סיפורה של החיילת שרקדה כל הדרך מסן פטרסבורג - אל פיקוד המרכז

אם במקרה הצלחתם לפספס שטוראי מירי לפידוס היא בלרינה, הצצה קטנה בתמונת הפרופיל של חשבון הוואטסאפ שלה תבהיר לכם זאת מיד - היא מצולמת בחצאית 'טוטו' רחבה ומרחפת ביציבות על נעלי פוינט. עד לפני קצת יותר מחצי שנה, זה באמת היה כל מה שהיא חשבה עליו, אבל בשביל להבין איך הכול השתנה צריך לחזור אחורה ולהתרחק קילומטרים רבים מאוד מהמקום בו היא נמצאת עכשיו - בסיס פיקוד המרכז בירושלים.

"אנחנו חמישה אחים, ואני והרקדנית היחידה במשפחה", היא פותחת בחיוך, "בגיל 6 התחלתי לרקוד בלט קלאסי והמשכתי לחטיבה ולתיכון באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. השתתפתי בעשרות תחרויות ברחבי העולם. בכיתה י' הגעתי לתחרות במוסקבה ששינתה את הכול".

ואכן, מירי נוסעת להתחרות בבירת רוסיה ופוגשת באחד השופטים, בכיר בבית הספר הטוב ביותר בעולם לבלט קלאסי - בסנט פטרסבורג. "הוא הציע לי לבוא ללמוד אצלו ונאלצתי לסרב, זה היה יקר מאוד ופחדתי מהצעד", היא משתפת, "לקח לי שנה לאזור אומץ, וכשהוא הזמין אותי שוב בכיתה י"א החלטתי שאני הולכת על זה - מסיימת את התיכון ונוסעת להתחיל משהו חדש".

"אמא שלי עלתה לארץ מאוקראינה, אבל תמיד העדיפה לדבר עברית בגלל האהבה לארץ והרצון שנתחנך קודם כל כישראלים, אז נסעתי עם קצת שפה והרבה חששות", היא אומרת בכנות, "אבל - זו הייתה חוויה מאוד מעניינת לטוס לשם ולהתחיל לדבר רוסית. זה היה קשה, כי יש לי רגשות מאוד חזקים לישראל ורוסיה שונה בתכלית. גם הקור וגם התרבות שונים מאוד מכאן, רחוק מהאנשים שאני מכירה ומהמשפחה והחברים שלי, פתאום הייתי לבד".

עם זאת, ההזדמנות ללמוד בבית הספר הנחשב ביותר לבלט קלאסי הייתה עבור טוראי לפידוס חוויה של פעם בחיים. "ידעתי שאני חייבת להוכיח את עצמי, מעבר לזה שבית הספר פיתח אותי מאוד ברמה המקצועית כרקדנית ולימד אותי דברים שלא חשבתי שאגיע אליהם, טסתי בשביל מטרה - נסעתי כדי לייצג את המדינה", היא מדגישה.

"כשהייתי קטנה נסעתי לתחרויות וזכיתי בפרסים מכובדים, אבל בשבילי זה היה קודם כל לחזור בטיסה הביתה ולהביא כבוד לישראל", מעידה מירי, "גדלתי כאן, התחנכתי והתפתחתי כאן, וכשמראים את זה לאנשים בחו"ל ובמיוחד לאנשים בעלי מעמד מכובד כל כך, יש לזה משמעות שהיא מאוד ישראלית עבורי. במשך כל השנה בסנט פטרסבורג הרגשתי שאני מייצגת את עצמי, אבל גם את כל קהילת הרקדנים הישראלית שעמדה מאחורי לאורך כל הדרך".

ואז, השנה הראשונה התקרבה לסיומה. חברותיה של מירי בארץ מתחילות לדבר על הגיוס לצה"ל, והיא, שנמצאת עשרות קילומטרים מהן - פיזית ומחשבתית, מתחילה לתהות מחדש על עתידה ברוסיה. "נסעתי כדי להתחיל את הקריירה שלי כאן, הייתי בטוחה שרק שם אצליח להתפתח, אבל לאט לאט הבנתי שהארץ חסרה לי, גם המשפחה, אבל גם החמימות והיכולת לפתח את כל עולם הבלט הקלאסי בישראל - זה משהו שהיה לי מאוד חשוב תמיד".

כשמירי מתארת את ההחלטה לחזור לארץ, היא משתמשת בשתי מילים שלכאורה יכולות להתפרש כסותרות, אבל מהר מאוד מתברר שהן מייצגות באופן המדויק ביותר את התהליך שעברה. "זה היה לי קשה וחשוב", היא מספרת בלי היסוס, "ידעתי בלב שאני צריכה להתגייס ושאני ממש לא רוצה להימנע או לברוח מזה, כל מה ששמעתי מהארץ היה קשור בצורה כזו או אחרת לצבא בקרב בני גילי, והעובדה שבתור ילדה תמיד רציתי להתגייס קצת נעלמה מהראש שלי כשעברתי לרוסיה. פתאום זה חזר, פתאום רציתי להכיר את הצד בי שיכול לתרום למדינה - וכך נמשכתי חזרה הביתה".

וכך, באוגוסט 19', אחרי שהיא משלימה בגרויות, משלימה את המיונים, ומתאקלמת בחזרה בארץ - מירי מתגייסת כרקדנית מצטיינת לצה"ל. "בהתחלה הייתי קצת בשוק. זה התחיל בטירונות, הבנתי שהגעתי למקום ששונה בתכלית מכל מה שהכרתי, אבל היה לי ברור שהעובדה שהצבא מאפשר לי להמשיך לרקוד גם בזמן השירות לא תהפוך אותו לפחות משמעותי או תגרום לי לתת מעצמי פחות", מבהירה טוראי לפידוס. 

"כשהגעתי לקצינת המיון והיא אמרה לי שאני משתבצת כמש"קית ארגון בענף תוא"ר בפיקוד המרכז, שמחתי שמדובר בתפקיד שמאפשר לי לעבוד קשה ולתת מעצמי", היא אומרת ומפרטת, "אנחנו מתעסקים בתכנון וארגון של התקנים וכוח האדם שהפיקוד אחראי עליו, - זה תפקיד מורכב שמצריך הרבה מסירות לתפקיד וניצול זמן נכון של השעות שבהן אני נמצאת בבסיס".

מפקדיה של מירי מבהירים לה מיד שהם מצפים ממנה להרבה, והיא 'מתגייסת' במלוא מובן המילה. "אני מרגישה שאני תמיד עושה הכל כדי לתת את המקסימום ומנסה לעזור בכל דבר שמבקשים ממני עד שאני באמת צריכה לצאת לחזרה או לאימון וזה לא פשוט, אבל זה ברור לי מאליו וזו הסיבה שחזרתי לכאן כדי להתגייס, אחרת לא הייתה בכך מטרה", היא אומרת בנחרצות. 

כשהיא נשאלת מה עולם הריקוד המקצועי תרם למי שהיא היום, מירי מיד פונה אל הצבא. "אני חושבת שבנוסף לעצמאות ולידיעה להתמודד עם דברים מורכבים גם כשקשה, אני מרגישה כבר מתחילת השירות שלי שזה מתבטא בכל מה שקשור למשמעת", היא צוחקת, "ברוסיה המשמעת הייתה מאה אחוז מכל דבר, כל דבר שאתה מפספס - הוא טעות חמורה. אז בטירונות עמדתי זקוף מדי ועשיתי כל מה שאמרו בצורה הכי מוגזמת שאפשר, עד שהחברות שלי באו ואמרו לי שאני צהובה. צחקתי ואמרתי להן 'זה הבלט עשה לי'". 

"עוד דבר שאני חושבת שהבאתי מבית הספר לארץ הוא שברוסיה המורה הוא מעל הכול - צריך לתת לו כבוד וללכת איתו 'באותו ראש', אז אני חושבת שהבאתי את זה גם לשירות שלי מול המפקדים, והם מחזירים לי את אותה תמיכה ורצון לעזור בכל פעם שאני צריכה לצאת להופעה או חזרה", היא מוסיפה.

היום, מירי היא רקדנית פעילה בלהקת בלט ירושלים, שהוקמה, בין היתר, על ידי פרימה בלרינה ידועה שרקדה גם באותו בית ספר בסנט פטרסבורג. "הלהקה היא כמו הבית השני שלי ובה אני מתאמנת, ואני מסדרת את הלו"ז כך שאת חצי היום הראשון שלי אני עושה בבסיס, משם רצה לאימון, וחוזר חלילה", היא מציגה, "כמה שיותר בצבא וכמה שיותר בסטודיו - ככה אני מובילה את עצמי. אני משתדלת לשלב כדי לא להרגיש שאני נתקעת, ואני מאחלת לעצמי להמשיך במשך השנתיים האלו בתפקיד את הגיוון שהיה לי עד עכשיו בחיים האלו - להמשיך להתקדם תמיד קדימה".