סיפורו של המג"ד שהביט למוות בעיניים פעמיים - וחזר להילחם

את מה שקרה ב-6 באוגוסט 2006, סא"ל אורי רון אף פעם לא ישכח. כסגן צעיר במלחמת לבנון השנייה, סמ"פ בגדוד ההנדסה 601, הוא יצא למשימה חשובה ביותר, ונפצע קשה בכל חלקי גופו. 8 ימים בלבד לפני סיום הקרבות. 

"הסביבה בצפון פסטורלית מאוד", הוא חוזר אחורה, לימים שקדמו למלחמה, "אבל מצד שני, חיזבאללה נמצא ממש על קו הגבול מולנו בצורה גלויה. תחושה של שקט מדומה". 

התחושה הזו לא הייתה מוטעית. ב-12 ביולי 2006 פורצת מלחמת לבנון השנייה, עם חטיפתם של אהוד גולדווסר ז"ל ואלדד רגב ז"ל. "בשלב הזה, מתחיל רצף של ימי קרב, וגדוד 601 מוקפץ באופן מיידי לגבול כדי לבצע פעולות הנדסיות, לפוצץ מאחזי חיזבאללה, לפרוץ צירים בתוך לבנון ולחלץ פצועים". 

בחזרה ל-6 באוגוסט. באחד ממבצעי 'שינוי כיוון', אורי, שנקרא בקשר "כוח משנה אטלס", מוביל צק"פ (צוות קרב פלוגתי) בפריצה של ציר החטיפה מקו דיווח 105 ועד ואדי דבל שבלבנון. "זה ציר מאוד חשוב להכנסת כוחות לעומק לבנון", הוא מתאר. 

20 לוחמים בהובלתו של אורי נכנסים לבצע את המשימה בלילה של יום ראשון. "אנחנו מתחילים בתנועה, מזכים זירת מטענים באזור החטיפה ומחסלים חוליית נ"ט", הוא משחזר, "באזור השעה 22:00, אחרי התקדמות לא פשוטה, בשטח תלול והררי, אנחנו מגיעים לוואדי עצמו. שם, חיזבאללה מקים מארב - הוא יורה על הכוח טיל נ"ט, וכתוצאה מכך, דחפור נפגע. מיד לאחריו מופל מאחד העצים מטען רב עוצמה על הדחפור השני".

שני לוחמים נפצעים, וניתק הקשר עם הכלים הקדמיים. אורי יוצא יחד עם שלושה מאנשיו לכיוונם. "אנחנו שמים לב שדלת הדחפור פתוחה - ההבנה הראשונה היא שנחטפו לנו אנשים. מתחילים לרוץ קדימה ומכריזים חניבעל", הוא מתאר במהירות, "במזל, מצאנו את הלוחמים לצד הכלים, הם פרקו כדי לאבטח את עצמם כי הכלי נפגע והפסיק להתקדם. אנחנו מעלים אותם על הכלים שלנו, ומסיימים את משימת פריצת הציר. השעה כבר 5 בבוקר".

הכוח נשאר בשטח בשעות היום למחרת, עד הפקודה לחזור לשטח ישראל. לקראת ערב, הכוח מתחיל יציאה, יחד עם פרמדיק מצנחנים שנפצע ברגל וחובר אל הפומ"ה של אורי. פתאום, נורה עליהם טיל נ"ט - הוא פוגע בדחפור, אבל אין פצועים.

שתיים-שלוש דקות לאחר מכן, נורה טיל נוסף על הכלי שבו אורי ישב, והפרדמיק שיושב לצידו, סמ"ר פיליפ-דוד מוסקו ז"ל, נהרג. "אני והקשר שלי, אריק, נפצענו פציעות משמעותיות, ולוחמים נוספים נפצעים, ביניהם: אורן המקלען, דרור החובש וסלביק הנהג", משתף אורי, "התחלנו לחלץ את עצמנו מתוך הכלי. היו הרבה מאוד גילויים של גבורה ואומץ לב של לוחמים ונגדים שהוציאו פצועים בשטח המאוים. בסוף, בסיוע מאוד משמעותי של ירין ראובן, המ"מ שלי, שנסע חזרה אחורה לתוך שטח ההשמדה, פרק את האנשים הבריאים ועזר לנו לחלץ את הפצועים, הצלחנו להתקדם לשטח בטוח".

"יכולת הפיקוד שלי נפגעה", מעיד סא"ל רון, "העסק הופך להיות הרבה יותר קשה כשאתה רואה פחות טוב, וצריך להמשיך לתת פקודות. העיניים התחילו להיסגר לי כתוצאה מהכוויות והפיח. והכי חשוב - אתה צריך לדאוג לאנשים שלך. הצלחתי להעביר דיווח לחמ"ל הגדוד". 

30 שעות מתחילת הקרב, מצליח הכוח לצאת משטח לבנון. אבל בשביל אורי רון, זו רק ההתחלה. הוא נכנס לתהליך שיקום של שמונה חודשים בתל השומר, בעקבות פציעות, כוויות ושברים בכל אזור הפנים. 

עם סיום התהליך, חזר לשורות הצבא והפך למ"פ של פלגת סמור - פלגת הקומנדו של יהל"ם. 

במבצע מיוחד באוקטובר 2013, הוא מגיע עם הלוחמים שלו לשטח רצועת עזה כדי לפגוע במנהרת אויב שחצתה לשטח ישראל, ומופעל עליהם מטען רב עוצמה. "כמה מאיתנו נפצעים, כולל אחיה קליין, המפק"ץ שהיה תחתיי, שנותר עיוור. הוא קצין נועז ואמיץ ובזכות פעולותיו טרם ובמהלך המבצע הפלגה הגיעה להישגים רבים. זה מחזיר אותי לעוד מספר חודשי שיקום בבית החולים. נפגעתי מרסיסים בפנים, בעיניים. השיקום היה יותר מהיר מהפציעה בלבנון. גם שם, היה לי ברור שאני חוזר לצבא".

והוא באמת עמד בהבטחה הזו - עשה תואר שני ויצא לפו"ם. לאחר מכן היה קצין הנדסה של איו"ש, ובתפקידו הנוכחי הוא מג"ד 603, גדוד ההנדסה של חטיבה 7. היום, הוא חותם שנתיים בתפקיד: "הסיפור של להוביל לוחמים, הזכות להיות מפקד לוחם בצבא - זה מעל המחירים האישיים האלה". 

"עשיתי את זה כי זו חובה וזכות. חובה שלי כלפי הלוחמים לחזור להוביל אותם, וזכות גדולה להיות בפוזיציה הזו של מפקד לוחם. אני קורא לזה: 'אנחנו לפני אני'. אנחנו זה המדינה, הערכים. אנחנו זה משהו קצת יותר גדול מהתגמול האישי", הוא משתף. 

במבט לאחור, הוא מסביר, אפשר למדוד את השקט בשנים האחרונות בגבול הצפון כחלק מתוצאות המלחמה. בעיניו, מלחמת לבנון הוכיחה הרבה דברים: "צבא עוצמתי. אני חושב שמהמקום המקצועי, המלחמה לימדה אותנו, עם כל הביקורת עליה, ויש לי הרבה ביקורת. היא הוכיחה עוצמה, בעיקר של הפיקוד הטקטי, ברמת הפלוגות והפיקוד הזוטר. המבחן האמיתי זה השקט שהיא ידעה לתת. תוספת להרתעה".

"בשבילי", הוא מבקש להוסיף לסיכום, "המלחמה הייתה חוויה חדשה. הייתי ילד בן 22 שפיקד על צוות קרב פלוגתי. זה כמו לקרוא ספר או לראות סרט אקשן - ויום אחרי זה להיות בתוכו. זה שם אותי באמצע האוקיינוס וביקש ממני לשחות. זה לימד אותי שכל מה שאתה עושה ומכין לפני, משרת אותך. וכל מה שלא עשית לפני, אתה משלם עליו בשדה הקרב. זה לימד אותי שיש קשר ישיר בין איך שאתה מתפקד בשגרה, לבין המלחמה. זה לימד אותי שמנהיגות מתחילה במה שאתה דורש מהחיילים שלך ומאיך שאתה קם איתם בבוקר".