המשפחה שעוקבת אחרי כל עקבה בצפון

כנראה לא תופתעו לשמוע שמקצוע הגששות קיים עשרות שנים. כבר במלחמת העצמאות, קמה יחידה קטנה בשם "פלה"ב" - הלחם בסיסים של פלמ"ח ו"הייב" - שהורכבה מבדואים משבט 'ערב אל-הייב', שפעלו בצפון וסייעו לפלמ"ח בהגנה על גבולות המדינה הצעירה. 

אצל רס"ם שיבלי אמיר, הגשש הבכיר בחטיבה המרחבית 474 (גזרת רמת הגולן והחרמון) איתו דיברתי, המקצוע עובר בדם: "אני מגיע ממשפחת גששים. אבא שלי היה גשש, אח שלי היה גשש, וגם שני הדודים שלי". 

אבל איך בכלל לומדים כזו מיומנות? שיבלי מספר שרבים מבני משפחתו עסקו ברעיית צאן, וגם הוא, בתור נער סקרן, תמיד יצא והלך אחריהם: "היינו רצים אחרי הכבשים בשטח. ככה הכרנו את האדמה, את המתאר ואת האבנים". 

כבר 18 שנה שהגשש הבכיר מתהלך על שטחי רמת הגולן. "כשאני חוקר את האזור, אני צריך לדעת להגיד אם עבר בו בן אדם", הוא מדגיש, "אפשר לזהות את זה לפי הרבה גורמים, כמו למשל הצבע של האדמה, אם יש חפירות, או אבן שלא במקום. אתה חייב להתייחס לכל אי סדר כאילו מדובר באירוע אמת". 

כמעט בכל יום הוא מוקפץ לגזרה יחד עם חיילים נוספים מהיחידה, כדי לפתוח צירים ולבדוק אם הניחו מטענים. שיבלי יודע לזהות גם טביעות רגליים של בעלי חיים שונים, ומספר שכבר כמה פעמים סייע בהצלת חיות שנתקעו בגדר המערכת. 

"היום אנחנו משתמשים גם ברחפנים", הוא מציין, "אבל אין כמו העיניים של גשש. חוויתי את זה על בשרי במלחמת לבנון השנייה ובזמן מלחמת האזרחים בסוריה. יצא לי לגלות הרבה מטענים בשירות שלי. כשזה קורה, תאמיני לי שאני בו זמנית הבן אדם הכי פחדן והכי מאושר בעולם - כי אני יודע שהצלתי חיים".

יש שתופסים את הגששות כמקצוע מיושן. בכל זאת, זה אחד מהמקצועות הכי עתיקים בצה"ל. אבל בסוף, כך מסביר שיבלי, הגששים יודעים לספר את "סיפור הקרקע", יש להם את היכולת לקבוע אם מישהו הסתנן לשטח ישראל - והם עושים את זה בצורה הכי מדויקת ומסורה.