שורדת שואה הגיעה להפתיע את נכדתה - דגלנית בטקס. צפו

יום חמישי, 25 בינואר, כשבוע לפני יום העצמאות, ההכנות לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בעיצומן. אבל כעת, הן קצת נוגות יותר, מתובלות בעצב יהודי מוכר, שנובע מכאב שחוזר שנים אחורה - זהו בוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

מול הדגלנים שצועדים בגאון על רחבת המסדרים עומדת אישה, מוחה דמעות בשקט. זוהי רחל אלואיל, שורדת שואה שהגיעה בהפתעה לצפות בנכדתה, סגן נויה חקלאי, קצינה בצה"ל, ואחת הדגלניות בטקס השנה.

"נולדתי בצ'כוסלובקיה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתוך בונקר בהרים", משתפת רחל, "אבא שלי חפר אותו כשהגיעו אליו שמועות על חיילים גרמנים ששולחים יהודים על רכבות רחוק מכאן. הייתי אז תינוקת, רק בת חודש - ואסור היה לי לבכות, מחשש שישמעו אותנו מבעד לדפנות האדמה. כך עברתי את שנותי הראשונות". 

"כשהסתכלתי עלייך צועדת", היא אומרת לנכדתה בחיוך, "צמרמורת עברה לי בכל הגוף, הדמעות עלו מעצמן. כשאני גדלתי היינו עם נרדף, בלי קול , והיום יש לנו מדינה, עם צבא חזק. איזה כבוד, איזה אושר - לצפות בך".

"זה כבוד בשבילי סבתא", משיבה לה סגן נויה מיד, "אחרי כל מה שעברת כדי לעלות לארץ, את בכל זאת כאן, מסתכלת עלי צועדת - אין מילים שיסבירו את ההתרגשות. אני גאה להיות הנכדה שלך, ולהכיר את הסיפור שלך ואני רוצה שכמה שיותר אנשים ישמעו אותו גם".

בסיום החזרות עמדו כלל משתתפי הטקס לשירת 'התקווה', בניהם ניצבות סבתא ונכדה אחת מול השנייה. זו מצדיעה על מדים, וזו מוחה דמעות בחיוך גאה. "זה הרגע בו הרגשתי שניצחנו", מסכמת רחל.