"כמו שאני ער להתחממות ביטחונית, אני שם לב גם מתי מבשילות כפות התמרים"

לאורך 220 ק"מ מהכביש שמתחיל בים המלח ומסתיים בכינרת, הלוא הוא כביש 90, מתעוררות סוגיות רבות. הוא עובר דרך יישובים יהודיים וערביים, בין קהילות של חקלאים והייטקיסטים, יש בו תיירות ומעברי גבול. במקטע הזה תמצאו שלושה סוגי נוף, מים מלוחים, מתוקים ומי מעיין - וגם חמ"ל אחד של ארבע חיילות וקצין. 

החמ"ל מתפקד כ"מוקד החירום" של בקעת הירדן, ובו יושבים כל הגופים הרלוונטיים: מכבי אש, מגן דוד אדום, משטרה, צבא ומשרדי המועצה האזורית. כשיש אירוע - הם יוקפצו מהנקודה הזו.  

"רק התיישבתי במשמרת ואז הטלפון צלצל", מתארת באוזניי סמל קסם פילוס, אחת מסמלות המבצעים של חטיבת הבקעה והעמקים את השגרה הבלתי השגרתית כאן. על הקו אזרח המדווח על תאונה קשה שהוא ראה בכביש: "האסימון נפל לי מיד - אני היחידה שיודעת על האירוע כרגע, ומהירות התגובה שלי תקבע את מהלכו. התחלתי מיד לברר פרטים חשובים כמו אם יש לכודים, חסימות, פציעות ובאילו דרגות - חייבים להבין הכול מהכול".

סמל קסם ממשיכה ומשחזרת במדויק את סדר הפעולות באירוע: "דיווחתי למד"א, למשטרה ולכיבוי אש. הוצאתי הודעות בקבוצות ביטחוניות, עדכנתי גם את הרבש״צים, דיברתי תוך כדי בקשר עם האנשים שהיו בדרך ואלו שכבר נמצאים בשטח - וזו רק רשימה חלקית".

בשונה מכל סמלות המבצעים האחרות, הפרוסות בגזרות לאורכה ולרוחבה של המדינה, אלו של המוקד בבקעה מכירות את סדר הפעולות של הצבא - אבל גם את של המשטרה וכוחות הביטחון. הן יודעות בדיוק מה יש בכל ניידת וכמה כוחות יוקפצו לכל תקרית. אבל השוני העיקרי של החיילות בחמ"ל הזה, הוא שרוב העבודה שלהן מתנהלת מול אזרחים, תושבי הבקעה.

"הם הרבה מהעסק, כולם רוצים לעזור, לסייע בדיווח וגם לדעת מה קורה בכביש עם החסימה - לכולם אני חייבת לענות באדיבות, הם לא יודעים שעל הקו השני אני מכווינה אמבולנסים".

כל אלה הופכים את החמ"ל הזה למרכז עצבים רגיש, ומחייבים שליטה אבסולוטית. יותר מ-100 מסכים מקרינים את המתרחש בכל רגע מהכינרת בצפון ועד ים המלח. הטכנולוגיה מאפשרת לחיילות לחלוש באופן חסר תקדים על כל ציר מרכזי או צומת, וכן על כל השערים שנפתחים מהחמ"ל - לכל מעברי הגבול. 

המצב העדין בבקעה יצר אתגר נוסף: חקלאים ישראלים החלו לעבד את האדמה במובלעות לטובת שלל גידולי האזור. בכדי לשמור על השליטה על היוצאים והנכנסים, בנות החמל שולטות מרחוק על חלק משערי המובלעות שמאפשרים כניסת חקלאים לעבד שטחים במובלעות.

המשמעות של כניסה לא נכונה למובלעת עלולה להיות הרת גורל. לגזרה שנקראה בעבר "ארץ המרדפים", יש ניסיון רב עם הברחות נשק בשטחה, והדריכות מורגשת. 

"אם אני אפתח מעבר שנמצא בצד השני של הגזרה לאדם לא נכון, רק דמיינו מי יכול להיכנס".

הטיפול במקרים כדוגמת תאונת הדרכים המדוברת, היא מספרת, נמשך בדרך כלל קרוב לשעה: "מיד בסיום האירוע הזה יצאתי לרגע החוצה, פלטתי אנחת רווחה גדולה מהחזה וחזרתי למשימות השגרה. זה קורה הרבה בגזרה הזו, כשהאחריות נוחתת על הכתפיים שלך. וזה ממשיך איתך גם הרבה אחרי המשמרת - כשאעצור ליד רכב תקוע כדי לשאול אם הכול בסדר או כדי לדווח למוקד על אירועים, את מרגישה כמו אמא אווזה של הגזרה".

אל הנופים האינסופיים של הבקעה אני מגיע עם תחילת ההכנות לעונת הגדיד (קטיף תמרים). כשביקשו שאצטרף דווקא בתקופה הזו, עלה בי בהתחלה גיחוך. "מה לי, הכתב הצבאי, ולהכנות לתקופה חקלאית?", חשבתי לעצמי.

לפני שנמשיך אציין, שישראל היא אחת היצרניות הגדולות של תמרים ברחבי הגלובוס, והסיבה לכך שתולה ממש בבקעה. "כשההורים שלי הגיעו לכאן לראשונה, הם התחילו לגדל מה שרק אפשר", נזכר מגדל תמרים מהאזור, "הם ביקשו לשמר את הקרקע ולהתפרנס - והתמרים נראו כמו האופציה הטובה ביותר. אז הם נטעו 15 עצים". 

אותם עצים גדלו במהרה ולצידם נשתלו עוד כמה עשרות אלפים. הסיפור הציוני על עבודת הקרקע בגבולות חי ונושם גם היום לאורכה של הבקעה, "וכשמניות התמרים ירדו - התחלנו לגדל פלפלים, ואז ענבים, תבלינים ופרחים. מה שרק אפשר". 

ימי השיא של עונת התמרים בבקעה לא מצוינים רק בקרב החקלאים - מדובר ביום חג אמיתי בכל תחומי הגזרה, עם היערכויות מיוחדת גם בצה"ל. וכאן טמון הקשר, והסיבה שנתבקשתי להגיע דווקא בפרק הזמן הזה. כך מספר לי קצין ההגנה המרחבית של חטיבת "הבקעה ועמקים", רס"ן אילן מרנדיץ, שמכיר כל חקלאי. הוא נפגש איתם במשקים, ושומע מהם על האתגרים העכשווים. הוא רותם את החטמ"ר לקראת עונות עמוסות, ומסביר גם לי למה במקום כזה שיתוף הפעולה הוא כל כך הכרחי: 

"אתה לא יכול לנתק את הגזרה המבצעית מהחקלאים. הם שגרת היום שלנו והם המשתנים הגדולים. כמו שאני צריך להסתכל על התחממות בכפרים או ביריחו, או על המצב באיו"ש - אני מחוייב באופן אבסורדי לשים לב גם מתי  מבשילות כפות התמרים".

בחודש הבא תסתיים עונת הגדיד העמוסה. לולא ההיערכות המיוחדת של מוקד החירום, והכוחות שעל הצירים שמבצעים בדיקות ומקיימים קשרים חמים עם החקלאים - התמונה הייתה עלולה להיראות אחרת לגמרי.

בכל אחד מהריאיונות שקיימתי עם הסמב"ציות, יכולתי לחוש באווירה המיוחדת שאופפת את התפקיד תוך כמה דקות. אולי זה בשגרה הייחודית, אולי זו העובדה שרוב העבודה שלהן מתבצעת מול גורמים אזרחיים. אבל כנראה שזה בתשובה שלהן לשאלה: "כמה אתן מחוברות לתושבים?"

"הם חלק בלתי נפרד מהעשייה. לא בטוח שהם יודעים שמאחורי קו הטלפון יושבות חיילות על מדים - אבל לכל אחת מאיתנו כבר קרה שנקלענו לשיחה של כמה שעות עם אחד המבוגרים במועצה. הם מתקשרים כדי לדבר קצת ולספר על החיים שלהם, ואנחנו שואלות שאלות ומתעניינות. זה הכיף בתפקיד".