ה"אמא של הגזרה" מסכם 5 שנים, ואין פה שגיאת כתיב

יום שלישי בבוקר, כוחות ימ"ם וסיירת גבעתי מצליחים לחסל בשכם את המחבל איברהים א-נבולסי, ובמערכת הביטחון מגבירים כוננות בצל חשש מפיגועי נקם. כמה שעות לאחר מכן, ברכב שנוסע על כבישי הבקעה נשמע צלצול. על צג הטלפון הצבאי מופיע החמ"ל החטיבתי: "הלו, אילן? זו **** מהחמ"ל. צריכה לעדכן אותך בהתרעה שעלתה אצלנו עכשיו". 

מכשיר ההקלטה שלי, שאמור לתעד את הריאיון עם רס"ן אילן מרדניץ', מופסק לבקשתו, והוא מקבל את הפרטים המלאים בנוגע לפיגוע פוטנציאלי על אחד הצירים בגזרה. אחרי סבב התייעצויות מהיר עם בכירים בחטיבה, ביניהם גם גורמי מודיעין - הוא מחייג בחזרה לחמ"ל ומעדכן אותם בהחלטתו. חוזרים להקליט.

בחמש השנים האחרונות, משמש רס"ן מרנדיץ' כקצין ההגנה המרחבית של "הבקעה והעמקים", ואחראי על הקשר של הצבא עם האזרחים - ובמקרים רבים, הוא אמון על סף הלחץ הציבורי בגזרתו. "הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך עומד על התפר", הוא משתף אותי בין שש שיחות הטלפון שקיבל ב-5 הדקות שחלפו, "במה אתה מעדכן את התושבים ומה אתה מחליט להחזיק אצלך". 

אז מה מכריע בסוף?

"כשיש התרעה מודיעינית ודאית ב-100% - אין פה שאלה. אנחנו צריכים לדאוג לביטחון התושבים שלנו, גם אם זה אומר שאנחנו סוגרים כבישים, כמו בדרום (בימים לפני מבצע "עלות השחר" - יש"י)", הוא אומר - אבל גם משתף שלפעמים זה מרגיש כמו "פיל בחנות חרסינה".

"בסוף קל מאוד לשבש שגרת חיים, והודעה כזו שתושב מקבל עלולה להכניס אותו לפאניקה ברגע", מסביר רס"ן מרנדיץ', "צריך להבין כמה היא קונקרטית, חמורה ומדויקת, ואם כן - לפעול במידה הנדרשת ומול האנשים הרלוונטיים".

"סקירה מפורטת על תולדות האננס, כאילו ששמעתי אותה מבן משפחה בעסק"

בגזרת הבקעה והעמקים, שנמתחת בקו כמעט ישר מהכינרת בצפון ועד גדות ים המלח בדרום, לצבא יש מעמד מיוחד בשגרת התושבים, כשהוא הריבון בשטח. המציאות הביטחונית בנתה מערכת יחסים מורכבת עם כל כפר ויישוב, וקשר יום-יומי כמעט בכל מישור בחיים. הוא מתחיל באירועים המבצעיים ובמוקד החירום והמידע שמאיישים חיילים, ומשתרע גם על פני החקלאות ומקומות הבילוי האזוריים.

"בכל הגזרה השדות והכרמים מעובדים על ידי פועלים מהכפרים הסמוכים. אנחנו צריכים לאפשר את זה ביטחונית - גם אם זה אומר שבעונות בהן צריך יותר כוח אדם, אנחנו מעמידים צוות מיוחד כדי לשמור שהכול מתקיים כסדרו".

אילן מכיר את כל אחד מהחקלאים בגזרה. הוא מקפיד להסתובב בשטחים בכל יום, ולהתעניין במצב הרוח והתוצרת: "בחודש הראשון שלי לתפקיד למדתי את כל הידע הנדרש לגידול של כפות תמרים, כאילו אני עומד לגדל מטע בעצמי. אתה לא יכול לפתח שיחה אמיתית וכנה בלי זה. איך אדע מה הם צריכים באמת?" 

בדרך לאחת הנקודות שאילן מבקש להראות לי בסיור הגזרתי האחרון בתפקיד, הוא עובר אצל מגדל אננס מקומי. הוא מבין שהוא לא נמצא על פי הרכב החסר בחנייה, ותוך רגע מושיט יד מהחלון ומנופף לבנו של החקלאי, שככל הנראה מפקח על העסק המשפחתי במקומו. גם אחד העובדים שעומד תחת הסככה מקבל חיבוק חם ודרישה לשלומו. בצאתנו מהמשק, אני מקבל סקירה מפורטת על תולדות האננס, כאילו ששמעתי אותה מבן משפחה בעסק. 

החיבור של קציני ההגמ"ר לגזרות בהן הם משרתים עמוק במיוחד. ההשפעה אומנם מתחילה בהתרעות הביטחוניות שציינתי - אבל מסתיימת הרחק משם, כשלפעמים, הם צריכים לשמש כסנגורים של ממש בשולחנות הדיונים המכריעים. 

"לפני כל החלטה, אני קודם כל חושב על אשתי. איך הקביעה שלי הייתה משפיעה על הקניות בסופר או על הדרך של הילדים לבית הספר ולגן. התפקיד הבלעדי שלי הוא לדאוג לשגרה בפרטים הכי קטנים"

אתם גרים בבקעה?

"לא", הוא מפתיע אותי, "הייתי שמח לגדל את הילדים שלי כאן ואני חושב שזה אחד המקומות המיוחדים ביותר בארץ, אבל יש לי עיקרון שמלווה אותי כבר שנים - לא מתכוון לגור במקום שיש לי כל כך הרבה השפעה עליו. זה ניגוד אינטרסים גדול, ואני לא רוצה שיתייחסו לילדים שלי באופן כזה או אחר בגלל החלטות שקיבלתי בעצמי".

"אני עומד להיות אבא"

משיחה אחת עם אילן עלולים לטעות ולחשוב שמדובר באדם שגדל בין לולי המושבים של הבקעה. אך למעשה, רס"ן מרנדיץ' (42) גדל בכלל במולדובה, ועלה לארץ לבדו כדי להתגייס. אחרי שסיים מסלול בחי"ר - יצא לקורס קצינים ומאז הוא באותו תפקיד בגזרות שונות. 

גם אחרי זמן רב בבקעה הוא מגלה, תוך כדי נסיעה לנביעה נסתרת, שהגזרה עדיין מצליחה להפתיע אותו: "רק לפני חודשיים גיליתי מעיין חדש. המידע מגיע לרוב דרך המטיילים באזור - שצריכים לתאם את הטיולים שלהם מבחינה ביטחונית. בחלק מהמסלולים צריכים ליווי של כוח אבטחה, וזה יוצא לדרך כמו מבצע צבאי לכל דבר. עם אישורי תוכניות וקפ"קים (קבלת פקודות לפני פעילויות מבצעיות)".

למה בעצם? הרי לא מדובר בצורך ביטחוני קלאסי

"אפשר להסתכל על הפעילות הביטחונית רק מזווית של סיכולי הברחות או מעצרים של פעילי טרור. אבל במציאות של היום, אם אני אאסור באופן קבוע על המוני המטיילים שרוצים להכיר את הארץ דרך הרגליים - אאלץ לחלץ את אלו שלא הקשיבו בסיכון גבוה יותר ובכוחות הרבה יותר גדולים".

וזה מצליח?

"ב-99% מהמקרים אין בעיות בכלל. כשאתה מתעסק עם אוכלוסייה אין שחור או לבן, כל התפקיד נצבע בגווני אפור. כשמתחילים לדבר על איך אפשר ולא רק על כמה אסור - מרגישים את שיתוף הפעולה נרקם. ברגע שמדברים על זה, גם האוכלוסייה מבינה שאתה הריבון, ושיש מקרים שצריך לקבל בהם לא, אבל יהיו מקרים שגם כן".

אחרי חמש שנים, גם בחטיבה מעידים שגישת הפיקוד של אילן ייחודית. הטלפון שלו פתוח בכל שעה ולכל דורש, והוא עצמו קופץ מהבית בצפון לכל אירוע. בשבוע שעבר, אחרי שהכיר למחליפו את כל סודות הגזרה, הוא פשט את המדים ויצא לחופשת השחרור אחרי 22 שנים בצבא. 

איך זה מרגיש כשמכנים אותך "האבא של הגזרה"?

"אני לא חושב שאני האבא, לא יודע - אולי יותר אמא. המון רגש מעורבב אצלי בכל פעולה שאני עושה, כמו האמא הרגישה ביותר". 

בבית אתה אבא ופה אתה אמא?

"הרבה אנשים שואלים אותי - מה אתה הולך לעשות אחרי הצבא? אז אני ישר עונה: 'אני עומד להיות אבא', כולם מתלהבים ומאחלים מזל טוב כי הם חושבים שאשתי בהיריון. אז האמת שיש לי כבר שלושה ילדים בבית, אבל סוף סוף אני הולך להיות אבא רק שלהם".