הכירו את "שוברי הגלים" של איו"ש

סמל ר', בן 20 מהיישוב אלון בחטמ"ר בנימין. לוחם בגדוד האיסוף הקרבי 636.

עושים הרבה פעילויות, בעיקר התקפיות (כי ההגנה הכי טובה זו התקפה). המבצעים הגיעו כמעט לכל נקודה באיו"ש - בין כמה וכמה גזרות שונות. בדיוק במקום שהתחילה התחממות ומתיחות מסוימת, לשם הגענו. 

באחד המארבים האחרונים ירינו על רכב ובו חוליית מחבלים שעמדה לבצע פיגוע. בשטח לא ראיתי את הפגיעות והחוליה המשיכה. בהתחלה חשבנו שנכשלנו במשימה והתבאסנו מאוד. אבל ברגע שחזרנו לבסיס ופתחתי את הטלפון - המון אנשים כתבו לי "כל הכבוד על הסיכול" וזו הייתה תחושה מדהימה לדעת שהצלחנו. 

אני לא ממש זוכר, אבל אני די בטוח ש-18 יום.

זה מורכב, מצד אחד התחושה נעימה - כי יש תחושה גדולה של הצלחה. אבל גם צריך כל הזמן לזכור שאנחנו לוקחים חלק במבצעים, לא מתוך יהירות - אלא דווקא מתוך דבקות במשימה וחתירה למצוינות. 

בזמן האחרון יש יותר מתינות, פחות פעילות חבלנית - ויותר מבוקשים מסגירים את עצמם ומפחדים על חייהם. אבל עדיין לא שוכחים שתמיד יהיה את המפגע הבודד.

רב"ט ענבר באום, בת 19, מהמושב אודים. חובשת בחטיבת הבקעה והעמקים.

אומנם הגזרה שלנו נחשבת רגועה יחסית בגלל הגבול עם ירדן, אבל בכל זאת אנחנו נמצאים סמוך להמון כפרים פלסטינים - והמבצע לא דילג גם על הגזרה שלנו. בהחלט מאז חלה התחממות בגזרה ושמים המון דגש על דריכות ומוכנות. 

מאז "שובר גלים" אנחנו בתור טנ"ץ מחפ"קים הרבה יותר מעצרים ופעילויות. קרה גם שקפצתי ל-3 אירועים בלילה בלי שעות שינה בכלל, ובכל זאת נדרשתי לתת את המקסימום שלי.

אחרי המון שנים ללא פיגועים בגזרה, בתחילת חודש ספטמבר היה פיגוע ירי על אוטובוס מלא בחיילים בדרך לבא"ח כפיר. קפצתי לפיגוע עם הטנ"ץ (ניידת טיפול נמרץ), כך שהיינו שם מנהל האירוע, פרמדיקית ואני. במהלך הנסיעה, הפרמדיקית העבירה לנו תדריך, בו היא שמה דגש על כך שהירי הוא על חיילים ושאנחנו צריכים להיות חדים ומפוקסים יותר, ולנתק את הרגש. 

ירדתי מהאמבולנס והמון כוחות היו כבר באזור, היה בלאגן מטורף. זה היה האירוע רב-נפגעים הראשון שלי. חברנו למד"א והם העבירו לנו פצוע - חייל עם מדים מכוסים בדם, הוא היה בהכרה וסבל מכאבים. ברגע שקיבלנו אותו, התחלנו בנסיעה מהירה לפינוי מוסק במנחת. הפרמדיקית אמרה לי להפשיט אותו ולסרוק את הגוף כדי לחפש פציעות נוספות. 

גזרתי לו את המדים וסרקתי לו את הרגל באזור המדמם עד שמצאתי את חור הכניסה של הכדור. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פציעות כאלה וזה בהחלט נחרט לי בזיכרון. הגענו למנחת והעמסנו אותו למסוק, שזה היה אדרנלין מטורף בפני עצמו. 

באירוע הזה הרגשתי כמה חשוב התפקיד שאנחנו עושים בתור חובשים בשטח ולמה רציתי להיות חובשת. באותו יום, המשפחה והחברים שמעו על הפיגוע והתקשרו לשאול אם הייתי שם. ואכן הייתה לי את ההזדמנות לקחת חלק משמעותי באירוע שהיה ממש מדובר, ואפילו לספר אותו מנקודת המבט שלי כחובשת.

בוודאי, מקפיצים אותנו לתאונות ואירועים בכל שעות היום. אני מרגישה את החשיבות שלי אחרי כל טיפול משמעותי - בין אם זה לספק לחייל עם פצעי ירי טיפול בכאב, או לעצור דימום של פלסטינאית שנחתכה. 

אני ע', בן 24 מירושלים. שירתי כחייל במודיעין פיקוד הצפון, עכשיו אני קמ"ן התקפה (אחראי על הסיכול) בחטמ"ר יהודה. הגעתי לגזרה ממש בתחילת המבצע.

אנחנו פשוט עובדים על טורבו. כל הזמן יש עוד מה לעשות - לסכל עוד פיגועים או לצמצם את כמות הנשק במרחב. 

באחד מלילות שישי תפסנו באחד הבתים חוליה שהרכיבה מטענים שישמשו לפיגוע בחברון, מלבד מחבל אחד שלא היה שם. בשבת בבוקר, בזמן שכל החטיבה ישנה אחרי הפעילות - קיבלתי טלפון שאמר לי שאותו מחבל הגיע לשער של החטיבה כדי להסגיר את עצמו. הפעלתי את כיתת הכוננות וניהלתי את ההסגרה של המחבל, ובחקירה שלו התברר שהצלחנו למנוע כאן פיגוע משמעותי.

מעולה. גם עם הגדודים והלוחמים, שהם חלק אורגני מהחטיבה. הם אלה שפועלים בקצה ולהם מגיעה הכי הרבה הערכה. שת"פ חשוב נוסף הוא עם המשטרה - אם זה בתחום האמל"ח והפלילים, אותו הם מובילים. אנחנו מבינים שיש קשר הדוק בין התחום הפלילי לפח"עי ונלחמים בזה בשת"פ. 

וכמובן השותפים המרכזיים שלנו - שב"כ, אנחנו כל הזמן לומדים ומשתפרים בשיתוף הפעולה, לכל אחד יש תרבות ארגונית שונה וצורות עבודה שונות, אבל הבנו שהדרך הכי טובה לנצח במערכה הזו היא שיתוף פעולה מוצלח עד כמה שניתן.

במהלך המבצע הבנו שזה הולך להיות מרתון ולא ספרינט, לכן אנחנו משתדלים לשמור על שיגרה ולא לשחוק את החיילים ואת המפקדים. היו זמנים שיצא לי לסגור מספר שבועות בבסיס וגם לקפוץ מהבית. בזמנים כאלה של פיגועים כולנו עובדים בלי הפסקה, כמו באירוע של חדירת המחבלים ביישוב כרמל, זה לקח כמה ימים של עבודה סביב השעון.

ההרגשה להיות במקום כזה היא מאוד משמעותית, אין כמו להיות שותף לסיכול פיגועים והצלת חיים. עם זאת, לא תמיד מצליחים והיו מספר פיגועים בגזרה שלצערי לא הצלחנו למנוע. זו הרגשה לא פשוטה, מתחקרים את האירוע ולומדים כדי שפעם הבאה נהיה טובים יותר.

אני מקווה שהמבצע יחזיר את השקט לאיו"ש ונוכל לראות תוצאות למאמצים הרבים שהשקענו בחודשים האחרונים.

סמל מאי חיים, בת 19 מירושלים. אחמ"שית בחמ"ל המרכזי בחטמ"ר מנשה.

הגזרה היום מלאה בגדודים, הרבה יותר מלפני המבצע. מכל תקרית לומדים ואנחנו ניגשים לאירועים הרבה יותר בחוכמה - מצליחים להבין טוב יותר מה יכול להתפתח לאירוע גדול יותר, ויודעים להיות במעקב אחרי כל דבר ודבר שקורה בגזרה.

היא מתעתעת. מהיום הכי שקט שיש, כשכל היום אין דיווחים חריגים והשגרה "כרגיל", ברגע אחד אני יכולה לשמוע "ירי לעבר (צומת) הפיל" וייפתח אירוע ענק. נגיד בפעילות בג'נין, שבה נהרג לוחם הימ"מ נעם רז ז"ל, היה מצב רגיל בפעילות, היה שיח רגיל לגמרי, ופתאום הבנו שמשהו קורה - השטח פשוט התחיל לבעור בשנייה אחת.

אני חושבת שרק במצב הזה אפשר להבין את גודל התפקיד והאחריות שלי. אני יודעת שאני עושה תפקיד משמעותי, אני מרגישה שאני בשטח לכל דבר - אם אני לא אתפעל את האירוע כמו שצריך דברים יכולים ליפול, המפקדים לא יקבלו את האירוע כמו שצריך, יכול להיות חוסר הבנה של הכוחות ועוד מלא דברים. בעקבות המבצע הבנתי שאני נמצאת בתפקיד הכי משמעותי שיכולתי להגיע אליו. 

חד משמעית. יש תחושה של הצלחה בחטיבה. אבל אנחנו מכירים את השטח היטב ויודעים את העבודה, ומשתדלים לעשות אותה על הצד הטוב ביותר. 

סרן זיו מיכאלי, בן 27 נשוי לברכה ואבא לאלה וליבי - תאומות בנות שנה ושלושה חודשים. מתגורר ביישוב כרמל בדרום הר חברון, קצין הרפואה של חטיבת עציון מזה שנה ושלושה חודשים. 

המתח המבצעי עלה לרף מאוד גבוה ונשאר שם. שלא כמו אירועים נקודתיים, מרגישים בכל יום את השוני בכמות הפח"ע, ובהתאמה את העלייה במספר האימונים והתרגולים לכוחות בקצה. 

תרגולים תרגולים ועוד פעם תרגולים, גם פנימיים בתוך האגף (לרפואה), גם כלפי תאג"דים בתעסוקה מבצעית ובעיקר כלפי הכוחות בקצה (בפילבוקסים ובעמדות). עלינו משמעותית גם בפעילות התקפית, וכתוצאה מכך יש בכל לילה פעילויות בכמה מוקדים. וכמובן מענה רפואי מותאם לכל פעילות.

יריית הפתיחה של "שובר גלים" בגזרה, עוד לפני שהיה שם למבצע. אני וקצין האג"ם של החטיבה יושבים בחד"ן, פתאום מגיעה הודעה בקבוצת הכוננים של הגזרה על פצוע מפח"ע באלעזר. רצים לרכב, תוך כדי דורכים את כל המערכת החטיבתית - טנ"ץ, תאג"ד וכוחות אג"מים שקופצים לאירוע. מגיעים לזירה, אני רואה את הפצוע שוכב כבר על האמבולנס והוא לא נוסע. אני מציג את עצמי, שואל מה העיכוב - ועוד לפני ששמעתי את התשובה ראיתי את הפציעה. 

אמרתי להם "עופו לבית חולים, אל תחכו לאף אחד", טרקתי להם את הדלתות והם התחילו בנסיעה. בדיעבד הוא היה מרחק של מילימטרים ספורים מפציעה הרבה יותר משמעותית.

היו לנו כמה וכמה אירועים שדרשו כוננות מוגברת או שהות ממושכת בעתודה רפואית לפעילויות גם ליותר מ-24 שעות ברצף. בנקודות האלה אנחנו נמדדים בשמירה על מקצועיות, למרות העייפות ולמרות הקושי.

הצלחה היא דבר הפכפך באיו"ש. קשה מאוד למדוד הצלחה, במיוחד כי אתה לא תמיד יכול לדעת שאתה הגורם לכך שהצליחו. כן מרגישים הצלחה אחרי טיפול משמעותי באירועים גדולים או אפילו טיפול באירוע קטן שיש בו משמעות רגשית, לפעמים יותר מאשר קלינית.

כלי קריטי להצלחה במשימה - במיוחד בתחום הרפואה. כשיש קשר טוב כמו שיש לנו עם גורמי מד"א והצלה בהתיישבות, אנחנו מקבלים מכפילי כוח מאוד משמעותיים. בין אם מדובר בטיפול באירוע שגרה או חלילה באירוע פח"עי, השת"פ גם עם ההתיישבות וגם עם גורמי ביטחון נוספים הוא כלי חשוב מאוד ואני יודע שהוא נדבך מאוד משמעותי בהצלחה שלנו במשימת הרפואה בחטיבה. 

כשחובש או פרמדיק מטפל בפצוע, מביא אותו לבית החולים, שם נאמר לו ע"י הרופא המנתח שבזכות הטיפול שנעשה בשטח הפצוע הזה ישרוד, אין הרגשה טובה מזו. המשמעות עצומה, שנותנת לחובשים כוחות להמשיך ולעסוק ביומיום בתפקיד מאוד מורכב עם מראות לא קלים וברמת אינטנסיביות גבוהה מאוד. 

מצד אחד תחושת סיפוק עצומה אבל מצד שני תחושה גדולה עוד יותר של מחויבות ללוחמים, לתושבים ובעצם לכל מי שגר או עובר בגזרת החטיבה. בסופו של יום לא משנה מי אתה ומה הנסיבות לכך שאתה זקוק לטיפול רפואי - כשאנחנו מגיעים לטפל בפצוע, שמים את הכל בצד ומתעסקים אך ורק בהצלת חיים. 

בתקווה שהוא יהיה שקט יותר, עם פחות חיכוך ופחות אינטנסיביות.

השגרה באה לידי ביטוי בדריכות תמידית, לא נחים לרגע. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמספר פעמים ביום נקפוץ לאירועים ברחבי הגזרה, במקביל לכוננות של מעצרים ופעילויות מורכבות, שנעשות באופן רצוף בימים אלו. לרוב נטפל בתאונות דרכים, פח"ע, אירועי שגרה (פרכוסים, אירועי לב וכו'), וכמובן תרגול של התאג"ד עם כוחות הרפואה שתופסים אצלנו קו. 

חטמ"ר שומרון נמצא בגיזרת עומק, כלומר מקיפים אותו חטמ"רים אחרים ואין כאן טיפולי רפואה דחופה (מד"א). הטנ"ץ של החטיבה מהווה טיפול רפואה דחופה לכל תושבי האיזור. אני מרגישה שהעשייה שלי מאוד משמעותית והתקופה הזאת ממש מעצימה את התחושה הזאת - היא גורמת לי להרגיש מה הסיבה שבגללה אני כאן. התחושה הזו, להיות באמצע גזרה וחטיבה מאוד משמעותית עם המון עשייה, אירועים מתפרצים יומיומיים. 

לדעתי היום שאחרי "שובר גלים" לא ישנה הרבה. אני שמחה שבתקופה זו יצרנו רף גבוה של טיפולים ואימונים -  ואנחנו שואפים לשמור עליו גם אחרי שהמתיחות תסתיים.

סמל ת', בן 20 מנתניה. לוחם בפלוגה ג' של סיירת גבעתי, נוב' 20.

הרבה יותר משימות הגנתיות, תגבורי צירים. לעמוד ביום ובלילה בכל מקום, להעמיד מחסומים כחלק מהעוצר על שכם, וכמובן שיש גם פעילויות התקפיות. 

היינו במשימת אבטחה לשוטר תנועה באחד הצמתים. בשלב מסוים הוא עצר נהגת על מהירות ואני בינתיים הסתכלתי על המכוניות ובדקתי שאין משהו חריג. בשלב מסוים הגיע רכב מעיקול קרוב, ואחרי 120 מטר אני רואה אותו סוטה לנתיב שלנו, ועובר לשוליים. 

הוא ממשיך לדהור אלינו, אני מסתכל לו בעיניים ו-50 מטר מאיתנו, אני מבין שהנה זה קורה, זה הפיגוע - כל מה שמדברים עליו - זה זה. הרמתי את הנשק, דרכתי אותו, ויריתי 5 כדורים לעבר הנהג. הוא התנגש חזיתית עם הניידת ונעצר. מיד אחרי זה שמעתי את הנהגת שעצרנו על מהירות צורחת. רצתי להרגיע אותה, נתתי דיווח לסמ"פ על מה שקרה, והאירוע נגמר.

נכנסתי לקבוצה של הדיווחים וראיתי פיגוע דריסה. עדכנתי במה שיכולתי - שאין נפגעים ומחבל אחד הרוג. מיד פוצצו אותי במלא הודעות, שאלו מה קרה - ואז התחילו כל הפרגונים.

ממש מבסוט על איך שתפעלתי את האירוע. לפני שקורה לך דבר כזה אתה שואל את עצמך איך תגיב ומה תעשה במצב קיצון. אחרי האירוע יש יותר בהירות. אבל עכשיו אני בטוח בחברים שלי ובי - עברנו את ההכשרה ובטוח שכולם יעשו את זה אותו הדבר. 

אתה הרבה יותר דרוך כל הזמן, אתה מאמין באיום. כל יום אתה רואה פיגוע אחר. כשהיינו ליד שבי שומרון, היו תקופות שכל יום היו יורים על היישוב ממקום אחר. פגשנו את זה על בסיס יום יומי, זה היה עלינו. כשאתה יודע שזה עומד לקרות - אתה הרבה יותר מוכן, ותגיב הרבה יותר מהר. 

21 יום, אבל תאמין לי שזה רק נשמע קצת. כשאתה עושה 12 שעות שמירה ביממה - זה חתיכת אתגר.