"לא שוכח איפה הייתי, זה רק מחזק אותי ואת איפה שאני היום"

כשסגן אבי (אבריימי) לפאיר היה בן 14 הוא לא חלם בכלל ש-11 שנים לאחר מכן הוא יהיה קצין קרבי, ובטח שלא ייבחר למצטיין מפקד חטיבה 300. בזמן הזה הוא בעיקר שוטט ברחובות ללא כל מסגרת. 

"גדלתי במשפחה חרדית בירושלים, שמרכיב בלתי נפרד ממנה היה לימוד תורה", הוא מספר, "בתור ילד עם הפרעות קשב וריכוז לא הסתדרתי במסגרות ומצאתי את עצמי בגיל 14 מחוץ לישיבה ולבית, בלי מקום ללכת אליו".

אבי העביר את רוב היום חסר מעש, ואת הלילות אצל בני משפחה שונים, עובר מבית לבית ולפעמים נאלץ להישאר לישון ברחוב. מידי פעם היה נכנס לישיבות לנוער בסיכון, אך מהר מאוד יצא ואף הורחק מהן.

"השם 'אבריימי' איתו יצאתי מהבית, התחלף ב'אבי', שם מתאים לדמות הנער המאיים והמפחיד - זה שאי אפשר לגעת בו - שסיגלתי לעצמי", הוא מעיד, "זה לא שהתעסקתי בהגדרה הדתית שלי באותה תקופה, פשוט הייתי צריך לבנות קליפה חיצונית עבה, של אדם קשוח שלא נרתע או מפחד מכלום - כי זה הכלי הכי בסיסי אם אתה רוצה לשרוד ברחוב".

לקראת גיל 18 קיבל פטור משירות צבאי בשל קשיי הסתגלות, אז גם הרגיש שהגיע לנקודת שפל בחייו. "זומנתי לכמה חקירות במשטרה ונפתח לי תיק פלילי, הועפתי מעבודה אחרי עבודה והצטבר בי המון תסכול על כל מה שעברתי", הוא מודה, "לא הצלחתי לצאת מהמעגל הזה, שהתגלגל והתעצם כמו כדור שלג, אז החלטתי שאני רוצה שינוי בחיים".

"הלכתי לקואצ'ר שמתמחה בנוער בסיכון וביקשתי עזרה", ממשיך אבי לשתף, "התחלתי עבודה קבועה ולמדתי איך להישאר בה, הפסקתי לעשן סיגריות, החזרתי חובות גדולים שהיו לי לאנשים, ואפילו מצאתי דרך להוציא את המרץ שלי דרך MMA - אומנות לחימה משולבת".

לאחר כמה חודשים קיבל בשורה ששינתה את הכל - חברו לאחת מהישיבות לנוער בסיכון נפל במבצע "עמוד ענן", מפגיעת פצמ"ר בנחל עוז: "כשהגעתי להלוויה וראיתי את המשפחה והחברים שלו בוכים, לא הפסקתי לחשוב על איך הוא הגן על המדינה ועשה משהו משמעותי וקריטי, בעוד אני שקוע בדברים שנראו לי פתאום טפלים ושוליים".

הוא המשיך להרהר והבין ששירות צבאי יעזור לו לשים את הכל מאחוריו ולהשלים את השינוי שהתחיל. המחשבות הפכו למעשים ובתוך שנתיים הצליח לבטל את הפטור דרך עמותת "נצח יהודה", שגם נתנה לו דירה בה גר בחינם למשך חודש, עד שקיבל מעמד של חייל בודד.

תחילה הוא התגייס כתומך לחימה ב"נצח יהודה", אך התעקש להפוך ללוחם ולא ויתר עד שהצליח. הוא סיים מסלול, יצא לקורס מ"כים, וארבעה חודשים לאחר מכן הגשים את החלום ויצא לקורס הקצינים.

"קצונה מבחינתי היא הגשמה עצמית ברמה הכי גבוהה שיש", הוא מספר עם ניצוץ בעיניים, "דמות קצין נתפסת כמי ששייך למעמד איכותי במדינה, כזה שמשפיע, שמוביל ולא מובל. הרעיון של פיקוד - להיות בצד השני - זה הכל בשבילי".

"הקשיים לא נעלמו - השירות כחייל בודד, וההתמודדות שנים ברחוב ושנים לפני כן בעולם החרדי מביאים איתם פערים ביצירת שפה משותפת ומקשים על ההשתלבות בצבא, אבל להיות חלק מהמקום שהכי מסמל בעיני את החברה הישראלית היה שווה את הכל", הוא מוסיף, "כשעמדתי בטקס ושמו לי את הדרגות על הכתף היו לי דמעות בעיניים, ועד היום בכל פעם שאני שר התקווה, אני מתרגש מחדש, בגלל הרגע הזה".

התפקיד הראשון שקיבל סגן אבי היה מפקד מחלקה של סרבני לחימה המגיעים מרקע סוציו- אקונומי מורכב: "כששמעתי על זה הבנתי שזו ההזדמנות שלי להחזיר לעולם ולהיות מהצד השני, אך ההתמודדות לא הייתה קלה, כי היא הפגישה אותי עם זיכרונות שלא רציתי לפגוש שוב".

"פגשתי את הסיפור האישי שלי בווריאציות שונות, ראיתי נערים בסיכון ואנשים ממשפחות הרוסות, וזה היה לא פשוט לפגוש את כל מה שברחתי ממנו", הוא נזכר, "אבל זו גם הייתה חוויה מתקנת ומדהימה. זכיתי ללוות יד ביד את הפקודים שלי, להיות שם בשבילם, לתמוך בהם ולתת להם מהניסיון האישי שלי".

כשהסתיימה שנה עבר סגן אבי לשרת כמפקד פלוגת אבטחה במחנה סירקין ומשם הגיע לתפקידו הנוכחי - קצין בטיחות בחטמ"ר 300. בראש השנה האחרון קיבל תעודת הצטיינות ממפקד החטיבה על עבודתו החשובה.

"זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שאמרו לי שאני טוב במשהו", הוא אומר בגאווה, "מאז שאני זוכר את עצמי אני נכשל במה שאני עושה ותמיד ברחתי ממסגרות, הייתי זה שצועקים עליו ונמצא בחיכוך עם כולם. זה היה רגע גדול מאוד בחיים שלי ותעודת ההצטיינות תלויה כמובן במשרד".

בספטמבר הקרוב אבי משתחרר כשהוא במקום אחר לגמרי ממה שהיה כשנכנס לצבא. הוא אף עתיד להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנה הבאה, אחרי שהשלים את כל הבגרויות.

"את הניצחון אני מרגיש כל יום כשאני קם ורואה את הנשק, הווסט, המשרד וההשפעה שיש לי. אני לשנייה אחת לא שוכח איפה הייתי, כי הדברים הפחות טובים שעברתי רק מחזקים את ההישגים שלי ואת איפה שאני היום", הוא מדגיש, ומסכם במסר חשוב: "הכול אפשרי עם מספיק כוח רצון".