בחזרה לקרב בג'נין: "כולנו ידענו שצריך לשים לטרור הזה סוף"

"גם אחרי 15 שנה, ג'נין היא פצע פתוח", אומר לנו מפקד גדוד המילואים 7020, סא"ל (מיל') אלי פרוז בעודו ניצב בתצפית ממול למחנה הפליטים בג'נין, במהלך סיור גזרתי שערכו מפקדי חטיבה 5, בהדרכת מח"ט מנשה, אל"ם חזי נחמה.

זו הפעם הראשונה שביקר סא"ל פרוז בגזרה מאז מבצע "חומת מגן" ב-2002. לכאן, בדיוק לפני 15 שנים, הוא נקרא בצו 8 על מנת לקחת חלק בלחימה נגד הטרור. הוא שימש כסגן מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד עליו הוא מפקד כיום.

"זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה, שגבתה קורבנות רבים והכניסה מדינה שלמה לבהלה", מספר סא"ל פרוז. "כירושלמי, אני זוכר שבאותם ימים לא היה בוקר שלא שמענו הדי פיצוצים. זה היה דבר שהפך לחלק משגרת היום, אבל כולנו ידענו שצריך לשים לטרור הזה סוף. אנחנו חייבים להגיב".

למחרת ליל הסדר, לאחר פיגוע ההתאבדות הנורא במלון "פארק" בנתניה בו נרצחו 30 ישראלים, סא"ל פרוז קיבל שיחת טלפון ונקרא להתייצב בדחיפות למילואים. "היו לנו יומיים של התארגנות ואימונים, ואז קיבלנו את המשימה הגדודית - כיתור מחנה הפליטים בג'נין ולאחר מכן כניסה פנימה עם כוחות נוספים על מנת להשתלט ולטהר את המחנה ממחבליו", מסביר סא"ל פרוז.

באותם ימים, ג'נין הייתה למאחז הטרור המרכזי ביותר ביהודה ושומרון. בתוך הרחובות הצפופים שבמחנה הפליטים, חיכו ללוחמים מאות מחבלים חמושים ומאות מטענים. "המשימה הייתה מאוד ברורה לכולנו", מבהיר מג"ד 7020. "מתוך ג'נין יצאו מדי יום מחבלים לבתי קפה ואוטובוסים על מנת לפגוע באזרחי מדינת ישראל. את הארץ אפפה תחושה ש'די, צריך לקום ולעשות משהו', ואכן כולנו הבנו שהקרב שלנו הוא על הבית".

יומו הראשון של המבצע היה חורפי ומלווה בגשם זלעפות. מרגע שנכנסו לתוך מחנה הפליטים, הלוחמים נתקלו במחבלים היורים עליהם מטווחים קצרים מכל עבר. "שטח המחנה היה צפוף במיוחד", מסביר סא"ל פרוז. "אתה מוצא את עצמך נכנס לבית אחד שבו חשדת שמסתתרים מחבלים, ובינתיים יורים עליך מהבית הסמוך ממרחק של מטרים ספורים. מבית לבית, מחדר לחדר, התקדמנו והעמקנו לתוך מחנה הפליטים".

אתה רואה חפים מפשע ומיד חודל את האש

אחד הדברים שסא"ל פרוז הכי זוכר מהסמטאות הצרות של ג'נין, הוא המפגש עם האוכלוסייה המקומית בעומק שדה הקרב.

"עד היום חקוקה לי תמונה בראש, שאנחנו ניצבים לצד בית שממנו יורים לעברנו מחבלים מאחת הקומות העליונות", נזכר סא"ל פרוז. "בעקבות הירי, כיוונו מסוק קרב לקומה ממנה ירו על מנת לשתק את האש. מיד לאחר שבוצעה הפגיעה, יצאה לפתע משפחה עם ילדים מהקומה התחתונה של הבניין".

"היינו בשוק. איך המחבלים מרשים לעצמם להילחם מתוך בית שנמצאים בו ילדים? באותו רגע אתה מבין שמבחינתם, העובדה שמרחב הלחימה הוא צפוף ומאוכלס, הוא רק יתרון על מנת לנסות ולפגוע בנו", מסביר סא"ל פרוז אך מיד מדגיש: "בכל פעם שראינו חפים מפשע מיד חדלנו את האש. במקרה הצורך אפילו נרתמנו לסייע להם".

הדרך לג'נין אף פעם לא הייתה ארוכה כל-כך

ביום השביעי ללחימה, סא"ל פרוז נפגע בידו ופונה לבית חולים "העמק" בעפולה. הפציעה לא הייתה קשה, והוא ידע כי כבר למחרת הוא מתכוון לחזור לפלוגתו ולתפקידו כסגנו של מפקד הפלוגה, רס"ן עודד גולומב. דבר אחד סגן מפקד הפלוגה אינו יכול היה לדעת, והוא שבאותה יממה בה יצא משדה הקרב בעקבות פציעתו, פלוגתו צפויה להתמודד עם אחד הרגעים הקשים שלה - ואולי האירוע הזכור ביותר ממבצע "חומת מגן".

"לאחר ששוחררתי מבית החולים, הגעתי בלילה למחנה העורפי החטיבתי, ועליתי בקשר מול עודד המ"פ", משחזר סא"ל פרוז. בדיעבד, התברר שזו תהיה שיחתם האחרונה: "שאלתי את עודד אם צפויה משימה בלילה והוא ענה שלא, לכן קבענו שאצטרף אל הפלוגה בבוקר".

לפנות בוקר, ביום השמיני ללחימה בג'נין, כוח מהפלוגה נקלע למארב בחצר מוקפת בניינים בשטח מחנה הפליטים, ונתקל באש צולבת מכל הכיוונים. במכת האש הראשונה, נפגעו חמישה לוחמים. במקום התפתח קרב חילוץ תחת אש, שגבה קורבנות נוספים.

"העירו אותי והודיעו לי שהייתה היתקלות ויש הרוגים בפלוגה המסייעת. מיד התארגנתי והתחלתי את דרכי לג'נין, תוך האזנה דרוכה למכשיר הקשר אחר המתרחש בזירה", הוא מספר ונזכר ברגעים בהם שמע את הבשורות הנוראיות על מי נפגע ונהרג: "אי אפשר לתאר במילים מה עובר לך בראש כשאתה שומע את הקולות שבוקעים מהקשר. לא האמנתי, פשוט לא האמנתי שזה מה שאני שומע. בשלב מסוים התברר לי שגם מפקד הפלוגה, עודד, נפגע".

"עבור חלק מהלוחמים היה זה גיוס מילואים ראשון, והם כלל לא הכירו את חבריהם לפלוגה", מוסיף סא"ל פרוז, "זה לא מנע מהם לגלות תעוזה שאין כמוה ולסכן את חייהם למענם. הם נכנסו פעם, פעמיים, ואפילו שלוש פעמים על מנת לפנות פצועים והרוגים. הייתי עד לגילוי הרעות בין הלוחמים ולגבורתם".

באותה תקרית קשה נהרגו 13 לוחמים, מפקדים וקצינים, חיילים ותיקים לצד חיילים צעירים. "את הנסיעה הזאת אני כנראה לעולם לא אשכח. אומנם אחרי 20 דקות כבר הגעתי לנקודת האירוע, אבל מבחינתי הדרך לג'נין אף פעם לא הייתה ארוכה כל-כך".

אני משנה, לא קודקוד

כשסא"ל פרוז הגיע לזירה הוא נחשף לתמונה המלאה ולבשורה הקשה. "הבנתי שעודד נהרג. שדרור, איל, אבנר, טירן, יורם, מייזליש, עזורי, אלשוחט, וקובי אינם. שאיבדנו גם את צימרמן, מנשה ועמית, שהיה זה שירות מילואים ראשון שלהם", הוא אומר בכאב שנשאר איתו גם 15 שנה אחרי. מאותו רגע הפלוגה הועברה לאחריותו: "הייתי צריך לדאוג שאף אחד לא יוריד את הראש למרות האירוע הנורא".

אחרי התקרית, הפלוגה לא לקחה רגע אחד של מנוחה והמשיכה להילחם במחנה. "נותרנו שם עוד יממה. היו לנו עוד משימות להשלים בשטח המחנה", הוא מבהיר.

"הפלוגה המשיכה במשימותיה, שלא הותירו ללוחמים זמן להיקלע למחשבות", מציין סא"ל פרוז. "אחרי אירוע כזה, הבנתי שעלינו להישאר מאוחדים ואסור לנו להתפרק. בסופו של דבר, העובדה שהחיילים המשיכו להילחם ולהיות ביחד גם לאחר האירוע, עזרה להם להיפתח ולחזק אחד את השני, וכך להתגבר על הקשיים".

על אף זאת, בנושא אחד סא"ל פרוז לא היה יכול לברוח מרגשותיו. "אומנם לאחר מותו של עודד הפכתי למ"פ, אבל עד לסוף הלחימה, לא יכולתי לקרוא לעצמי בקשר 'קודקוד', ולמעשה המשכתי לקרוא 'משנה'", הוא מתוודה. "אני ועודד היינו חברים טובים. אהבתי אותו מאוד והוא היה אדם מיוחד במינו. המוות שלו היה קשה עבורי, לא יכולתי להשלים תוך כדי הקרב עם לכתו ולכנות את עצמי בכינויו. הרי אני משנה, לא קודקוד".

מג'נין של היום לא יוצאים יותר פיגועים לשטח מדינת ישראל

יומיים לאחר האירוע, המחנה נכנע ורכבי ה-D9 הרסו את תשתיות הטרור. "95% מהמחבלים בג'נין נתפסו או חוסלו", מבהיר מג"ד 7020. "למרות המחיר הכבד מאוד, המשימה הושלמה"

עוד הוא מוסיף, כי לדעתו קיים קשר ישיר בין חומת מגן למצב הטרור היום. "מאז המבצע, כמות הפיגועים ירדה בצורה דרסטית. 15 שנים אחרי, אני מרגיש נוח לומר שמבצע חומת מגן הניח את התשתית למלחמה בטרור היום, מפני שעד אז, צה"ל לא היה נכנס כלל לערים הערביות ולא הייתה לא יד חופשית לטפל בתשתיות הטרור שקמו במקומות הללו, אך מלאחר המבצע, חל חופש פעולה מלא בכל מקום באיו"ש עבור הצבא, וכיום אם אנחנו יודעים שיש מחבל בג'נין, אנחנו ניכנס לג'נין ונתפוס אותו".

"לצערי, עבור המשפחות שאיבדו את עולמן ועבור הפלוגה והגדוד שלי המחיר היה כבד, אך במציאות שלנו זהו תפקידינו כצבא - להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהיות גוף חוצץ בין האויב לאזרחים", מצהיר סא"ל פרוז. "זו המשימה שהוטלה עלינו וזה מה שעשינו. בזכות הלוחמים שהיו שם, אזרחי מדינת ישראל יכולים להמשיך ב-2017 את השגרה הסדירה והיומיומית ולהמשיך לישון בשקט בלילה. זאת הייתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עינינו במהלך המבצע".

כעת, כשסא"ל אלי פרוז ניצב שוב בפעם הראשונה מזה 15 שנה מול מחנה הפליטים בג'נין, הוא לא חש כי הוא צופה בנוף אחר. "את מה שעברנו אני וחבריי לפלוגה במהלך המבצע אנחנו רואים בעיניים מדי יום כאילו קרה אתמול. אנחנו נזכרים בחברים שעמדו כמה רגעים קודם לצידנו ולפתע ברגע אחד הם אינם", הוא מסביר.

"גם היום ג'נין, מבחינתנו, תמיד תהיה המקום בו איבדנו את החברים שלנו. אז נכון, התווספו עוד כמה בניינים גבוהים, המסחר התפתח וגם מחנה הפליטים שוקם, אבל עדיין ג'נין תישאר ג'נין, למעט הבדל מהותי אחד - מג'נין של היום, לא יוצאים יותר פיגועים לשטח מדינת ישראל, ואנחנו היינו אלה שהשתקנו בבשרנו את הרעש".

שמות 13 הנופלים בקרב ג'נין - 9.4.2002

רס"ר אבנר יסקוב    סגן אייל יואל    רס"ל אייל עזורי

רס"ל אייל צימרמן    סרן דרור בר    רס"ר טירן ארזי    רס"ר יורם לוי

סרן יעקב אזולאי    רס"ל מנשה חבה    רס"ן עודד גולומב

רס"ל עמית בוסידן    רס"ל רונן אלשוחט    רס"ל שמואל דני מייזליש

יהי זכרם ברוך