אהוב יותר, כי המשפחה והחברים שלך מגוננים עליי ומכילים אותי כי בשבילם תמיד אשאר 'עינת של אורי'.

אני אדם מעז יותר כי במותך סיגלתי לעצמי חוזק נפשי, איתנות ואת הידיעה שאני יכולה הכל.

ואתה, תמיד תישאר אורי של גיל 21. אין לך כרס ואתה גם לא מקריח. אתה אורי של גיל 21.

אנחנו הלכנו בדרך השלישית ואני כל הזמן תוהה איפה היית לו היית ואיפה אני הייתי לו אתה היית.  

(מתוך הספדה של עינת לאורי בציון תשע שנים למותו)

"לך בדרכו אבל עשה לך סוף אחר"

לתחושות של עינת הצטרף גם אחיה הצעיר אביב, שבחר ללכת בעקבות אורי ולהתגייס לגדוד נחשון בחטיבת כפיר, חרף התנגדותה הראשונית. על הצטלבות הדרכים של השניים כתבה עינת לאורי:

"אביב התגייס לפני שנה וקצת לחטיבת כפיר, ובשביל לעשות אותי "יותר" רגועה אפילו לנחשון, ובשביל שבכלל אשן בשקט בלילה בחר בדרכו לעשות את הדרך שלך. למ"כים יצא באמצע כמוך, חזר לוותיקה ואפילו את שברי המאמץ הביא בול כמוך - דרגה 4…

ואני, שכל כך התנגדתי בהתחלה, מודה לו - על כך שבדרך שלו הוא משחזר לי כל כך הרבה רגעים שלך. איך פתאום אחרי עשור אני נזכרת בדברים שכבר כמעט שכחתי. איך פעם הפכת אותי למש"קית הלוגיסטיקה של מחלקת הגרילה, משיגה לך סטיקלייטים וצבעי פנים ומה לא, ולאחרונה, חייבת להודות, זנחתי את הגרילה ועברתי למחלקת החבלה, אבל אני אחזור - כשאביב ישתחרר.

'לך בדרכו אבל עשה לך סוף אחר', רשמתי לאביב ביום שהתגייס ואני מודה לו כל יום על הזכות שהוא עושה איתי בזה שהוא מחייה חוויות נשכחות איתך, שיחות בלילה, דילמות פיקודיות, או סתם דיווחי סוף פעילות".

(מתוך ההספד של עינת לזכרו של אורי בציון 11 שנים למותו)

עינת ואחיה הצעיר אביב

"אני לא זוכר הרבה מאורי מכיוון שהייתי ילד כשהוא נהרג, אבל הוא תמיד היה מאוד משמעותי עבורי", מספר אביב, אחיה של עינת. "עוד בחייו, ובעיקר אחרי מותו, שמעתי את המילים 'נחשון' ו-'כפיר' פעמים רבות מדי יום. משפחתו של אורי, שקרובה מאוד למשפחתי, הקדישה המון למען הנצחתו של אורי ולמען החטיבה, ולי תמיד היה ברור שאתגייס בעקבותיו. אני אהיה לוחם בחטיבת כפיר".

למרות שלא הכיר אותו לעומק, למד אביב על דמותו ומורשתו של אורי מהסיפורים שכל הזמן היו נוכחים בין קירות ביתו: "הוא תמיד דגל באהבת הארץ ובצורך העז לשמור עליה. הוא הבין את החשיבות האדירה של צה"ל והזדהה מאוד עם המערכת. הוא האמין שמי שיכול ללכת לקרבי ולשמור על המדינה חייב להירתם ולעשות את זה, ואני הלכתי על פיו".

אביב כיום עומד לקראת סוף שירותו הצבאי והוא מוקיר על מעורבותה של בני משפחת בינמו בשירותו ודאגתם הרבה: "הם תמיד מצלצלים אליי בשביל לשאול אותי מה שלומי, והם נכחו בכל הטקסים שלי. הנצחתו של אורי מאוד חשובה להם ובייחוד הדרך בה צעד, הדרך בה גם אני שמתי לעצמי כמטרה לצעוד בה".

"הדרך של אביב בצבא והאופן בו הוא מפיץ את שמו של אורי בגדוד הופכת אותו לשותף מלא בהנצחת זכרו של אורי", משוכנעת ענת, כשאחיה מצטרף לדבריה: "אני בטוח שאורי היה גאה בי".